במדינה מפולגת וחצויה כמו ישראל, מרבית האמנים מעדיפים להתרחק מזיהוי פוליטי. הקלישאה אומרת שברגע שאמן מזדהה עם אחד מהצדדים, הוא מרוויח את אהדתו של חצי מהעם אך גם את תיעובו היוקד של החצי השני. ובכל זאת, ההיסטוריה של מערכות הבחירות בישראל כוללת מספר אמנים שבחרו לנצל את מעמדם הציבורי ולהשתתף בקמפיין למען אחת המפלגות. חלקם עשו את זה מתוך הזדהות עם האידאולוגיה וצדקת הדרך, וחלקם, כפי שנראה בהמשך, עשו את זה בגלל שהתשלום היה נאה.
ספי ריבלין - הליכוד 1977, 1981, 1984
על אף היותו בן למשפחה בית"רית־רוויזיוניסטית, בנעוריו שיחק ספי ריבלין כדורגל בקבוצת הפועל ראשון לציון. הוא סיפר כי משפחתו הסכימה שישחק בקבוצת הפועל בתנאי אחד: שלא יצטרף לצעדת האחד במאי. הסידור המוזר של בית"רי באדום עבד יפה, עד שלב מסוים. במשחק גורלי אחד של ראשון לציון מול בית"ר רמלה, התוצאה הייתה 2-2, ובדקה ה־90 ריבלין קיבל את הכדור ובעט לשער. השוער של רמלה הדף את הכדור וראשון לציון איבדה את הסיכוי לנצח.
למחרת הגיע ריבלין עצוב ומדוכא לאימון, וגילה לתדהמתו שכניסתו למגרש נאסרה. כשביקש הסברים, מנהלי הקבוצה האשימו אותו במכירת המשחק לבית"ר רמלה. ריבלין נפגע עד עמקי נשמתו, ועל פי עדותו קרע את החולצה האדומה של הפועל, זרק אותה אל הדשא והצהיר: "אני עוד אנקום". והוא נקם.
ב־1977 ריבלין כבר היה שחקן מוכר, בוגר תוכנית הסאטירה "ניקוי ראש". לקראת הבחירות הוא קיבל הצעה מהליכוד להופיע בתשדירי הבחירות של המפלגה, והסכים מיד. כשנשאל מה התשלום שהוא דורש בתמורה, השיב: "רק החזרי נסיעות לירושלים ובחזרה". ריבלין הביא לתשדירים רוח קומית רעננה, ואולי תרם תרומה קטנה למהפך של 1977. ב־1981 שב ריבלין לתפקידו, שוב בחינם, והפעם הבריק עם הקמפיין שהלך על הראש של יו"ר המערך, שמעון פרס: "כן ולא". לימים הודה פרס שהתשדיר הזה עשה לו נזק עצום. מפלגת הליכוד שוב ניצחה.
ב־1984 הסיפור כבר היה אחר. אחרי הקדנציה השנייה והבעייתית של הליכוד בשלטון, עם מלחמת לבנון הראשונה והמשבר הכלכלי, ריבלין כבר היה, לדבריו, יותר ספקן ופחות חדור מטרה, ולא ממש התחשק לו לעשות את הקמפיין גם הפעם. לכן, כשפנו אליו מהליכוד, הוא דרש הפעם תשלום ונקב בסכום דמיוני שהיה משוכנע שבמפלגה לא יסכימו לשלם. הם הסכימו. שוב מצא את עצמו ריבלין, בפעם האחרונה, בחזית הקמפיין.
הגשש החיוור - המערך 1984
אחרי שתי מפלות רצופות, במפלגת העבודה הבינו שהם צריכים לתת פייט לליכוד גם בגזרת התשדירים. מול ריבלין נשלף נשק יום הדין: שלישיית הגשש החיוור. הגששים, שעד אז שמרו על נייטרליות והיו אהובים על כל שכבות העם, הסכימו להשתתף בתשדירי המערך, ושברו את לבם של תומכי ליכוד רבים שהעריצו אותם והתאכזבו מהזיהוי הפוליטי.
התשדירים היו בסגנון הגששי המוכר - חילופי שנינויות בין שייקה, גברי ופולי, שבין היתר הציעו לליכוד לקצר את החודש בשבועיים כדי שאנשים יצליחו, אולי, לגמור את החודש. היה גם שימוש ברפרטואר המוכר של השלישייה ובקאץ'־פרייזים כמו "טעות, טועים, טעינו" ו"אתה הבנת את זה, ברוך?".
בינתיים בתשדירי הליכוד, ריבלין הגיב ישירות לגששים ("חברים שלי, אשכרה"), והצהיר: "הצבעתי ליכוד, אני אצביע ליכוד. לא טעות, לא טועים, לא טעינו".
בסיומו של קרב הענקים, התוצאה בקלפיות הייתה תיקו והובילה להקמת ממשלת הרוטציה של פרס ויצחק שמיר. לאחר הבחירות, מוטי קירשנבאום, שעבד אז עם הגששים כבמאי, החליט כי בתוכניתם הבאה הם חייבים להתייחס להופעה בקמפיין הבחירות ולצחוק על עצמם. כך נולד המערכון "מגרש השדים", שבו פולי ז"ל מגלם את עצמו ומתמודד עם שאלות כמו "כמה קיבלתם על הבחירות?".
