"מבחינתי, המיקרופון היה הדרך שבה יצאתי החוצה ואמצעי הביטוי שאיתו הגעתי לאנשים, תוך הפעלת רגשות ומחשבות שלהם ואם אפשר, אז עם פרובוקציות", כך אמרה לי בראיון קריינית העל שמירה אימבר, שהודיעה כי תעבור המתת חסד בגיל 79, לאחר מחלה ממושכת.

באומרה "פרובוקציות", לא התעלמה אימבר מהתדמית הפרועה שדבקה בה. ברם, הרבה-הרבה לאחר שמשובות העבר שלה יישכחו, יישארו - ואף ישודרו! - קטעי הקריאה המופתיים, שהותירה אחריה לאחר עשרות שנות שידור בקול ישראל ומהם ניתן לשמוע כעת בשידורים הליליים מעוררי הנוסטלגיה של קול המוזיקה בתאגיד.

היא נקראה על שם סבה, שמריהו אימבר, אחיו של המשורר נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה", שהיא גדלה על סיפורים עסיסיים אודות דמותו יוצאת הדופן. "היום, לעומת העבר, לפחות 70 אחוז מהאוכלוסייה לא יודעים מי היה מחבר ההמנון הלאומי, כשלא פחות מטריף את הדעת, שיש מורים שאינם יודעים עברית כהלכתה", הצרה אימבר, שאביה, יחיאל, היה בלשן שלדבריה ידע 11 שפות.

הייחוס המשפחתי מעולם לא ריסן אותה. היא סיפרה, שלראשונה נזרקה מבית-ספר כבר בכיתה ב' באשמה של הפגנת גסות-רוח, לאחר שהעזה לשיר שם שיר שכמותו לא נוהגים לשיר בגיל כה צעיר. מאז היא לא התמתנה וכשהיא נסעה אחרי הצבא ללימודי דרמה ולשון בברקלי שבקליפורניה, היא מצאה את עצמה במרכז העולמי של ההיפים, מה שהפך אותה לילדת-פרחים נצחית.

"הייתי שם היפית לחלוטין", שחזרה אימבר, שאז מלצרה לפרנסתה במועדוני-לילה. "כשבאתי לבית הכנסת של רביי שלמה קרליבך, בסן-פרנציסקו, התנפלו עלי סטודנטיות דתיות מהארץ בגלל שלבשתי מכנסיים. קרליבך לא רק שהגן עלי, אלא יותר מאוחר, כשבא להופיע בארץ וניגשתי  אליו מאחורי הקלעים, הוא נעץ בי מבט מסוים ואמר - 'את הילדה עם המכנסיים!"

בהשפעת אווירת המתירנות שספגה בקליפורניה הופיעה אימבר לאחר שובה ארצה במחזמר "שיער" עם כל המשתמע מכך. אם אז היה לה ברור שהיא תהיה שחקנית, השתתפותה בקורס של משחק ברדיו, בתקופה שבה שודרו עדיין תסכיתים, נתבתה את הקריירה שלה לקריינות בקול ישראל.

הרדיו החזיר אותה לירושלים, עיר הולדתה. שם היא קריינה למופת גם בטקסים ממלכתיים, כמו טקס הדלקת משואות העצמאות ומנגד היא אמרה כל אשר עם לבה ובלי לעשות חשבון בשידוריה, מה שהביא אותה לא אחת להשעיות ולאיומי פיטורים עליה.

היא נישאה למומחה הביטוח, ד"ר שי גדיש, אז גרוש ואב לשני בנים והביאה עמו לעולם שתי בנות. הם התמקמו בבית ציורי בעין-כרם, שאותו הם שינו מהמסד ועד הטפחות. כשהערתי לה, יקירת השמאל, שהבית המקומר עם הקשתות היה במקורו של ערבים, הגיבה ללא מבוכה: "פוליטית, אני מוכנה להחזיר את הבית, כשברור שלא אהיה מכשול לשלום".

אחרי ככלות הכל עברה לדיור מוגן חדיש ומפנק בגני-תקווה. "לאחר ששי שלי מת, הייתי חייבת לשנות מקום", הסבירה כששבתי אליה לפני שלוש שנים. "לא יכולתי להישאר לבד בבית שהקמנו בעין-כרם. בדיור המוגן אפשר להיות בחברת אנשים ובלי - וגם יש המון פעילויות, כשאני משתתפת בחוגים כמו כתיבה יוצרת וכמו תכשיטנות. כעת, עם הניסיון שיש לי אני פותחת כאן חוג של קריאה אמנותית".

כששאלתיה אם לא חסר לה המיקרופון, השיבה: "חסר, אבל כבר לא לוקחים אותי. ב-2005 ניצלתי הזדמנות לצאת לפנסיה מוקדמת מקול ישראל. לאחר מכן הגשתי ארבע שנים תוכנית של שיחות עם מאזינים ב'רדיו ירושלים' עד שהתחלפו שם הבעלים ונשארתי בחוץ".

עד לפני שבע שנים היא הנחתה את טקס המשואות עם אריה אורגד. על התייצבותה השנתית בהר הרצל, אמרה: "הטקס היה בשבילי לגיטימציה למרות היותי מזוהה כשמאלנית מובהקת, מה שמנע ממני זמן רב  מלהגיש חדשות בקול ישראל, כי פחדו שאומר מה שלא צריך בשידור חי. מה שנכון הוא שאני מאוד אוהבת את מדינת ישראל - ועצובה ומדוכאה בגלל מה שקורה בה. הרי כבר ב-77', כשבגין עלה לשלטון, אמרתי שעלינו להתחיל לשתות את כוס התרעלה עד תומה".

שלא כאי אלה מבני דורה ברדיו, אימבר לא חצתה את הקווים אל הטלוויזיה. "לא עזר לי שהייתי אז די נאה, מאחר שאו שיש לך את זה, או שאין", היא העירה בנימה של השלמה.

נוכח התרופות שניבטו משולחן במעונה, שאלתי את שמירה אם ה"מחלה" שינתה אותה, מי שלפי עדותה הייתה מכורה לסדרת "צעירים חסרי מנוח". "נרגעתי קצת, אני חושבת", ענתה. "אבל מי שהיה שומע אותי ברדיו, הבין שרגיעה איננה הצד החזק אצלי".