יום חמישי, 8 בספטמבר 2022, ייזכר כיום היסטורי אולי לא פחות מ־11 בספטמבר 2001. לכל אורכו ורוחבו התפוצצו שמועות על מותה הקרב ובא של המלכה אליזבת השנייה. זירת הוואטסאפ רתחה והייתה כמרקחה. הבי־בי־סי נכנס לנוהל חירום, עם “שידורים מיוחדים" ממיטת חוליה בסקוטלנד (כלומר, לא מהמיטה עצמה, אלא משערי טירת בלמורל) של הוד רוממותה, ושדרנים עגומי פנים בבגדים שחורים העבירו לנו, ולו בעצם נוכחותם שם, בשטח ובאולפנים (אפילו אם היו לובשים סגול ומצחקקים בלי הפסקה), את המסר החד־משמעי: זה קורה. זה יקרה. זה אולי כבר קרה בעצם (כפי שהתחילו להפיץ בוואטסאפ), ורק מחכים להסכמת המשפחה והארמון לצאת בהודעה רשמית.
בוואטסאפ כמו בוואטסאפ, כבר התחילו להתווכח ולהתמקח על נסיבות המוות: שבץ מוחי, אירוע לבבי, נפילה, מה שתגידו. וכל דובר כמובן מכריז שהוא יודע בוודאות, ממקור ראשון, או לפחות מקור שביעי. בכל זאת צריך להרוג זמן עד להודעה הרשמית.
וזו לא איחרה להגיע. היא תפסה אותי בגשם בדרך להצגת בכורה בתיאטרון יאנג ויק. השעה הייתה 18:33, וחברתי ח', תושבת לונדון, סימסה לי את הבשורה במילה אחת נוראה: “נגמר". אנשים מיהרו מכל עבר לענייניהם, עם מטריות או כיסויי ניילון מאולתרים, ונראה היה שהעולם מתנהל כרגיל, כאילו לא תם עידן אחד ומתחיל עידן אחר, כאילו הם לא מבינים שבריטניה שוב לא תהיה בריטניה שהייתה, כאילו אנשים לא ישאלו את עצמם איפה הם היו כשהמלכה מתה.
בתוך מבואת התיאטרון, הפרצופים כבר היו אחרים וסיפרו את רוב הסיפור. מילת המפתח הייתה הלם. המנוחה הייתה בת 96 אומנם, וכמה הלם כבר יכול לחולל מוות בגיל כזה, מותר לתהות, אבל אתם בוודאי כבר מכירים את התשובות. חשבנו שהיא נצחית. חשבנו שהיא אלוהית, או לפחות לא בת תמותה (רק תשאלו את הבן הבכור שלה). חשבנו שהיא הסמל האחרון ליציבות בעולם לא יציב. היא הפנים של בריטניה. הפרזנטורית של הממלכה. היא בלתי ניתנת להחלפה, בקיצור. מה יהיה?
בחזרה ליאנג ויק. ההצגה חייבת להימשך, והתור בבר לא נעשה קצר יותר, אבל היה ברור שזו לא עוד פרמיירה שגרתית. נציגת התיאטרון קיבלה את פני האורחים באולם המלא במילים האלה: “זה עתה יצאה הודעה על מותה של המלכה. אנחנו מבקשים מכולכם לכבד את הרגע העצוב הזה, ואת המלכה, בדקה דומייה, ומציעים לכל מי שהחדשות קשות לו במיוחד לצאת מהאולם ולחזור להצגה בפעם אחרת".
כמו בשיר ההוא של הגששים, אף אחד לא קם. לא נרשמו עזיבות, ודקת הדומייה (שנמשכה כמעט שתי דקות) התנהלה בישיבה, בנימוס ובאחידות מופתית. איש לא התעסק עם הטלפון שלו, אישה לא לחששה באוזני חברתה, ורבים הרכינו ראש. מיד אחרי התחילה הצגת היחיד, עיבוד מורבידי הולם למעמד (עיבד הבמאי הבלגי המהולל איבו ואן הובה, ואם כבר בלגים, התיאטרון נמצא ברובע ווטרלו, הקרוי כך על שם קרב ווטרלו המפורסם שהתקיים בבלגיה 1815 בין כוחות הצבא הצרפתי והכוחות הבריטיים והפרוסיים) לספרו האוטוביוגרפי של אדואר לואי, “מי הרג את אבא שלי" (בלי סימן שאלה). אם יורשה לי להעריך, 80% מהקהל לא היו בעניין של ההצגה (מסכן השחקן ההולנדי הנס קסטינג, שנשא את העסק על גבו) והרהרו במה שקרה. יותר “מי הרג את המלכה שלי". כן, שלי, שלכם, שלנו, גם אם באתם ממקום שבו למלך היחיד קוראים ביבי, ומה לנו ולכל זה בעצם.
