במלאת עשור למותו של חיים חפר: חזרה לסיפור חייו של האיש שחי ומת כפלמ"חניק

חיים חפר חי ומת פלמ"חניק. לאורך חייו, בדיוק כמו במילות "יזכור" לחללי הפלמ"ח, פעם אחר פעם שב אל כל מקום שבו ניגר דם חבריו, או שבו דרכה רגלם. למשל, ביום ההוא בספטמבר 2009, כשאל תחנת המשטרה בדיזנגוף הגיעה שליחה ובידה אקדח הפרבלום שלו אחרי 63 שנה ששוכן בביתו. 9 מ"מ, שנת ייצור 1918. חרושת השמועות, שהייתה חלק בלתי נפרד מהתכונה סביבו, העלתה הילוך.

צלצלתי לשאול אותו מה קרה. בכל זאת, אדם בן 84, מה לו כי נזכר? "במהלך השנים החזרתי את כל כלי הנשק שהיו לי, אחד אחד", ענה. ההלצה וכובד הראש שימשו בערבוביה. "מה כבר אני אעשה עם רימון בבית? ומה יהיה אם אחד הנכדים ימשוך את הנצרה? לא רציתי שאם במקרה ירגיזו את העוזרת היא תירה בהם. לשמחתי האירוע עבר בסדר. לא היה קרב יריות במשטרת דיזנגוף. השוטרים התאספו סביב האקדח ואמרו: חבל שחיים לא בא".

זה היה בתמצית חפר. כל שיחה איתו נפתחה בסירוב ובאיזו נימת כעס על העיתון. תמיד היה משהו. אחרי חרון האף הגיעה השאלה: "רגע. ויץ ויץ? קשורה ליחיעם?", ורק לאחר האישור וארגון ענפי אילן היוחסין היה מתרצה. תמיד היה שווה לחכות. מאחורי הפרבלום הוותיק חיכה להישמע סיפור מרגש מהיום הראשון של חודש ינואר 1946, שבו יצאה הוראה של הבריטים שקבעה שאדם שייתפס עם נשק - ייתלה. חפר וחבריו מהפלמ"ח יצאו לקבל שיירת מעפילים מלבנון, סמוך לבופור.

"בסוף השיירה היו תאומים בני שנה, ילדה בת 9 ואמם. בכי של תינוקות כל ההר שומע. מפקד השיירה אמר: 'חיים, אתה מתמצא טוב בשטח. תחכה איתם, שלא נעמיד את כל הגליל בסכנה'. לאחד התינוקות נתתי סוכר שתמיד היה לי בתרמיל, בשביל הקפה. הוא השתתק. הילדה צעדה בקושי בבוץ שהלך והצטבר בנעליה, התינוק על זרועותיה. אמרתי לה: 'תני לי את הנעליים שלך ותלכי יחפה. אשים אותן בתרמיל הגב שלי'. היא אמרה: 'אני לא יכולה. הבטחתי שאלה יהיו הנעליים שאדרוך בהן בארץ ישראל'".

כשהחלו יריות מכיוון הכפרים, חפר ירה. שלושה כדורים עד שהפרבלום שבק. "עד שאנשי כפר גלעדי הוציאו את האקדח מהסליק, הוא היה עם כדורים מנחושת שלא שווים שום דבר", צחק והמשיך: "פשטתי את המעיל שלי שהיה עשוי שמיכות, השכבתי את האמא והגוזלים שלה מאחורי סלע וכיסיתי אותם. בדיעבד סיפרו לי שעל הכיס החיצוני של המעיל היה רשום 'חיים פיינר'. אותה ילדה, בשכל רב, גזרה את שמי מתוך כיס המעיל, אבל לא מצאתי אותה יותר".

