משולם ישלם: "העסקה שעלתה לי יותר מכל עסקה אחרת בחיי"

פרולוג
ברחוב רוטשילד 104 פינת רחוב שינקין 68 בתל אביב עומד "בית שטרן־קרינקין". אומרים שהוא מזכיר במראהו את בית העירייה הישן של תל אביב.

שלמה שבא ידידי, המאהב הגדול של העיר הלבנה, ידע לספר לי שהבית שנבנה ב־1928, שנה אחרי שהוא נולד, היה דו־קומתי. אחרי כחמש שנים נוספה לו קומה שלישית. ובדיוק כפי שהוא נראה ב־1933, ככה הוא נראה כיום.

הבית נבנה עבור המשפחות של היזם שמעון שטרן ומשפחת הרוקח אהרון זליג קרינקין, שהיו מחותנות. נדלג על כל השמות המפורסמים, העשירים והנדיבים, אלה שאנחנו קוראים להם היום "ראשי היישוב ובוניו", כי ממילא אין כמעט סיכוי שנזכור מי הוא מי ומי היה מה, ונדלג לדור הבא.

מה שמביא אותי לסיפור הזה הוא העובדה שיהודית היפהפייה, בתו של שמעון שטרן, נישאה לימים לעלם צעיר, תלמיד הגימנסיה הרצליה בשם משולם - זוס, זוסיה, זוס'קה, זוסקל'ה - ריקליס.

כשפרצה מלחמת העצמאות, יצא הזוג הטרי לארצות הברית למטרת לימודים. הצעד הזה נחשב כעריקה וכהשתמטות בעיני בני הארץ הצעירה, שלחמה באותם ימים על חירותה. כל העם אז היה צבא. בין שבגלוי ובין שבמחתרת. כמעט כולם ידעו מה כמעט כולם עושים: היכן נלחמו, בשם מי ולמען מה.

והנה, הייתה נקודה אפלה שלא נפתרה במלואה במשך כל השנים: איך עזב צעיר ישראלי בעיצומם של הימים ההם את הארץ עבור תואר במתמטיקה באוניברסיטת אוהיו. ב־1966 סיים ריקליס את לימודי התואר שני במינהל עסקים, ולפרנסתו, למימון לימודיו ולכלכלת משפחתו הצעירה, לימד עברית בבתי הספר היהודיים במיניאפוליס.

כדרכם של מתעשרים רבים - שכאשר הם מתחילים לצבור הון, מתחילים גם לאבד את השלווה המשפחתית שלהם ומתפרקים - גם ריקליס החל לצבור ממון רב ובמקביל חווה את התפרקות התא המשפחתי שלו. אולי באמת כדאי להקדיש פעם מחשבה ומחקר מעמיק לנושא כדי להבין מדוע כך הדבר.

"הצלחתי בשני תחומים: עסקים ונשים", התוודה בראיון חושפני בעיתון "שישבת". "אומרים שעם האוכל בא התיאבון, וזה בדיוק מה שקרה בתקופת לאס וגאס. גיליתי בתוכי יצרים בהיקף ובעוצמה שלא ידעתי שקיימים בי. התמכרתי לתאוות בשרים".

ב־2016 הוא הוציא את הספר האוטוביוגרפי והפרובוקטיבי, שבו חשף את כל מעלליו. שמו הצנוע להפליא של הספר הוא "950 מיליון דולר ב־40 דקות". בספר לא ממש מצוינת העובדה שרבים האשימו אותו בהשתמטות מגיוס לצה"ל במלחמת העצמאות, אבל מובלטת העובדה שאחיו של משולם ריקליס הוא לא אחר מהמוזיקאי המחונן שלום רונלי־ריקליס, מייסד ומנהל תזמורת צה"ל. כי זו בהחלט סיבה שניתן להתהדר בה בכל זמן.
על פרקים אחרים בספר מוטב שנדלג ונתעלם, פן ניחשף חלילה לשערוריות נוסח כמה יהודים צדיקי הדור שכולנו שמענו עליהן לאחרונה. הנה רק טעימה:

כשהסתיימו עשר השעות הרצופות במשרד, עליתי אל אחת הסוויטות שלי. הייתה אחת שבה גרתי, 15 שבהן גרו החברות שלי, ואחת שבה ביליתי את שעות אחר הצהריים עם אחת מהן.

תמונה ראשונה
הוא היה בן 53, היא בת 23. אבל ללא תעודת זהות יכולת לטעות בקלות ולחשוב שהיא איזו תיכוניסטית שרק מחפשת הרפתקאות. אבל מסתבר שהצעירה לא הייתה סתם פריחה אמריקאית מצויה, או שלפחות ככה ניסתה להרשים אותו. וזה עבד, ועוד איך. מרגע שהכירה אותו, היא שיחקה איתו. נתנה לו לחזר אחריה, משכה אותו וגרמה לו לקוות ולהאמין שהיא תיענה לחיזורו. פיה זאדורה הצעירה הייתה שחקנית לא קטנה.