הספר של לואי, צרפתי בן 30 (בחודש הבא), שנולד כשהמלכה הייתה בשלטון רק 40 שנה, משחזר את ילדותו הקשוחה בעיירת חוף ענייה, כילד חריג בסביבה מאצ'ואיסטית ואלימה, ובנוי כמכתב לאב שהתבייש בו והתכחש לו (עד שלמד לאהוב ולכבד אותו). הספר - וההצגה - זולגים עד מהרה למסמך “אני מאשים" פוליטי, שבו לואי הצעיר נוקב בשמותיהם של כל הנשיאים הצרפתים האחרונים, כמי שאחראים להידרדרותו הפיזית והנפשית של אביו. ז'אק שיראק למשל ביטל את הסובסידיה על תרופות למחלות כרוניות ודן את אביו לסכנת מוות, סרקוזי החמיר את מדיניות האבטלה, קרא למובטלים “עצלנים" ואטם את עיניו לחלוטין מול מקרים כמו האב ששבר את גבו בעבודת פרך במפעל מקומי ואז, כשקצבת הנכות שלו בוטלה אף היא, נדרש לעבוד כמנקה רחובות בעיירה מרוחקת, מה ששבר את גבו עוד יותר.
המנהיגים האלה הם פושעים ורוצחים בדם קר, לטענת לואי, ואסור לתת להם לחמוק מאחריות, אם לא מעונש של ממש. הוא קורא לניתוץ המערכת הקיימת ולמהפכה. ואז המחשבות שוב נודדות אל אליזבת השנייה, שלמרות הפריווילגיות המוגזמת שלה חתרה - והצליחה - כל חייה להיות המלכה של כולם ומעולם לא פגעה, ככל הידוע, בעניים ובאוכלוסיות מוחלשות, לא התערבה בפוליטיקה והתרחקה ממהפכות כמו מקדחת. הפלג הרפובליקני הקורא לביטול בית המלוכה נשף תמיד בעורפה, ומי יודע אילו מהומות הוא יחולל בתום תקופת האבל.
הגשם המשיך לרדת אחרי ההצגה. עליתי לרכבת התחתית עם כרטיס האויסטר שהונפק לחגיגות יובל ה־60 (יובל היהלום) לשלטון המלכה, לפני עשר שנים בדיוק, שנצרתי בארנקי מאז. היה קשה לקרוא את האווירה הכללית בעולם החדש שמחוץ לאולם התיאטרון. אבל לאומי הוכרז מיד, אבל איך רואים אותו? איך מרגישים באמת? הרכבות ממשיכות לנסוע, ודבר לכאורה לא נעצר. כמה חנויות בשכונה שלי נסגרו ליום או יומיים, ולפחות פאב אחד. אנשים - ורוב התושבים בשכונה הם דור ראשון ושני למהגרים מפולין, סרי לנקה ואיראן, חלקם אפילו לא דוברים אנגלית - דיברו כל השבוע רק על זה. במזנון הפיש אנד צ'יפס. במכולת הלבנונית. בסניף הדואר. כל הבולים שם נושאים את דיוקנה של המלכה. גם זה ישתנה.
ההלוויה המלכותית העצומה (שיש כבר המוחים על ה"בזבזנות" שלה) תהיה עוד אירוע לדבר עליו ימים רבים. הייתי כאן גם כשהנסיכה דיאנה נהרגה. אז ההלם היה מוחלט ומוצדק, ואפשר היה ממש לגעת בו. דיאנה הייתה בת 36 ולא 96. בדיוק בגיל שבו מתו מרילין מונרו של האמריקאים (שעכשיו צצות תמונות שלה בפרמיירה מלכותית עם אליזבת הצעירה), ותרצה אתר של הישראלים. כמו נר ברוח. איך נשים כל כך יפות ומוכשרות נקטפו כל כך מוקדם. איפה הצדק. עוד שאלות בלי סימן שאלה. אז מה אומרים עכשיו? מן הסתם רק: אלוהים, נצור את המלך החדש.