את האקדח ואת הרימון שהיו בידו טמן בין הסלעים. שבועות ספורים לאחר מכן זינק על סוס עם אחד הנוטרים מכפר גלעדי וסרק את השטח, שם מצא את הפרבלום שלו. "באותו יום נתנו לנו אנשי כפר גלעדי דג מלוח, ושתיתי מים שניגרו מתוך הסלע", סיפר לי. אצל חפר כמו אצל חפר, לכל סיפור היו מועד, פיסת ארץ, טעם וריח. הכוונה גם למומצאים מבין הסיפורים. את אלו כינס יחד עם חברו הטוב דן בן אמוץ ב"ילקוט הכזבים" בסיוע אלופי הכזבים שאול ביבר, ירוחם כהן, חיים זינגר, מוסה פינקל ואחרים.

בהקדמה כתבו: "מי היה מאמין כי ספרון צנוע וחסר יומרות זה קשור (אם לא אחראי) במידה זו או אחרת להתאבדותה של מרילין מונרו, להתמוטטות הבורסה ב־1953, להתמודדות בין פרס ורבין ולפרשיות עלומות אחרות? מי היה מאמין כי ספר פעוט זה יתורגם ל־14 שפות שונות ביניהן סוואהילי, בורגונדי ואנשובי - אם לציין רק את הידועות שבהן?".

הסופר יורם קניוק, שחפר גייס לפלמ"ח, הכתיר אותו ב־1969 בתואר "אלוף פזמוני ארץ ישראל החדשה ללא עורר". הוא טען שאחרי נתן אלתרמן, שממנו למד את סוד הצמצום והמילה הנכונה, לא היה כחפר אומן לביטוי הפזמונאי של הארץ. את שיריו, טען, שרו בספינות מעפילים וביערות הכרמל. תלמידי בתי הספר שרו את שיריו מתחת לספסלים, במקום שבו הצניעו ספרים שאין לקרוא. חפר של קניוק אף פעם לא עשה לעצמו חיים קלים. הוא כתב על המלחמות ועל המאבקים ולא ניסה להיבנות מהם.

"אומן המילה הנכונה. אין לו מתחרים לשירים היפים שכתב בימי מלחמת העצמאות. הוא ליווה אותה עם להקה קטנה שלחמה בין השירים והרים את מורל הלוחמים עם שירים יפים, חדים, שאינם עטופים בסכרין. 'בין גבולות, בין הרים', 'הן אפשר', 'דחילק שולה, הוא אמר לה'. דינה ברזילי היא היסטוריה כמו שושנה, כמו השניים בג'יפ. השירים שלו נשמעים כמו פעימות לב של עולם רחוק. יחד עם זאת הם מודרניים. נדמה שהם נכתבו ברגע זה ממש, שכולנו פלמ"ח, איכשהו, שחיים פיינר, הזייפן לפי עדותו, מלמד אותנו איזה שיר שבגללו הבריטים עלולים לאסור אותנו".

קניוק הקדים את המאוחר. הכבודה של חפר, שכוללת ספרים, למעלה מאלף שירים, מקאמות וסרטים, מראה שצדק. "היו זמנים", "בת שבע", "הקרב האחרון", "האיש מן הבקעה" ועוד ועוד. כשהתבשר על קבלת פרס ישראל בהיותו בן 58, שמח. זו הייתה הזדמנות להעמיד על טעותם את אלה שסבורים שפזמונים הם יצירה קלה. הוא החל לחבר אותם כשהיה תלמיד בית ספר יסודי ברעננה. כשהיה בן 12, זכה בתחרות כתיבה מטעם חברת שמן, וכפרס קיבל חבילה ממוצריה. מתנועת הנוער של המחנות העולים הגיע לפלמ"ח ולצ'יזבטרון.

ב־1983 הוענק לו פרס ישראל לזמר עברי. החגיגה נערכה במעמד מאות מידידיו במועדון "החמאם" ביפו, שהיה בבעלותו ובבעלות דן בן אמוץ ועמיקם גורביץ'. ח"כ יצחק רבין, שהיה מפקד חטיבת הראל בפלמ"ח, היה בין המוזמנים. "כל אלה שבאו, ורבים אחרים, באו לברך את חיים על כך שזכה להוקרה פורמלית מטעם המדינה", אמר רבין. "מטעמנו לא היה צורך בכך. בשבילי המקאמות של חפר היו הטור השביעי מאז שאלתרמן הסתלק". עמיתו מימי הפלמ"ח, חיים גורי, אמר: "השירים של חיים מוליכים שולל את הזמן".

