אמרו את דברם: גם אני קראתי, כמו כולם, את התכתובות המיניות הבוטות ששלח השחקן ארז דריגס לנשים. וגם אני הרגשתי שלא בנוח, בלשון המעטה, מהדיבור הסליזי, התוקפני וגם העלוב למדי, יש לומר, בעיניים גבריות. לא רק סליזי אלא גם פוגעני, חשוב להדגיש. יש לי בבית רק בנים מתבגרים, כך שלעולם לא אבין באמת מה עובר על אישה צעירה שנחשפת להודעות כאלה, אבל ברור לי שעבור חלק גדול מהנשים מדובר בחוויה מאוד לא נעימה, לפעמים אפילו טראומטית. בייחוד כשמי ששלח אותה הוא דמות מרכזית בעולם המקצועי שאליו הבחורה נושאת את עיניה, או אפילו עושה את צעדיה הראשונים בו. בקיצור, טוב שהתחקיר הזה ב"פוליטיקלי קוראת" נעשה, ומן הראוי שדריגס יזכה לביקורת ציבורית שלילית. גם אם הדברים שעשה אינם בגדר עבירה פלילית.
אבל כאן בדיוק מונח האבסורד. כי ברגע שאדם עומד היום למשפט הציבור, ודריגס הוא רק דוגמה אחת מני רבות, נשללות ממנו כל הזכויות - המוצדקות - שניתנות לנאשם במשפט פלילי אמיתי. הוא מושם, כפות ומכוסה עיניים, בכיכר העיר, שהיא היום הרשתות החברתיות, כשהוא חסר אונים ונטול כל אפשרות אמיתית להגן על עצמו. רק לחכות שההמון יעבור ללינץ' הבא.
נאשם במשפט פלילי מואשם בעבירה ספציפית. וטוב שכך. לא הייתם רוצים לעמוד לדין, נאמר, בגלל מקרה של הריגה ברשלנות, כשרשויות התביעה והעולם כולו מתייחס אליכם כאילו ביצעתם רצח. ואותו כנ"ל לגבי אישום של הטרדה מינית (חשוב כשלעצמו), שמוצג כאונס אכזרי. אצל דריגס, ורבים כמותו העומדים ל"משפט הציבור", אין באמת חשיבות לחומרת המעשה עצמו. רבים וטובים כבר הפכו אותו לעבריין מין כבד, או לאנס סדרתי, ללא כל פרופורציה למעשים שביצע.
הדברים נכונים שבעתיים גם בנוגע ליכולת של הנאשם להגן על עצמו. בבית המשפט הוא מיוצג בידי איש מקצוע, סנגור. והסנגור מנסה לסתור את טענות התביעה ולהציג תמונה שונה מזו המצטיירת בידי המאשימים. זאת זכות הכרחית, שכל אחד מאיתנו היה נאחז בה לו היה עומד לדין. אבל היא לא באמת קיימת באותו “משפט ציבורי". במקרה של דריגס, למשל, אולי היה ניתן לאתר נשים נוספות שניהלו עם השחקן תכתובות בעלות אופי דומה ולא חשו עצמן נפגעות. ייתכן שאפילו שיתפו פעולה מרצונן החופשי. זה לא היה מכשיר את הפגיעה שהוא גרם לנשים האחרות, אבל כן היה מציג תמונה מאוזנת יותר.
השוני הזה מתחדד עוד יותר כשמגיעים לשלב העונש. במשפט פלילי יש מה שנקרא “מדרג ענישה". החוק קובע את העונש המרבי על עבירה מסוימת, והפרקטיקה השיפוטית מקבעת איזשהו רף ענישה ממוצע. במילים אחרות, גם אם אדם חטא, ואשמתו הוכחה, הוא עדיין זכאי לעונש קצוב ומוגדר. בניגוד למה שקורה במשפט הציבור, שם מתבצע עליהום כללי שאין לדעת איך יסתיים. גורלו של דריגס, באופן ספציפי, יכול לנוע מסיום תפקידו בסדרה הפופולרית שלו “חזרות", ועד לסוף דרכו בעולם המקצועי שבו פעל שנים ארוכות. ומי שיקבע אותו לא יהיה שופט מקצועי, הכפוף לחוק ולתקדימים, אלא ההמון הזועם. זה מפחיד, וזה גם מסוכן. כי ציבור זועם הוא שופט גרוע מאוד.
וזה המקום לדבר גם על אותו ציבור. ועל הרעב הבלתי נדלה שלו לגינויים פומביים. לפעמים נדמה שהשבט פשוט רעב למכשפות, כדי שיוכל לשרוף אותן ולהיטהר כל פעם מחדש. מעין ריטואל קבוע ואינסופי שלעולם לא בא על סיפוקו, ומאפשר לאנשים ליהנות משני יתרונות בכרטיס אחד. גם לפרוק אגרסיות, וגם להצטייר ברשתות החברתיות כצדיק וכאיש מוסר. במקרה של דריגס יש אפילו בונוס, שישראלים אוהבים במיוחד: לקיחת אדם שהגיע לאיגרא רמא, והטחתו לבירא עמיקתא.
החוסן המוסרי של חברה צריך לבוא לידי ביטוי גם ביחס שלה כלפי החלשים, ובמובן הזה התחקיר על דריגס עושה עבודה טובה כי - שלא נטעה לרגע - הוא החזק בסיפור. אבל גם באופן שבו היא מתייחסת למי שסרח, ולא ממהרת למסמר אותו אל הצלב.
על הסכין
המשק מתחיל להיפתח, עולם התרבות מגלה סימני התעוררות, אבל הילדים בכיתות ז'־י' עדיין בבית, נמקים לאטם. והעולם שותק. והשתיקה זועקת. אלה לא רק רשויות המדינה, שמהן נואשתי מזמן בעניין הזה, אלא גם ההורים עצמם. כל כך הרבה מחאות ציבוריות היו כאן בשנה האחרונה, ואף שפה ושם אנחנו שומעים מחאות גם בעניין זה, אף אחד עדיין לא צועד לבלפור כדי להושיע את הילדים שלו.
גל הקור החריג בטקסס הותיר מיליונים קפואים ללא חשמל, אחרי שהמערכת המופעלת בידי חברה פרטית פשוט קרסה. רשת החשמל במדינה מנותקת מרשת החשמל הפדרלית, כי השלטון שלה מבקש להימנע מהצורך להישמע לתקנות הממשל הפדרלי, ולכן טקסס לא יכלה להיתמך בחשמל מאזור אחר. ספרו לי עוד על נפלאות ההפרטה.
"רציחות בוולהאלה" (נטפליקס) היא עוד סדרת מתח נורדית אפלה, שכבר התרגלנו לראות (אלוהים אדירים, כמה פדופילים יש בסקנדינביה?). אבל יש לה שני בונוסים. האחד, היא מתרחשת באיסלנד, מה שמספק נופים עוצרי נשימה באמת. והשני הוא סגנון הבימוי הכמו־דוקומנטרי, הרווי סצינות ארוכות ונטולות טקסט. זה עובד מצוין.