המוות המסתורי של אמה, הפרידה מאביה והתרחשויות נוספות בחייה של דבורה עומר קרמו עור וגידים והפכו לספרים. במלאת עשור למותה, כרמית ספיר ויץ חוזרת אל חייה המטלטלים של הסופרת כלת פרס ישראל, אל העלילות שטוותה סביב דמויות היסטוריות ואל החיבור המיוחד שלה לעולמם של הילדים.
זה היה כמעט בלתי נמנע שדבורה עומר תצמח להיות סופרת. כל כך הרבה התרחשויות לא יכלו אלא להפוך לסיפורים סיפורים. להיות ולספר או לחדול. מיתות משונות, גירושים בימים שבהם מדובר היה באקט לא פופולרי, סבכים משפחתיים, כל אלה ועוד קרמו עור וגידים והפכו לספרים.
היא כתבה מיום שלמדה לכתוב. “כדי להירגע בשעות הקשות, הייתי ממציאה לעצמי סיפורים", אמרה. המילים שעל הנייר החליפו את הסיפורים שסיפרה לעצמה בעל פה עד אז. יומנים על גבי יומנים, אבל מעולם לא באמת חשבה להיות סופרת. סנדלרית, נהגת טרקטור, מטפלת, מה שיביא איתו העתיד במפעל הקיבוצי.
היכן נמצא המפתח הראשון למגירת הכתיבה שלה? בגירושי הוריה? במוות המסתורי של אמה? קשה לדעת. בכל מקרה, גם סיפורה של אמה לאה הוא עלילה בפני עצמה. לאה שרשבסקי, בת למייסדי המושבה עקרון (מזכרת בתיה), הכירה את משה מוסינזון, תלמיד במקווה ישראל ולימים סופר, כשלמדה בבית הספר לנערות של ויצו בתל אביב. בערב יום הכיפורים 1932 נולדה הבת דבורה.
עם גירושי בני הזוג, משה עבר לקיבוץ נען, ולאה המשיכה ללימודים בסמינר הרעיוני של הקיבוץ המאוחד, שם הכירה את חבר הקיבוץ ישראל ליפשיץ. יחד עמו ועם בתה הקטנה דבורה עברה לקיבוץ מעוז חיים. ב־1942 ילדה לאה בנים תאומים, נדב ואסף.
כל אותן שנים היתה חברה פעילה ב"הגנה". כך מתואר יומה האחרון ב־27 בינואר 1944 בדף “יזכור" של משרד הביטחון: “היה זה ביום שטוף שמש של תחילת חודש שבט. לאה בת ה־32 יצאה לאימונים בנשק. היא כרעה כמו שהורו לה על האדמה ודיסקית פח מעוגלת בידה. מולה צעירה שכיוונה היטב את הרובה אל הנקב שבפיסת המתכת המעוגלת מטרים אחדים לפניה. לאה רצתה ללמוד לקלוע היטב. המחשבה על השואה באירופה, על היהודים חסרי האונים שניצבו מול לועות משחירים של כלי ירייה החריפו את הרגשתה שעליה להתאמן, כי זהו צו השעה. היא כיוונה את הרובה שמולה אליה, כך שלועו המשחיר יהיה בדיוק בגובה עיניה".
“לפני שיצאה לאימונים פגשה בבתה על אם הדרך. נחפזת היתה. בערב תפצה אותה. תהיה שוב בחדר עם התאומים. בפינה המאושרת שלהם בתוך הצינה שבחוץ. היא תלמד להגן על ילדיה. כיוונה היטב ולחצה על ההדק. קול נפץ נשמע. הרובה שכוון היטב היה טעון בשל שגגה. עובדה שלא התגלתה גם בבדיקת הנשק לפני האימון. אך כאשר הופעל הכלי, נורתה הירייה שפגעה היישר בראשה של לאה והביאה למותה".
דבורה הקטנה זכרה היטב את היום ההוא. היא ישבה ליד הפסנתר וניגנה שירים לקראת חגיגת ט"ו בשבט. “ירייה בודדת קטעה את השקט. לא ייחסתי לה חשיבות מיוחדת והמשכתי לנגן. כעבור מספר רגעים נכנס לחדר המורה שלי ואמר שהוא רוצה לדבר איתי", שחזרה בעבר. “הוא לקח אותי לטיול במשק וסיפר לי שאמא היתה באימונים ונפצעה קשה מאוד. המשכנו ללכת והוא חזר ושאל אם אני מבינה שאמא שלי במצב אנוש. כנראה הוא קיווה שבכוחות עצמי אגיע למסקנה שאמא מתה. כשנכנסתי באותו יום לחדר האוכל של הקיבוץ ראיתי על לוח המודעות את שם אמי. ‘לאה שרשבסקי', היה כתוב שם, ‘זקופת הקומה ויישרת הצעד בת ה־32 איננה'".
באותה תקופה שלטו הבריטים בארץ, וכעבור מספר שעות הגיעו לקיבוץ: “מובן שאי אפשר היה לספר להם שאמא נהרגה בתאונה אכזרית בשעת האימונים, כי אימוני הנשק היו בחזקת סוד. לכן הפיצו בקיבוץ את הידיעה שאמא שלי התאבדה, וגרסה זו גם נמסרה לבריטים. כל הקיבוץ דיבר על אמא שהתאבדה. גם אבי לא היה באותה תקופה בארץ. הוא השתתף מטעם הבריגדה היהודית במלחמה בנאצים במלחמת העולם השנייה".