ד"ר מוטי זעירא, מחבר "הנני כאן", הביוגרפיה של חפר (כתר) מספר כי בקיץ 2009, שלוש שנים לפני מותו, החליט חפר לכתוב את תולדות חייו. המשפט הראשון היה "נולדתי בסוסנוביץ' ברחוב תאטרלנה בשנת 1925". השני היה: "במרץ 1943 התנדבתי לפלמ"ח". זעירא מציין שחפר ראה בילדותו "שרטוטים ראשונים, בלתי חשובים, לקראת הדבר הגדול שיעצב את חייו".

הוא נולד ב־29 באוקטובר 1925 בבית דתי מתון, לרבקה לבית הרצברג, עקרת בית, וליששכר פיינר, ציוני נלהב וסוחר ממתקים שנע ונד ברחבי פולין והארצות השכנות. שנתיים אחרי חיים נולדה אחותו שרה, וכשהיה בן 6 עברה המשפחה למיסלוביץ' שבמחוז שלזיה, השוכנת כ־50 קילומטר מזרחה לבירת המחוז קטוביץ'. חיים הקטן למד בבית ספר פולני, שם קיבל אומנם פטור מהשתתפות בשיעורי הדת אך סבל מאנטישמיות גלויה: "דחפו אותי לבור הקפיצה באתלטיקה, שהיה מלא במי שלג נמס, מילאו לי את הכיסים בקרום לחם מרוח בשומן חזיר. ואני החזרתי להם ועוד איך. מאז אני לא מוותר בשום דבר", כתב חפר.

את עיקר חינוכו היהודי קיבל בבית ממורו הפרטי ד"ר כהאן. בכל יום היה מעתיק בהוראת מורו דף שלם מספר עברי, עם ניקוד, למשל, טקסטים של פרישמן, שירים של ביאליק. בגיל 9 כבר שלח מכתב בעברית רהוטה ל"עיתוננו", עיתון ילדים עברי בארץ, שאף זכה להתפרסם. שם, במיסלוביץ', נשבה גם בקסמי הקולנוע וברעיון הציוני. אביו הקים את הסניף של תנועת הנוער הציונית "גורדוניה" במיסלוביץ', וחפר, כך מספר זעירא, העיד: "הייתי גם היו"ר וגם החבר היחיד, ובאו לבקר אותי מקטוביץ', לשמוע מה נשמע בסניף".

בשנת 1935 החריף באחת מצבה של יהדות פולין. יששכר פעל לעלייה מזורזת לארץ ישראל ונעזר בקשריו הטובים עם חבריו מההנהגה הציונית. "ב־7 בספטמבר 1936 עלו חיים, הוריו ואחותו על סיפון האונייה 'פולוניה' בנמל קונסטנצה שברומניה", מספר זעירא. "מאחור, בפולין, נשארו סבו של חיים מצד אביו, וכן דודים ודודות ממשפחת אמו רבקה הרצברג וממשפחת פיינר. כולם נשמדו בשואה. רק שני בני דודים ממשפחתה של רבקה, שעלו כמה שנים קודם לכן ארצה, ניצלו".

סמוך לבואה לרעננה רכשה משפחת פיינר מגרש קטן ברחוב ברנר, ועליו בית מגורים צנוע. יששכר ורבקה פתחו ברחוב אחוזה את החנות "הלבשה". זעירא מספר כי עם בואו לארץ נכנס חיים לכיתה ו' בבית הספר "עממי". חניך במחנות העולים שנפרד מהעברית הגלותית ואימץ את העברית הצברית. ב־1943 נשלח עם חבריו לתנועה להכשרה מגויסת בקיבוץ דפנה שבצפון. משם עברה ההכשרה לתל יוסף. התחנה הבאה: שירות בפלמ"ח עם שורת פעולות שכללה את הברחתם ארצה של מעפילים בהעפלה יבשתית מסוריה ולבנון דרך גבול הצפון. במלחמת העצמאות היה חפר מייסדה ומפקדה של להקת הצ'יזבטרון, להקת הזמר והבידור של הפלמ"ח.