בקיצור, היא תיזזה אותו כהוגן. קבעה מתי ייפגשו, איפה, לכמה זמן ומה יעשו בפגישות. לאחת הפגישות הביאה את אמא שלה ובסיומה ביקשה מהמחזר העקשן שיחזיר את האם לביתה. הוא הסכים. הטרמפ דרש רק נחיתה אחת לא מתוכננת של המטוס. מה לא עושים בשביל הגברת.
"כדור הכספית הבלונדיני שנורה לעברי ננעץ בלבי וטלטל את חיי", סיפר האיש הצנוע, שהחזיק כבר אז בין השאר במלון "ריביירה" בלאס וגאס ובצי של ארבעה מטוסים ושני מסוקים. "התחלת הקשר הייתה כבר בסוף 1974, והיא הייתה הרבה יותר תמימה והרבה יותר צנועה".

לפגישה הראשונה ביניהם היא הגיעה עם בובת בד. הבובה ליוותה אותה גם בפגישות הבאות שהתקיימו ביניהם. תודו שזה, איך לומר, קצת מוזר ביחסים בין שני אנשים בני למעלה מ־16.

אומרים שפיה זאדורה ניהלה קריירה עצמאית לחלוטין, ללא שום תלות באיש שהיה לבעלה. האם שמעתם על הסרט "סנטה קלאוס מנצח את אנשי המאדים"? הסרט שבו כיכבה פיה זאדורה כשהייתה בת 11 זכה לציון אחד הסרטים הגרועים שנעשו בכל הזמנים. כבוד!

אבל מה רב הפלא וגדול הכאב, הנישואים לבית זוסיה־זאדורה - שאותם הוא כינה "העסקה שעלתה לי יותר מכל עסקה אחרת בחיי" - התפוצצו בקול תרועה גדולה ב־1993. עם הסכם הגירושים היא קיבלה בין השאר את ביתם המפואר עד מאוד הפיקפייר שבחוף המערבי. ביחידת הדיור הסמוכה, שנועדה למגורי הצוות ושנקראה "בית הכלבים", זכה הבעל הגרוש.

אתנחתא
ג'ואן אלכסנדרה מולינסקי, בת למהגרים יהודים מרוסיה, נולדה ב־8 ביוני 1933 בברוקלין ומתה לפני שש שנים. היא לא הייתה פוצק'לה מוצק'לה. לא הכי יפה. לא הכי חכמה. לא הכי מוכשרת. לא הכי מבריקה. אבל היא הייתה ג'ואן ריברס, ובשבילי זה היה המון.

היא אמרה מה שעל לבה. הפוליטיקלי קורקט הזיז לה את קצה התנוך, והיא הייתה ביץ' אמיתית. אמיתית ממש. כזו שאומרת את מה שהיא אומרת, כי ככה היא אומרת את מה שהיא אומרת. למשל: "נולדתי בחודש ה־13 להריון, כי בכל פעם שהייתה לאמי פתיחה הרופא הציץ פנימה וסגר בבעתה את הווגינה שלה".

היא הייתה אישה לא יפה, ששיפצה את עצמה בלי הפסקה. עד שהתחילה לעסוק במה שנקרא "משטרת האופנה", קשה היה אפילו להגדיר מי היא ומה היא בעצם עושה על המסך.

בתחילת דרכה הייתה ריברס מדריכת תיירים ברוקפלר סנטר בניו יורק, עד שבסוף שנות ה־50 נבחרה לשחק בהצגה "DRIFTOOD" בתפקיד נערה לסבית המאוהבת בשחקנית צעירה ואלמונית, שקראו לה ברברה סטרייסנד. שישה שבועות רצה ההצגה עד שהקהל חדל להתעניין בה.
אח, אם אפשר היה להחזיר את 1959 להיום...

תמונה שנייה
שנות ה־70 היו לריקליס בערך מה ששנות האלפיים היו למארק צוקרברג, מייסד פייסבוק. שם נרדף לעושר ולהצלחה. בעניין נשים אין לי מושג, אני מודה.

הגברת זאדורה הצליחה לעבוד על מיסטר ריקליס ולשחק כאילו הוא גורר אותה לחתונה. "היא אפילו התחילה ללמוד יהדות", הוא סיפר. אבל בין "אשת חיל" לבין "מי ימצא", משהו התפקשש.

ישנו סיפור, שגם אם הוא אגדה עירונית אי אפשר לוותר עליו: בשיא פריחתם הפיק משולם ריקליס את המחזה "אנה פרנק" בברודוויי, בכיכובה של לא אחרת מאשר אשת חיקו פיה זאדורה, מה שנועד בעצם להיות תפקיד חייה ופסגת הקריירה המדשדשת שלה.

למחרת הבכורה החגיגית התייצבה ג'ואן ריברס אצל ג'וני קרסון האלוהי לביקורת בשידור חי.

"תארי לנו את החוויה", דחק קרסון בריברס.
"הרגע המכונן", ענתה ריברס בקולה הצרוד, "היה כאשר נכנסו החיילים הנאצים למחבוא".
"ואז?", שאל ג'וני קרסון.
"ואז", פרצה ריברס בקול חסר מעצורים, "ואז שאג כל הקהל כשהוא מצביע לעבר הארון שבו הסתתרה פיה זאדורה: 'היא שם! היא שם!'".

אפילוג
בשנת 2008 הוצב ספסל בחזית הבניין המקסים ברוטשילד־שינקין. על הספסל נעוץ שלט שעליו נכתב:

מוקדש באהבה לזכר יהודית שטרן–ריקליס, ילידת המקום שאותו אהבה ונצרה בלבה עד לכתה מעולמנו.
מילדיה מונה, מרשה ועירא.