מי לא מכיר את התחושה הזו? הרגע הזה שכבר פינית את הזמן, השלט ביד אבל האצבעות נעות בחוסר נוחות המגלם את הקושי להחליט במה לצפות. זו לא תחושה חדשה אבל בשנה האחרונה נראה כי היא הפכה להיות ברירת מחדל בכל בית. הנחמה היחידה היא – שיש מי שכבר צפו בשבילנו ויצרו פודקאסט ייעודי בו הם מעבירים ביקורת, ממליצים ומעניקים פרשנות אישית ליצירות. האמת, מסתבר שיש לא מעט כאלה. אז למי כדאי להאזין? מי מצליחים לחדש? ומי חייב כבר לתקן את הדבר הזה שפוגם בכל חווית ההאזנה? ובכן, הרשימה לפניכם. האזנה נעימה. כלומר, צפייה נעימה!
"הולכים לקולנוע" / קרין ונימרוד אלדאה
שמישהו יאהב אותי כמו שקרין ונימרוד אלדאה אוהבים קולנוע. באמת, מעטים הפודקאסטים בהם אפשר לזהות את התשוקה לתחום באופן כל כך מובהק, כפי שהיא נוטפת מכל מילה הבוקעת מפיהם של הפודקאסטרים. אולי שמם לא מוכר לכם, אבל בני הזוג אלדאה הם למעשה יוצרי תוכן עוד לפני שהביטוי הזה הפך נפוץ כל כך עבור כל בן 19 שמפרסם חטיפי אנרגיה בטיקטוק. הוא תסריטאי, היא עיתונאית ושניהם יחד מבקרי קולנוע שגם יצרו את ערוץ היוטיוב המצליח "טופ גיק", העוסק בעיקר בגיימינג וקולנוע.
את "הולכים לקולנוע" הם יצרו כבר לפני כמעט שלוש שנים. בכל שבוע הם סוקרים את האירועים האחרונים שהתרחשו בעולם הקולנוע בארץ ובעולם, ממש כמו מהדורת חדשות. הדינמיקה ביניהם משובחת, הדיונים שלהם מסקרנים ומעניינים, הניסיון שלהם ביצירת תוכן והעברתו ניכר ובכל פרק הם מצליחים ללכוד אסופה של חידושים וידיעות שמצליחים לעניין גם את מי שלא גיק של התחום כמותם. ההאזנה להם מהנה ומלמדת, ואם גם אתם בעלי תשוקה עזה לתחום – אל תרשו לעצמכם לפספס אותו.
ובכל זאת: כאשר יש פודקאסט ותיק ומבוסס, במיוחד בתחום שיש לו הרבה אוהבים ומתעניינים – קהילה היא משהו שמתאים לו כמו פופקורן לסרט. אמנם יש דף פייסבוק, אך כיום – קהילות מאזינים סביב פודקאסטים הפכו חלק בלתי נפרד מהעולם הזה, חלק שמאחד את המאזינים, מעורר שיח ומגדיל מעורבות. דווקא עכשיו, כשאי אפשר ללכת לקולנוע – כדאי להקים בית אחר, זמני, לאותם חובבי התחום שנשארו יתומים.
"תפודי כורסה" / גל יעקובי וענת בקר
הכירו את התפודות גל וענת. מדי שבועיים הן מדברות על התכנים הטלוויזיוניים והקולנועיים החדשים שעלו בכל הפלטפורמות, מנתחות אותם ולא שוכחות לדרג ע"פ טיבם (בציון שנע בין 1-10 צ'יפסים). התבנית של הפודקאסט קלילה ודי קבועה כאשר בכל פרק הן סוקרות שלוש יצירות ומקדישות לכל אחת מהן לא יותר מעשר דקות. הבחירה במבנה הקבוע הזה נכונה לפורמט ומייצרת פודקאסט קליל וכייפי שמתאים לכל נסיעה קצרה. בנוסף, קשה שלא לשים לב להשקעה רבה והמוכנות של השתיים לפני כל פרק וכן לתיאורי הפרקים המצוינים והפרקטיים.
ובכל זאת: שני דברים השאירו בי תחושת החמצה: ראשית, משום מה, בכל הפרקים להם האזנתי הדעות של השתיים היו די זהות, ולא יכולתי שלא לחוש החמצה במה שאמור להוות דווקא יתרון – ההגשה הזוגית. אינני טוענת שצריך "להמציא" דעות מנוגדות בשביל העניין, אך נכון יהיה לספק זוויות מעניינות נוספות כדי לייצר קונפליקט ואתגר שיעניין יותר מאשר לשמוע את המגישות מסכימות זו עם זו רוב הזמן. שנית, בתור פודקאסט ביקורות – לתחושתי, הרוב המכריע של הסדרות זכו לציונים גבוהים להפליא, גם כשהושמעו כלפיהן טענות והסתייגויות, מה שדי פוגם במהות של פודקאסט ביקורות והמלצות, ובעיקר מאתגר להבין את השורה התחתונה – מה באמת שווה צפייה?