ארכיונו האישי, המופקד בספרייה הלאומית, מספר את הסיפור השלם: משיריו המוקדמים בילדות, דרך הצ'יזבטרון, הלהקות הצבאיות, הלהקות האזרחיות, העיתונות, הסרטים שהפיק ויצר, בהם הסרט על קטר "שבעים ארבע מאות ארבע עשר" וכמובן - מכתבים שערכם לא יסולא בפז, למשל, זה ששלח אליו אריק איינשטיין ב־1967, שבו הפציר בפניו שיאפשר לשלישיית החלונות הגבוהים לכתוב לשיר "אל אל יחזקאל" גרסה צרפתית בשם: "אל אל ישראל" - בעקבות תהילת מלחמת ששת הימים: "יש לי בקשה גדולה אליך. יש לנו הזדמנות בלתי חוזרת לדעתי לעשות שיר גדול שייכנס להיסטוריה אולי לא כמו ירושלים של זהב אבל לא הרבה פחות... הכוונה במקום אל אל יחזקאל לכתוב שיר או על המלחמה או סיפור על דוד וגוליית 1967 ברוח היתולית ואופטימית כשהפזמון החוזר הוא אל אל ישראל, זה מוכרח להיות דבר גדול מאוד וכמו כן מסחרי מאוד. אילו יכולת להתלבש על זה כמה שיותר מהר, זה היה נפלא".

חפר היה אדם בעל מודעות היסטורית ששמר דברים, אספן ואיש עסקים ממולח שחילק את זמנו בין ביתו בצפון תל אביב לבית בעין הוד, ומעל לכל: אדם בעל חוש הומור ודמות מתוקשרת במיוחד. ארכיונו האישי, שהופקד על ידי בתו היחידה, מימי, בספרייה הלאומית חופף במידה רבה לדמות הניבטת מעמודי העיתונים במשך עשורים רבים. "אבא שלי היה מאוד מסודר ושמר כל דבר", היא אומרת. "עברתי על כל פיסת נייר.

מאות מכתבים של אנשים קרובים, קוראים שהגיבו למקאמות שפרסם במשך 40 שנה. שונאים, אוהבים, כועסים. הוא היה נהנה מזה. בתקופות מסוימות עזרתי לו לקטלג חומרים, וכשהגיע הזמן למסור את הארכיון, הרגשתי שאני מוסרת באיזשהו אופן את אבא שלי ואני חייבת להכיר הכל, לחוות הכל. זה היה תהליך ארוך ולא פשוט גם מבחינה אמוציונלית. הוא היה אבא מדהים. יש פער בין האב לדמות שמצטיירת בעיני הציבור. הוא כתב דברים קשים גם אם ידע שהם ייצרו קונפליקטים וסכסוך. הייתה לו דמות של אדם שידע לריב. כאיש משפחה הוא לא היה כזה בכלל. כאבא, כסבא, כדוד, לא היו בו המקומות החדים האלה. הוא היה האדם הכי אוהב, מקבל, דואג, עוטף, עגול ורך".

"משנות ה־50 עד סוף שנות ה־70 חפר היה הפזמונאי של ישראל", אומר ירון סחיש, אוצר ארכיון חיים חפר במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית. "הוא חתום על הלהיטים של כל הלהקות הצבאיות, הוא הקים את הלהקה הצבאית הראשונה של צה"ל ואחר כך כל הלהקות הצבאיות שרו אותו. בתוכנית השנייה של התרנגולים, שהייתה שוס אדיר, כמעט כל השירים היו שלו. 'שיר השכונה', שיצא ב־1963 ותיאר הווי של שכונה, היה להיט שכל המדינה שרה. שותף מלא לסמלי תרבות של זמנם.

