אוי לנו אם הרוח היהודית הופכת לחמסין: חתן פרס ישראל לחקר המקרא מאיר את סיפורי התנ"ך

אילו רק היה הדבר אפשרי, היה החתן הטרי של פרס ישראל בתחום חקר המקרא, פרופ' יאיר זקוביץ, חורט על קירו של כל משרד ממשלתי כמה מפסוקי הנבואה של עמוס, מיכה או ישעיהו על מוסר ועל צדק חברתי. למשל, "שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו: בנה ציון בדמים וירושלם בעולה. ראשיה בשחד ישפטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסמו ועל יהוה ישענו לאמר הלוא יהוה בקרבנו לא תבוא עלינו רעה: לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלם עיין תהיה והר הבית לבמות יער", הוא מצטט מפרק ג' בספר מיכה.

"במקרא יש חוקים יפהפיים, ואחד הנפלאים ביותר הוא חוק המלך מספר דברים", הוא אומר כעת. "כשהמלך החדש עולה על כיסאו הוא חייב לכתוב לעצמו עותק של התורה מפני שחשוב שידע שהוא לא מעל החוק, אלא כפוף לחוק כמו כל אחד ואחד. שלא ירבה לו סוסים, נשים, כסף וזהב, ולא רק: 'לבלתי רום לבבו מאחיו'. לא 'הנחיתי', 'עשיתי'. צנוע. הערכים הללו צריכים לשמש אותנו ולהיות לא רק נר לרגלינו, אלא נר לרגלי העולם המערבי".

עבור זקוביץ (76) התנ"ך הוא לא רק תחום מחקר שאליו הוא מתמסר חמישה עשורים, אלא הוא גם סט ערכים. "זקוביץ הוא מחוקרי המקרא המקוריים בארץ ובעולם", נימקו את בחירתם חברי ועדת הפרס פרופ' דבורה דימנט, פרופ' שמואל אחיטוב ופרופ' מיכאל סיג. "בעבודותיו חקר את ההיבטים הספרותיים של המקרא ואת הפרשנות הפנים־מקראית והשתלשלותה לאחר המקרא, פרסם ספרים ומאמרים רבים וחשובים בעברית ובלועזית והעמיד תלמידים הרבה. זקוביץ גם תרם רבות לקרב את המקרא אל הציבור הרחב בפרסומיו ובהרצאותיו".

אלה אולי מילות המפתח לתיאורו של מי שמוצא בתנ"ך את עיקר העיקרים. "בראש ובראשונה, אהבת הארץ", הוא אומר. "לא משנה אם אתה רץ על הגבעות או יושב בתל אביב. כולם אמורים לאהוב את ארצנו ואני אוהב אותה אהבה גדולה. דבר נוסף הוא הלשון העברית. יש לנו אוצרות לשוניים עצומים בתנ"ך. הם מתפתחים ומשתנים, אבל יסודה של הלשון העברית בתנ"ך. האסוציאציות שלנו מקראיות. כולנו חושבים עקידה, כולנו חושבים גן עדן. אלה סיפורי יסוד, ואנחנו מנסחים את עצמנו דרך הסיפורים הללו".

הגן הדרשני

זקוביץ גדל בבית של אנשי ספר בחיפה וסיים את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת חיפה, אז עדיין "המכון האוניברסיטאי של חיפה". הוא המשיך ללימודי תואר שני ודוקטורט מהאוניברסיטה העברית בשנות ה־70 ומאז נשאר שם: הוא כיהן בתפקיד ראש החוג למקרא, היה ראש המכון למדעי היהדות על שם מנדל ודיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית. במשך שנים ארוכות עמד בראש הוועדה ללימודי תנ"ך במשרד החינוך. את התובנה העיקרית שעלתה בו במהלך שנות מחקרו הוא מתמצת במשפט אחד: "עם יצר ספר והספר יצר עם", שעליו הרחיב בספרו האחרון דרך בחינת המונותאיזם, "התנ"ך: מהפכת אלוהים" (הוצאת מאגנס).

