דני קרמן: “השלמתי עם זה שלפני הכל אני מאייר בנשמה"

כשהמאייר הוותיק דני קרמן התבשר לאחרונה, בדיוק ביום הולדתו ה־83, על היותו בין זוכי פרס משרד התרבות והספורט לאמנים ותיקים ע"ש אריק איינשטיין, הייתה זו עבורו מעין סגירת מעגל. “70 שנה ציפיתי לסגור מעגל איתו, וזה קרה עכשיו, לאחר כל השנים שבהן לא פגשתי אותו שוב, למרות שהיו לנו המון חברים משותפים", הוא מספר.

הפגישה הראשונה בין השניים התרחשה בתל אביב של אמצע שנות ה־50, באצטדיון המכבייה הישן מול רדינג, שבו התקיימה אליפות האתלטיקה הארצית של בתי הספר התיכוניים. לתחרות בהדיפת כדור ברזל התייצב קרמן, אז נער מכרכור, חדור אמונה בסיכויו לזכות, אך זה לא קרה. מי שזכה היה “אריות", כפי שכונה נער תל־אביבי שנודע כספורטאי מצטיין, הוא אריק איינשטיין.

סיפרת את סיפור היכרותך עם איינשטיין לשר התרבות החדש, מיקי זוהר?
“פרט לתודה ולאיחולי הצלחה, לא פיתחתי איתו שיחה כדי לא להביך אותו למקרה שהוא לא יודע עליי".

כובע פקק

קרמן נולד במושבה כרכור. “לאמנות הגעתי קרוב לוודאי מריקנות", הוא נזכר. “אז לא היה כלום. הספרים היו צינור התרבות היחיד בחיינו, ומאז ועד היום לא מרפה ממני האהבה הגדולה להם, מה שעשה אותי ביבליופיל חסר תקנה. כשלא קראתי, והשתעממתי, הייתי מצייר, או בדרך כלל מקשקש על הניירות במכולת של אבא שלי. הייתי תלמיד ממש גרוע וכיוון שבשום בית ספר לא רצו אותי, ‘בצלאל’, שאז עדיין לא נחשב מוסד אקדמי, היה המפלט שלי בגיל 15 וחצי. למדתי שם עיצוב גרפי".

לאחר שירותו הקרבי בצבא, הקים עם דודנו, אריק קרמן, סטודיו לעיצוב, שבמסגרתו עיצב בין השאר תפאורות להצגות וגם את העדלאידע בתל אביב. אחרי 14 שנה הם פירקו את החבילה, “כשהשלמתי עם זה שלפני הכל אני מאייר בנשמה".

כשהגיע באחת החופשות לקרוביו בתל אביב, הלך לחפש את נערצו הצייר נחום גוטמן ברחוב ארנון. “בעיניי הוא היה אילוסטרטור גאוני בעוד שכשצייר לא השתגעתי עליו", הוא מספר. “כיוון שלאה גולדברג גרה שם, חשבתי שכל מי שחשוב גר באותו רחוב. אפילו לא היה לי מושג איך הוא נראה, אם כי לפי סיפוריו על ארץ זולו חשבתי שהוא מסתובב עם כובע פקק על ראשו. בקיצור, חרשתי את הרחוב ולא מצאתי בו שום גוטמן. כעבור שנים רבות, הוא מצא אותי, הפלא ופלא. יום אחד, כשהזדמנתי לבית ‘דבר’, אמר לי אהד זמורה, עורך ‘דבר השבוע’, שמישהו רוצה להכיר אותי. זה היה נחום גוטמן, שאז עדיין צייר לעתים רחוקות ל’דבר לילדים’. ‘בחור צעיר’, הוא אמר לי, ‘אני עוקב אחריך הרבה זמן ומתפלא מאיפה יש לאיש בגילך כל כך הרבה סופיסטיקציה’. אם אז חשבתי שזאת מחמאה, יותר מאוחר הבנתי שכמי שידע את סוד הפשטות, הוא עקץ אותי בדרכו על תחכום יתר שהיה אז באיורים שלי".

עוד דמות נערצת על קרמן היא משוררנו הלאומי ביאליק. “את ביאליק אני סוחב איתי מאז ילדותי בכרכור", הוא מספר. “כמי שלא מסוגל ללמוד ממורה, אבל לומד כל החיים דברים בעצמו, כך התחברתי ל’ויהי היום’, שאותו אני אוהב אהבת נפש, ומשירי האהבה שלו הייתי מצטט בספרי הזיכרונות של הבנות בכיתה כאילו שכתבתי אותם. רק שלא ישאלו אותי אם ביאליק קצת פאסה, שזאת אחת המילים הכי שנואות עליי. אני לא יודע מה ‘פאסה’ ו’לא פאסה’. זה לא בשיקולים שלי כשאני עושה משהו, כשם שאני מתעלם משיקולי רייטינג".