רמי הויברגר - מפלגת העבודה 1996
הבחירות שאחרי רצח רבין הציבו את שמעון פרס הוותיק והמנוסה מול יו"ר הליכוד הצעיר והנמרץ, בנימין נתניהו. במפלגת העבודה בחרו לגייס את השחקן רמי הויברגר, שכיכב אז בתוכנית המיתולוגית "החמישייה הקאמרית", שהייתה אז בשיאה. אבל, כמו שהסתבר, לא תמיד הבחירה בכוכב עושה את העבודה היטב עבור המפלגה.
הויברגר הוא כמובן שחקן מוכשר ומצחיק מאוד, אבל "החמישייה" זוהתה באותה תקופה כתוכנית הבית של מחנה השמאל האליטיסטי (אף על פי שהיא הרבתה גם לבקר אותו), והבחירה בו נתפסה כמי שפונה ל"בייס" משמאל במקום לעשות את מה שצריך לעשות במערכת בחירות כה צמודה - לפנות למתלבטים.
במקום להציג את החזון והאידיאולוגיה של מפלגת העבודה, התשדירים, שאותם כתב צוות שכלל בין היתר את ענת גוב ז"ל ושמואל הספרי, הלכו על הראש של נתניהו תחת הסלוגן "ביבי לא מתאים". הויברגר גילם אוהד כדורגל שהשווה את פרס לאלי אוחנה ואת נתניהו לחלוץ מליגה א', אסטרולוג שלא יכול לחזות מה ביבי יחשוב מחר כי "אפילו הוא עדיין לא יודע", נהג מונית ועוד. בנתיחה שלאחר המוות, מפלגת העבודה נתפסה כזחוחה ומתנשאת.
בבחירות הישירות לראשות הממשלה, כידוע, נתניהו ניצח בשברירי אחוזים לאחר שהמדגמים כבר העניקו ניצחון לפרס. הקמפיין היעיל של הליכוד, בניהולו של היועץ ארתור פינקלשטיין, היה חד, ממוקד והתמקד במסרים ברורים שהציגו את פרס כסכנה ביטחונית. מנגד, הקמפיין המבולבל של הויברגר היה חלק ממערכת הבחירות המבולבלת של העבודה. הויברגר סיפר לימים שכשבוע לאחר הבחירות פגש את פרס בפסטיבל הקולנוע בירושלים ואמר לו "אז מה, שמעון, הפסדנו". פרס לא התבלבל והשיב: "מי אתה?".
זהבה בן ודנה ברגר - מרצ 1996
ועוד בבחירות 1996, בתשדירים של מרצ הופיעו דנה ברגר וזהבה בן וביצעו את "שיר לשלום", שהיה אז שיר טעון במיוחד לאחר רצח יצחק רבין עם התמונה האיקונית של מילות השיר, שהיו בכיסו של רבין, מגואלות בדם. בעוד הליהוק של ברגר היה טבעי למדי, החיבור בין זהבה בן, אז הזמרת המובילה בז'אנר המזרחי, לבין המפלגה בעלת התדמית האשכנזית והאליטיסטית, הרים לא מעט גבות, ולימים התברר שבצדק.
בן באה מבית תומך ליכוד ובראיון לוואלה! בשנת 2018 התייחסה כך לאותו תשדיר: "זה מלחצים של המנהל הראשון. לא עשיתי את זה בלב שלם. עשיתי את זה בשביל לרצות את המנהל וכמובן ששילמו לי על זה. מעבר לזה שום דבר. זו טעות. הוא (המנהל) היה מערכניק והיינו רבים הרבה, מתווכחים על הדבר הזה, אני ימנית לגמרי, והוא קיצוני. היו הרבה חילוקי דעות... המון שכנועים. קיבלתי תגובות, שזה לא נכון לעשות את זה. ידעתי את זה מלכתחילה, ידעתי שיש לזה השלכות. לא ניסו לשכנע אותי עוד פעם, לא יעזו".
משה איבגי - המחנה הציוני 2015
בתחילת 2015, כשנה לפני שהתפוצצה הפרשה שבסיומה הורשע בעבירות של מעשים מגונים והטרדה מינית ונכלא, משה איבגי עדיין נהנה ממעמדו כשחקן הבכיר בישראל וזוהה עם מחנה השמאל ועם הנושא החברתי. וכך, הוא גויס לטובת מפלגת המחנה הציוני והשתתף בסרטון בשם "הדקה ה־89":
"זאת הדקה ה־89, יש תחושה שמשהו ממש לא טוב קורה, אנחנו מותשים ומיואשים ומקבלים את החדשות הנוראיות ביותר באדישות של חולים סופניים. כל ילד שלישי במדינה הזאת רעב, זקנים שוכבים במסדרונות של בתי חולים, אנשים בני 40 לוקחים אוכל מההורים כדי לשים אוכל לילדים שלהם. זאת רק הדקה ה־89. יש עוד מספיק זמן בשביל לנצח במשחק הזה. כל מה שצריך זה מהלך אחד שיחזיר לארץ הזאת את מה שהיה לה פעם. הזדמנות אחרונה לעשות מהלך מכריע. אתם יודעים מה צריך לעשות".
הקמפיין זכה לביקורות צוננות: מימין נטען שתיאורי האפוקליפסה של שלטון נתניהו הם מוגזמים ומופרכים, ומשמאל נטען שהקמפיין, שלא הזכיר אף שם של מועמד או מפלגה, הוא עמום ומטשטש את עמדות המחנה. המחנה הציוני בראשות יצחק הרצוג נתנה אז פייט לא רע לנתניהו, אבל בסופו של דבר נתניהו הצליח להשיג את הניצחון המיוחל, בניגוד לכל התחזיות והסקרים.