"מועדון מאמיני האל האחד זה העם", הוא אומר. "כך נוצר העם. קבוצה שהתקבצה סביב הרעיון הזה. מי שמאמין ברעיון הזה הוא מהעם שלנו, ומי שלא – בחוץ. דחינו את כל הקבוצות. ככל שאחרים דומים לנו וקרובים לנו, כיוון שהם לא מאמינים באל אחד, הם הכי מקוללים ודחויים. הכנענים, למשל, עליהם כתוב: 'וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו'. אחר כך אנחנו מכניסים ומוציאים קבוצות: בבית שני הכנסנו את המואביות, למשל. מגילת רות נכתבה ככתב הגנה על המואביות, וההלכה השתנתה באמצעות פרשנות להטוטנית במיוחד להכשיר את המואביות".

כלומר: יש דינמיות מבפנים ומבחוץ.
"בדיוק. העם יצר את הספר, והספר קבע את גבולות העם, אבל מה שהרבה יותר חשוב זה שהספר הזה הוא מה שהחזיק את העם יחד, בוודאי בשנות הגלות. תהליך פרשנות המקרא לא נעצר לרגע. התנ"ך מפרש ודורש את עצמו. הוא נוצר כמו שכבות גיאולוגיות של פרשנות פנים־מקראית. אם אני לא אוהב את מה שכתבת, אוסיף את מה שכתבתי אני על מה שאת כתבת. אחר כך ישנו תהליך נפלא של קאנוניזציה. משלב מסוים לא מקבלים יותר ספרים, אבל אז צריך להמשיך לחיות עם הספר הזה שלא יהיה רלוונטי לחיינו אם לא נפרש אותו באופן שיהיה רלוונטי לחיינו. מה עושים? דורשים ומפרשים אותו. הגנטיקה הזאת של המדרש התחילה כבר בגוף המקרא עצמו, בפרשנות פנים־מקראית. הגן היהודי הוא הגן הדרשני".

ההפך ממה שקורה עכשיו. אין ממש שכבות גיאולוגיות. יש שבר טקטוני.
"נכון. בימינו קרה דבר נורא. אנשים יוצרים להם מדרשים חדשים אבל רק אם נוח להם. כשהייתי צעיר, התנ"ך היה של כולנו, ולכן כשלמדתי בחוג למקרא, היו 300 סטודנטים. היום כמובן יש חבורה מסוימת שביקשה לנכס את התנ"ך לעצמה, והטיפשים, כלומר אנחנו, אמרנו להם: 'רוצים? קחו אותו. שלום־שלום'. ניתקנו קשר. זה החטא הנורא ביותר. כל אחד יכול למצוא בתנ"ך מה שהוא רוצה, הוא של כולם. כשקבוצה אחת לקחה אותו והאחרת נתנה אותו, חל בו שבר נוראי. יום אחד ביקרתי במוזיאון ישראל. לידי היו נער ואביו הפרופסור. הנער עמד מול תמונות עם נושאים מקראיים ולא זיהה מזה דבר. מה זה עשה לי? אני לא רוצה לומר ייאוש כי אני לא אדם שמתייאש, אבל זה ניער אותי, ואני רוצה לנער את הציבור: שובו בנים אל התנ"ך ואל מעיינותיו".

אתה אומר "שובו", כלומר הציבור עזב את התנ"ך.
"כאן יש דבר חשוב שקשור לדרך הלימוד: לא צריך ללמוד את התנ"ך כאילו הוא שמן זך. יש עדיין יסוד מסורתי שאומר: לא להתעסק עם התנ"ך. משם מתחילה חוסר הביקורתיות של אנשים שלא יודעים לקרוא, לבקר ולהבין. צריך ללמד את התנ"ך באופן ביקורתי. להראות עד כמה הוא לא מונוליתי, כמה יש בו תפיסות שונות. אדם שרואה עד כמה הטקסטים בו מורכבים, מתמודדים ומתפלמסים זה עם זה, מגלה עולם רוח עשיר. לעומת זאת, אם אדם רואה אותו בצורה בלתי ביקורתית, הוא לא רואה את המורכבות הנפלאה הזאת. חוץ מזה, קריאה ביקורתית בתנ"ך תכשיר אותך כשתגדלי גם להיות קוראת עיתונים טובה או לשירות ב־8200 או בכל יחידת מודיעין. תביני מי כתב ומה מטרתו. אני צריך אנשים שיודעים לקרוא, אנשים שיודעים להקשיב לרדיו ולטלוויזיה, ולא לקבל כל אות כתובה כתורת אלוהים. מי שרוצה לחשוב - צריך לדעת לקרוא, וההכשרה הכי טובה היא דרך קריאה בתנ"ך".