חפר, דן בן אמוץ ועמיקם גורביץ' עיבדו את הנוסטלגיה כשהדברים עוד היו טריים. בתוכנית 'תל אביב הקטנה' הם כתבו שירים ומערכונים שעסקו בתל אביב הצעירה מאוד. התוכנית עלתה בגני התערוכה לרגל יובל לתל אביב בהשתתפות יוסי בנאי, אבנר חזקיהו ויונה עטרי ואחר כך על ידי מועדון 'החמאם' על ידי הרביעייה אורי זוהר, אריק איינשטיין, רחל אטאס ועליזה רוזן. ב'מצעד פזמוני היישוב', במלאת עשור למדינה שעלה בהיכל התרבות, הם בחרו את השירים, כתבו את קטעי ההנחיה, הכניסו לתודעה זמרים משנות ה־40 והפיקו שני אלבומים שנקנו בהמוניהם. במועדון 'החמאם' ביפו, שהיה בבעלותם, הם העלו את התוכניות הטובות ביותר של 'מועדון התיאטרון', עם קטעי סאטירה בהשתתפות גדעון זינגר, יענקל'ה בן סירא, שמעון בר וראובן שפר. על כתיבת השירים הופקד חפר. הם יצרו סאטירה אמיתית: נגד הממשל הצבאי, נגד השלטון של בן־גוריון, נגד משה דיין ועוד, בהתחלה תחת השפעה של התרבות הצרפתית, שהייתה לה נוכחות מאוד גדולה אחרי מבצע סיני".

תחנה נוספת הייתה הטור השבועי שכתב לצד בן אמוץ, עמוס קינן ובועז עברון ב"ציפור הנפש", שבועון סאטירי שיצא ב"ידיעות אחרונות" ברוח העיתון הצרפתי "לֶה קָנָאר אֶנְשֵנֶה" ("הברווז הכבול") בשנת 1964, ובוטל בשל מה שנתפס על ידי אנשי המערכת כדעות קיצוניות. במאי 1965 הוספד "ציפור הנפש" ב"אתגר", ביטאונה של חבורת "הפעולה השמית" שמייסדיה היו העורך נתן ילין־מור והכותבים אורי אבנרי, בעז עברון ועמוס קינן עצמו: "אבד אחד ממכשירי הקשר עם מאורעות עולמנו, מנסרה אופטית שהעבירה אל עיני הקורא ואל תודעתו את המגוחך ואת המעוות שבחיינו".

בתגובה להחלטה של "ידיעות אחרונות", החליטו חפר, קינן ובן אמוץ להוציאו כעיתון עצמאי ששמו הוחלף מדי שבוע, בגלל חוק מנדטורי המאפשר להוציא גיליון אחד בלבד ללא רישיון, אך הדפסתו נפסקה לאחר תקופה קצרה בשל קשיים כלכליים. החבורה השלימה עם "ידיעות אחרונות", ומאמצע שנות ה־60 ועד שנות ה־80 חזרו לשורותיו. התנאי שלהם היה: אתם לא נוגעים לנו בטקסטים.

המקאמה השבועית של חפר הייתה מאמרים פוליטיים שבועיים בחרוזים ובבחינת הקמה לתחייה של המקאמה העברית מימי הביניים. עם עזיבת דב יודקובסקי את "ידיעות אחרונות", נפרד העיתון גם מחבורת "פתחלנד". "לחפר היו כוח והשפעה אדירים", אומר סחיש. "שיא תהילתו היה בתקופת ההמתנה, בזמן מלחמת ששת הימים ואחריה. הוא פרסם בזמן ההמתנה מקאמות עידוד להעלאת המורל ומקאמות בזמן אמת על ירושלים, על הכותל, על קרבות סיני והגדה המערבית ועוד. יש לציין שחפר, מההתחלה, ובניגוד לרבים מחבריו בפלמ"ח, התנגד נחרצות לסיפוח שטחים ולתנועה למען ארץ ישראל השלמה".