בעשייתו המגוונת נתן קרמן בין השאר ביטוי ללונדון, העיר האהובה עליו מחוץ לישראל, ולה הקדיש מדריכי טיולים שכתב. “אולי זה בגלל שהיא הייתה המקום הראשון שנסעתי אליו אחרי הצבא ונשארתי תקוע איתו לכל החיים", הוא אומר. בין היתר, הוא הוציא ספר של מסלולי טיולים בעקבות “שלושה בסירה אחת", ספרו הקלאסי של ג’רום ק. ג’רום.

כיום הוא מתגורר בתל אביב ומתרעם על הסיסמה “עיר ללא הפסקה". “כולם רוצים להיות ניו יורק", הוא אומר. “לונדון יכולה ללמד משהו בעניין חוסר הפסקה ודווקא מתגאה בפארקים שלה. במיוחד מעצבנים אותי כל הפטנטים החשמליים, המסכנים חיי אדם על מדרכות, ומוזיקה רועשת בבתי קפה. בעבר יכולתי להחמיא לרון חולדאי על כמה דברים טובים שהוא עשה בתל אביב, אבל כיום עם איך שסגרו פה את כל הרחובות, זה נראה כמו עיר במצור. החיים שלי השתנו לבלי הכר. אפילו מונית כבר אי אפשר לתפוס בעיר הזאת".

עוד כלי

קרמן הוא אב לשלושה וסב לשבעה נכדים. לדבריו, “אני עובד כעת כמעט כמו שעבדתי בגיל 40־50, אם כי קצת יותר לאט. את רוב הזמן אני משקיע בבלוג שלי, שהוא כיום הדבר הכי חשוב בחיי. כך אני שומר על קשר עם הקהל, אבל בעיקר כך אני שומר על קשר עם עצמי. לעתים אני קם בשלוש בבוקר וכותב על דברים מהעבר שאני נזכר בהם. חוץ מזה כמעט מדי יום אני יוצא עם חברי, אפרים סידון, למפגשים עם תלמידים בבתי ספר ולהרצאות למבוגרים".

והאיור?
“אני עסוק כיום באיור במקביל של שלושה ספרים, בעוד שבתקופות שבהן הייתי מבוקש, לפחות 15 ספרים היו מחכים לי על השולחן כדי שאאייר אותם. כיום רוב הוצאות הספרים הגדולות כמעט לא פונות אליי - אולי מפני שאני נחשב אצלן למי שהיה. אומנם זה קצת עצוב, אבל גם למאיירים צעירים מגיע להתפרנס, מה גם שיש ביניהם מאוד מוכשרים".

בראיון עבר הבעת הסתייגות מהשימוש במחשב במלאכת האיור שלך.
“אם הסתייגתי, הרי זה מפני שהמחשב מכניס לתחום שלנו אנשים שהם לא כל כך יצירתיים ומוכשרים, והם מכסים על אי־היכולת שלהם על ידי מה שנדמה להם שהם מקבלים מהמחשב. אני כן בעד כשזה נוגע למאיירים כמו דוד פולונסקי, בתיה קולטון ורותו מודן, שהמחשב משמש אותם מצוין כמו שצבעי מים משמשים אותי. לעומת העבר, אני משתמש במחשב בעיקר כדי להשיג דברים שבצבע רגיל זה ייקח לי ימים, ופה בלחיצה אחת אני מקבל שטחי צבע גדולים. גם אם אני נעזר במחשב, בסופו של דבר אני מסיים איור בעבודה ידנית. בעיניי הוא רק עוד כלי, לצד העפרונות וצבעי המים שימשיכו תמיד להיות בשימוש".

כיום קרמן כמעט משך את ידיו מתחום הסאטירה, שבו עסק בעבר מסביב לשעון בהיותו מעורכי “דבר אחר", מוסף סאטירי שהתפרסם בשעתו ב"דבר" ולאחר מכן ב"ידיעות אחרונות". “ככל שגדלה חשיבות הרייטינג בחיי התרבות שלנו, זה הביא בין השאר לירידת איכותה של הסאטירה", הוא סבור. “אומנם בתוכניות האלה בטלוויזיה יש אנשים נורא־נורא־נורא מוכשרים, אבל אם יתברר שלא רואים תוכניות אלה, יורידו אותן בן יום".

למרות כל הספרים שכתב, ממאן קרמן להתהדר בתואר של סופר ומסרב להיקרא צייר. “גם אם טכנית זה מה שאני עושה, אני לא מה שנקרא צייר־אמן, כשם שזה שאני כותב בעיתונים לא הופך אותי לעיתונאי", הוא אומר. “די לי להיחשב כמאייר, שזאת אמנות בפני עצמה. ואם לתמצת את כל העשייה במשפט אחד, גם אם זה יישמע פתטי, בסיכומו של דבר אני איש שמגשים את החלומות שלו".

השתתפת בהפגנה שלשום?
“לא, הגם שאני חושב שצריך. כבר קשה לי לעמוד הרבה זמן. ייפיתי את כוחו של פרויקה (אפרים סידון – יב"א), חברי, להפגין במקומי. במצב המבעית שנוצר, אני כיום פחות בעניינים. די לי בבלוג שלי, במשפחה שלי ובאיורים שלי, כשכאילו אני לא ממש חי פה".