מה יכולנו ללמוד מהמקרא ולא הפנמנו?
"את הסובלנות ואת ריבוי הדעות. הסיפור על פנחס הוא סיפור בשבח הקנאות. מצד שני, הסיפור על אליהו הוא נגד הקנאות. במקום ללמד סנגוריה על עם ישראל, הוא מלמד עליהם קטגוריה ומפוטר. וגם אם אין סובלנות, יש ריבוי דעות שיכולות לחיות בכפיפה אחת, יחדיו. זה מה שמבקשים לטשטש כל אלה שמחפשים מונוליתיות בתנ"ך ולא מוכנים להכיר באמת הזאת, של ריבוי הדעות".

צעד בכיוון הנכון

המחקר של זקוביץ, כאמור, מלווה אותו על כל צעד ושעל. לא מתוחם בין גבולות האקדמיה. את הספר "משמיע שלום מבשר טוב: שבעה פרקי חזון לשלום ירושלים” (הוצאת אוניברסיטת חיפה) כתב בשנת 2004 כשהיה בברקלי בשנת שבתון, בזמן שבארץ התרחש רצף של פיגועים. "הרגשתי נורא", הוא משחזר. "אספתי שבע נבואות שלום יפהפיות מהתנ"ך. לצערי, שלום זו מילה גסה היום. גם בתוכנו. מה יהיה? אני לא נביא ולא בן נביא, אבל אני יכול להשתדל לעשות משהו כדי שיהיה טוב".

לעובדה שמספר הסטודנטיות והסטודנטים בחוגים במדעי הרוח הולך ומצטמק הוא לא נותן לדכא אותו, והוא מסרב להרים ידיים מולה. על הרקע הזה היה מהוגי ויוזמי תוכנית "רביבים" להכשרת מורים להוראת מדעי היהדות. "בוגרי 'רביבים' מכניסים רוח חדשה לבתי הספר", הוא אומר. "יש לנו כבר דור שני, וזו העדות הטובה ביותר בשבילי לכך שהתוכנית מצליחה לעשות משהו. גם בתל אביב יש תוכנית דומה, וזה נפלא בעיניי. אין פה קנאת סופרים, וכן ירבו תוכניות כאלה בישראל. אני מקווה שניתן להציל משהו. אוי לנו אם הרוח היהודית הופכת לחמסין. עניין הרוח נובע מהחברה, שהופכת מטריאליסטית. טובי המוחות רצים ללמוד מנהל עסקים. נו באמת. צריך לעשות מעשים לתיקון, והמעשה הקטן שהייתי שותף בו, תוכנית 'רביבים', הוא צעד בכיוון הנכון. צריך עוד הרבה צעדים כאלה".

ואי אפשר בלי מילה על הפרס.
"מצד אחד אני שמח שמחה עצומה, ומצד שני אני אומר לעצמי: אל יגבה לבבי. אני תמיד נמצא בשני מקומות: בפנים, ומסתכל מבחוץ על עצמי. אני מרגיש כמו בשבעה של עצמי: מאות הודעות דואר אלקטרוני, מאות טלפונים מישראל ומהעולם, ברכות ודברים טובים שאני לא שומע בדרך כלל. זה ההבדל בין סטודנט לפרופסורים: סטודנטים מקבלים משובים נהדרים, פרופסורים הם בודדים. פתאום בא הפרס הזה, ואני כבר יומיים מהלך על העננים, ומצד שני, אני מושך בחוט של העפיפון ומנסה להוריד את עצמי לקרקע".