בפזמוניו הוא היה ביטוי לקונצנזוס. "כולם קראו את הדברים שכתב, גם החיילים", אומר סחיש. "כשהסתיימה המלחמה, יצא תקליט של יוסי בנאי מקריא את המקאמות שחפר כתב. עמיקם גורביץ' הוציא בהוצאת הספרים שלו, 'עמיקם', את 'מלים למנגינות' ב־1961 עם שירים כמו 'הוא לא ידע את שמה', 'הסלע האדום', 'שיר הקטר'. המקאמות שלו מששת הימים קובצו בספר 'מסדר הלוחמים' עם עבודות של מרסל ינקו, חברו מעין הוד. הספר ראה אור באין ספור מהדורות ובשפות כמו יידיש, רוסית, אנגלית ועוד".

הוא היה בין הדוחפים להקמת בית הפלמ"ח והפיק במסגרת עמותת "אהלי פלמ"ח" 15 סרטים על המחתרת, בתמיכת דמויות כמו סטף ורטהיימר: על חטיבות הפלמ"ח, מפקדים מרכזיים, סופרי ומשוררי הפלמ"ח ואנשי התרבות המרכזיים שפעלו בו ויצאו מתוכו. "מי שפגע באנשי הפלמ"ח היה הופך אוטומטית לאויב שלו", אומר סחיש. "יגאל אלון היה אליל בין כל האנשים האלה, כנ"ל רבין. פרס, לעומת זאת, היה אויב. עליו הם ירדו. השיר הידוע ביותר הוא של מועדון התיאטרון, 'איך הפשפש עלה למעלה'. הוא היה גם חבר של רחבעם זאבי, גנדי, עד שבסוף הם התכסחו. גנדי לקח אותו למרדפים בבקעת הירדן כדי שיכתוב שירים ללהקת הפיקוד, אבל הקשרים נותקו בעקבות תוכנית הטרנספר שגנדי החל לדבר בשמה. חפר התנתק ממנו למרות העלבון הצורב של מי שהיה חברו הוותיק. אגב, דווקא אבנרי נשאר מיודד עם גנדי, שלימד אותו איך להחזיק את האקדח צמוד לגוף לאחר ניסיון ההתנקשות בחייו".

בן אמוץ היה ונשאר עד יומו האחרון חברו הטוב. אחרי פרסום הספר של אמנון דנקנר על אודותיו, חפר היה מהחברים שלא הפנו לו עורף. לחברות ביניהם, שעליה מעידות בין היתר התכתובות ששמורות בארכיון גנזים של אגודת הסופרים העבריים, אפשר היה להקדיש ספר נפרד. הוא כתב אליו מכל מקום שבו שהה. מלונדון, פריז, שטוקהולם, בנגקוק ועוד. "הבן יקיר לי אפרים", כתב חפר אל חברו הטוב מלונדון 1956. "קיבלתי את מכתבך הראשון, יצאתי החוצה ופתאום זרחה השמש ואתה יודע מה זה שמש בשבילי. יצאתי החוצה, דפקתי מכות לשני שוטרים אנגלים, צעקתי בוז לממשלה וערבבתי את השלטים בתחתית של פיקדילי. עכשיו כמו שאני יוצא מבית הסוהר - אני מקבל את מכתבך השני ושוב פעם, לעזאזל, זורחת השמש!".

ד"ר זעירא מתאר אותו כ"אחד ממנסחי הישראליות הצברית שהייתה במשך כמה שנים בשיא תפארתה וכבר די הרבה שנים הולכת ונשחקת. בשירים, בהפקות, במקאמות ובחוש ההומור הוא היה מהבונים הפעילים והמוצלחים של דמות הישראלי הפלמ"חניק, שעוקץ את השלטון אבל גם נהנה ממנעמיו. הוא כתב כמה מהקלאסיקות החשובות ביותר של התרבות הישראלית בתקופת מלחמת העצמאות ואחר כך בכמה פרקים משמעותיים בתולדות הבידור הישראלי, אבל לא רק".