"אוכלי סרטים" / ליעד הרמן, ניתאי דגן וארנון רוזנטל
אם לרגע נניח בצד את הנושא של הטור, "אוכלי סרטים" הוא פשוט דוגמה מצוינת לפודקאסט, או יותר נכון – לפודקאסטרים, שלוקחים את עצמם ברצינות. המיתוג שלהם נהדר, הקונספט של ההסכת מהודק וקונסיסטנטי, תיאורי הפרקים מושלמים (!) והם אפילו ביימו ויצרו טריילר לפודקאסט, במקום 30 השניות הרגליות שלרוב פודקאסטים מקדישים כדי לייצר כזה. בתוך כך, נראה שנקודת הפתיחה שלהם לא יכולה להיות טובה יותר, והיא לחלוטין ראויה להערכה.
הפרקים של "אוכלי סרטים" מתחלקים לשני סוגים: ניתוח חוקר של קלאסיקה או פרקי אוסף של סרטים בעלי מאפיין מסוים הזהה לכולם. למעשה, כך סוגי מאזינים שונים יכולים למצוא עניין בפודקאסט וזוהי בחירה חכמה ואסטרטגית שמגדילה את הקהל הפוטנציאלי.
ובכל זאת: הגשה בשלישייה היא לא אידיאלית. היכולת להתחבר למגישים מתערערת כאשר קשה לזהות מי מדבר בכל פעם והדינמיקה כנראה לעולם לא תוכל להיות טובה כמו שהייתה לו היו מגישים בזוג. שלא נדבר על מקרים בהם מארחים דוברים נוספים, ונהיה בלאגן שלם. אני חלילה לא מעודדת פרידה – אבל הייתי מנסה לחשוב על קונספט אחר או יצירת פינות קבועות בפרקים שיאפשרו לכל מגיש "לזהור", ויקלו על יצירת הקרבה והאינטימיות מצד המאזינים.
"מרשם לבינג'" / נעם טיילור ומאגי גל
ניכר כי אחרי הדחף להתחסן (לכו להתחסן!), הדחף השני העומד בראש העדיפויות הציבור הוא כנראה מציאת בינג' טוב. מי שהיטיבו להבין זאת היו מאגי ונעם, שתי יוצרות תיאטרון צעירות וחברות טובות שהחליטו לפתוח מיקרופון וליצור פודקאסט שיעסוק בסדרות וסרטים ששווים בינג'. הסגנון של השתיים משוחרר, ציני, כייפי ונטול רסן – מה שלרוב מספק תחושת אינטימיות וקרבה, בייחוד לאור ההקפדה לדבר בגלוי על נושאים חברתיים העולים מתוך היצירות, דבר שמאוד ראוי להערכה בעיניי – ולא מובן מאליו בפודקאסט שנולד כדי להמליץ על נושא שטחי, לכאורה, כמו בינג'.
ובכל זאת: האווירה הפתוחה והמשוחררת נוטה לעתים להיות Too much, ועל אף הרצון לשדר אותנטיות – עריכה מוקפדת היא ללא ספק דבר שדרוש כאן. בתוך כך, גם הסאונד זקוק לשיפור ניכר. בתוך תעשייה הולכת וגדלה של פודקאסטים בארץ – חבל לוותר על מאזינים פוטנציאליים בשל סאונד לא נעים.
בונוס למכורי ריאליטי קיצוניים בלבד: "המקום הכי סתם בגיהנום" / תמר לסקר ואור יקים
הנה פודקאסט חדש-חדש שגיליתי לאחרונה ולוקח את תוכניות הריאליטי ברצינות שלא מביישת את צבא האמת של שי חי. בכל שבוע תמר לסקר ואור יקים מפרשנים את האירועים האחרונים בריאליטי התורן (כרגע זה "האח הגדול"), ולאורך הפרקים בני 30 הדקות הם נעים בין צחוקים והסתלבטויות לדיוני עומק של ממש שיעניינו אתכם בעיקר אם אתם מכורים כבדים לריאליטי. החיסרון – הרלוונטיות של הפרק מתפוגגת כעבור שבוע. היתרון – מי שחי את העולם הזה (וממוצע קבוע של 15-17% ברייטינג כנראה יזדהה עם הטייטל) – ימצא עצמו מתמוגג וחוגג את הטראש, ובגדול.