יש פה תיאור של ישראלי מאוד מסוים.
"נכון. זו הישראליות שלא ראתה ניואנסים בתוך החברה הישראלית. חפר עסק במה שהיה חשוב בעיניו. איש עם ביקורת חריפה מאוד וסולם ערכי ברור. הוא עמד על נושא הממשל הצבאי בשטחים, נפרד מחברו הטוב גנדי כשהוא הקצין את עמדותיו, והייתה לו תפיסת עולם מוצקה באשר לשאלות כמו איך לחלק משאבי מדינה, איך לצאת נגד העושר השבע של בעלי הבתים אדוני הארץ. הוא לא התנאה בחברים עשירים. היה לו חוט שדרה ערכי ופוליטי. ביקש מדינה שוויונית, חילונית, שמוצאת פתרון לעם הפלסטיני. במקומות אחרים הוא ניהל מלחמת חורמה בכל הנוגע לממסד הדתי, לבירוקרטיה הדתית, לתאוות השליטה של החרדים בכספים בשנות ה־90. היו לו כמה קרבות צודקים, ודברים שהוא לא ראה כי הוא היה חלק מפני התקופה. הוא לא היה בחייו האישיים שוביניסט, בשיריו אפשר למצוא את רוח התקופה משנות ה־40 ועד ה־70 שהאישה היא חפץ נלווה לגבר, הגמול לטייס שחוזר מהקרב וזו שיש עליה פנטזיות. בשלב מאוחר יותר קצת הכה על חטא על כך".

הדבר השני היה הסתבכותו עם ההתבטאות על המרוקאים, שעליהם אמר בין השאר ל"ידיעות ניו יורק": "אני אומר, באופן כללי, שהדימוי שלהם נחות [...] הדימוי של המרוקאים נוצר על ידי עצמם". "אפשר לחלק את זה לשניים: עד שנות האלפיים חבר לצד המקופח. אפשר לראות את תמיכתו ביהושע פרץ - יו"ר ועד העובדים של נמל אשדוד ובתקופת מרד הימאים בשנות ה־70", אומר זעירא. "הייתה לו רגישות חברתית לציבור המזרחי, עד שהוא תהה על קנקנם. הוא לא ידע איך להתייחס לפנתרים השחורים עד שכתב כמה מקאמות לטובתם, אבל זה לא היה מרכז כתיבתו. באותה כתבה מדוברת הוא השמיץ שורה ארוכה של מיתוסים. הוא דיבר על המרוקאים בלי הרבה מחשבה - וחטף.

ב־1951 נישא לרעייתו הראשונה, כרמל הלפרין. מאשתו השנייה, רותי לוי־מורחי, שלה נישא ב־1962, נולדה בתו מימי, שנשארה לגור עמו. העיתונים נידבו ידיעות מפורטות על המתרחש בחייו, והוא שיתף פעולה. הם דיווחו על שלוש הפעמים שבהן לקה באוטם שריר הלב, על ניתוח המעקפים ועל התגייסותו להיות שגריר במאבק צוותי הרפואה והסיעוד. הוא נהג לומר שמגיעות להם המשכורות הגבוהות ביותר במדינה ואפילו הקדיש מקאמה לאחות ימימה נחום מהיחידה לטיפול נמרץ בבית החולים שיבא: "והיא הלב הנותן ללב את שמחת הפעימה, והיא המזכירה לך שהלב איננו רק אוטם ומערכת הולכה דפוקה".

כשהגיע עם משלחת סופרים אל גולדה מאיר באוגוסט 1972 בעניין פרשת בירעם ואיקרית, מתח עליה ביקורת חריפה וחטף ממנה בחזרה: "מי שיודע לכתוב בחרוזים - אין זה עושה אותו כבר לאיש רוח". על האיבה הגדולה והבלתי מתפשרת לפורשי הפלמ"ח מספר סחיש שעם השנים, חפר הלך ונטה שמאלה. הוא סירב לקבל את השכתוב ההיסטורי של הליכוד אחרי עלייתו לשלטון, שלפיו האצ"ל והלח"י הקימו את המדינה, ודאג לשמור על כבוד הפלמ"ח וההגנה.

מעניין לקרוא את הדברים ששלח אליו מנחם בגין ב־1971 על הרקע הזה: "קראתי את הדברים הנרגשים האלה ונתתי כבוד בלבי ללוחמים. אבל ביקשתי, מלבד הפלמ"ח, לפניו ואחריו, את אצ"ל ולח"י. לא מצאתי. אינם קיימים. הכיצד? האם מר חיים חפר אינו יודע, כי אנשי האצ"ל ולח"י ובית"ר הביאו לארץ־ישראל עשרות אלפי מעפילים? האין הוא זוכר כי לפני הקמת תנועת המרי, נלחמו ארגוני המחתרת בשלטון הבריטי, והמשיכו ללחום בו אחריה? האם הוא לא שמע על ההתקפות המפורסמות של המחתרת על מחנות הצבא והמשטרה הבריטיים ועל כיבוש הנשק המשחרר? האם הוא לא למד דבר על מאות ההרוגים ומאות הפצועים בקרב חברי אצ"ל ולח"י, במלחמה נגד התוקפנות הערבית, מאז נובמבר 1947 ועד קיץ 1948? האם הוא מעולם לא שמע על עולי הגרדום? האם לא ידוע לו היכן בתי הכלא ומחנות הריכוז ביפו, בירושלים, בבית־לחם, בחיפה, במזרע, בנור־שמש, בעכו, בלטרון, בסודן, באריתריאה, בקניה?".

גם החברים לשעבר לא יצאו בזול. סכסוך מתוקשר מאוד, שהתגלגל עד לבית המשפט, היה בינו לבין אורי אבנרי, עורך "העולם הזה". בינואר 1989 הגיש חפר קובלנה פלילית נגד אבנרי על פרסום לשון הרע. אל הקובלנה הצטרף ההיסטוריון מאיר פעיל. חפר טען שבפרסום ב"העולם הזה" נאמר עליו ש"בכל 15 החודשים של מלחמת העצמאות לא שמע כדור אחד שורק, וכתב שירים ובנה לעצמו לעצמו קריירה על חשבון הלוחמים. אחד מאותם מזדנבים שיש בכל המלחמות, ההולכים אחרי הלוחמים והופכים את עלילותיהם לכיסא ולתהילה". לטענתו הפרסום עלול לפגוע בו כמשורר וכפזמונאי. שניהם לא ויתרו, אבל כשחפר קיבל במהלך המשפט התקף לב ונכנס לניתוח מעקפים, הוא שמר את כל הפתקים של מי שביקרו אותו ואלו שצורפו לפרחים שהגיעו לבית החולים.

באחד מהם כתב אבנרי: "שתבריא כדי שנוכל לעשות את המשפט, אורי". חפר נעלב היעלבות אותנטית, ואבנרי נאלץ להתקפל ולשלם את הוצאות המשפט. אחרי הרבה שנים הציע להעניק לאבנרי את פרס סוקולוב. "כשכל העולם השתנה, הייתה אחוות מודרים ונשכחים של לוחמי תש"ח", מסביר זעירא. "לשם כך היו צריכות לחלוף 50 שנה, שיתחלף השלטון והלוחמים של תש"ח ירגישו שאף אחד לא סופר אותם".

חפר הצהיר לא אחת שאינו חוגג ימי הולדת. "לא מעניין אותי. כולנו נולדנו במקרה", נהג לומר עד שפעם אחת בן אמוץ אמר לו: "כשחיים, חיים כמוך. זה הרבה יותר טוב מאשר כשחיים, חיים מתים כמו אחרים". בחודשים האחרונים לחייו העביר לבתו הנחיות מדוקדקות באשר ללווייתו ולמילים שיחקקו על המצבה. הוא נטמן בכפר האומנים עין הוד, ליד הבית שבו התגורר לסירוגין, אחרי שהעביר אל חברו נתן זך את חלקו בחלקה כפולה שקנה איתו בקיבוץ עינת. על מצבתו, בדיוק כפי שביקש, חקוקים סמל הפלמ"ח והמילים: "חיים חפר 1925־2012 לוחם ויוצר הלך בדרך כל הארץ". 