“הייתי בודדה ולא ידעתי מה האמת", סיפרה עומר. “סירבתי להאמין לעובדה שאישה שיש לה ילדה בת 11 ושני תאומים בני שנה, תקום יום אחד ותתאבד". אי־הוודאות הזאת רדפה אחריה כצל והפכה את הימים לסיוט. מכיוון שבכל מקום דיברו על שליחויות סודיות, החליטה דבורה הצעירה שגם אמה יצאה בשליחות סודית למשימה מיוחדת. דמות האם הנעדרת התגלגלה לספרות.
“היה זה כאשר הילדה רצה בחלומה אחרי אמה חבושת הראש. אמא לא הקשיבה לה כלל ולא נעצרה לחכות לה", כתבה ב"פגיעה ישירה" (1981), “היא הלכה בשדרת פיקוסים החוצה את הקיבוץ, ובתה, אחריה. פתאום נעלמה אמא, והיא לא ראתה אותה עוד. לאן הלכה! אולי לבית הקברות? הילדה ידעה שﬠליה להשיגה סוף סוף, לאחוז בה בחוזקה לבל תיעלם לה שוב, כמו תמיד".
ב־1976 התירה את הספק הגדול שרבץ עליה. עומר פגשה בסיועו של ד"ר שלמה בן אלקנה, קצין משטרה בדימוס, את הבחורה שירתה בשוגג באמה, והמעגל נסגר. בן אלקנה היה מי שחשף, בין היתר, את עצמותיו של אבשלום פיינברג, שאת סיפורו כתבה עומר ב"שרה, גיבורת ניל"י" ב־1967.
הגיבור כדמות ריאליסטית
ואולי בכלל הכל ראשיתו בהבטחה שהביאה לדחייה? הסיפורים הראשונים שפרסמה הופיעו כשהייתה בת 15־16 בעיתון הנוער העובד “במעלה" בעריכת אביה, משה מוסינזון. הוא מצדו הבטיח לה שהוא מפרסם אותם בשל איכותם בלבד, והיא מצדה העדיפה לחתום רק בשמה הפרטי.
אחרי שירותה הצבאי החליטה אסיפת החברים של הקיבוץ לשלוח אותה ללמוד הוראה בסמינר אורנים. “לא חשבתי מעולם להיות מורה, ולא הייתי תלמידה טובה בבית הספר, אבל הם כנראה ראו בי משהו שאני עוד לא ראיתי בעצמי", סיפרה כשהוענק לה פרס ישראל לספרות. במשך שלוש שנים חינכה תלמידי כיתה ו' ובהשראתם התחילה לכתוב את המדור "דפי תמר" בשבועון "דבר לילדים". בהשראת האין שגילתה, לא בהשראת היש. היא הטילה עליהם משימה לכתוב חיבור על החופש, וקיבלה רשימות בנוסח: “קמתי, התלבשתי, התרחצתי", ואז כתבה בעצמה יומן של ילדה בכיתה ו', כדי להראות להם כיצד לכתוב חיבור שיש בו יומן.
עם עידוד מהסביבה, שלחה את הפרקים גם אל הוצאת מ. ניומן וקיבלה את התשובה הבאה: “בראשית דבריי, ברצוני לציין שיש כמה רשימות נאות, אבל זה אינו נותן לך רשות להמציא להוצאת ספרים כתב יד מלא שגיאות דפוס, בלתי מותקן. ועכשיו, אחרי שהרבצתי, הוקל לי במקצת... עליי להודות שאם אני ניגש להוציא את הספר, עליי יהיה להשקיע בו אלפי ל"י. ובטרם משקיעים, בוחנים אם תהיה כדאית ההשקעה. ובכן, איך אמרה נכדתי בת התשע וחצי, ‘אבל למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה. אף אני רושמת יומן, אבל זה סודי בהחלט'. כלומר, קליינטית אחת פחות".
ניומן, שזכויות רבות לו, פספס ובגדול: “דפי תמר" הודפס ב־1959 בהוצאת שרברק, ואחריו הגיע נחשול גדול של ספרים שעומר לא נהגה לספור מחשש עין הרע. אלו הפכו לגורם מעצב בתרבות הישראלית, עם גיבורים שנוכחים גם היום כדמויות ריאליסטיות.
ד"ר רננה גרין שוקרון, מנהלת המרכז לספרות ילדים במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, מונה את חלקם: “טבול, הנער העולה ממרוקו שבספר ‘צוללים קדימה' הגיע לשרת ביחידת הקומנדו הימי בצה"ל, גילה, גיבורת הספר ‘אני אתגבר' שנולדה עם שיתוק מוחין והתמודדה עם קשיים, תמר בת הקיבוץ מ'דפי תמר'. ובת קיבוץ אחרת חנה'לה, הילדה החולמנית שיצאה למסע בין כוכבים עם הגמד קרשינדו ב'כל מה שהיה (אולי), וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי'. והיה גם גדי, בן המושב שאימץ גור נטוש ומצא עצמו עם נמר ב'מעשה בלולי ה...'. אחריהם הגיעו ‘אמא עשרה' ו'אמא עשרה פלוס', ‘השבוע הארוך בחיי מורן' ו'עלומים', שכתבה על בנות ובני נוער ללא עורף משפחתי, שחיים במוסד החינוכי בבן שמן ועוד".
תחקירים מעמיקים
בזמן חופשה מהקיבוץ, כשהייתה בת 16, הלכה עם דודה יגאל מוסינזון לתיאטרון המטאטא. על הבמה היה, כך תיארה, “שחקן בלונדיני, רקדן נפלא, ששבה את לבי". הסתברו לה כמה דברים באותו יום: ששמו שמוליק עומר, שהשיער הבלונדיני הוא פאה ושבעצם הוא שחרחר ואינו יודע לרקוד. “לא הצלחתי להירדם בלילה. הייתי בטוחה שלא אזכה לראותו אותו שוב. למחרת בבוקר ירדתי לקנות עיתון. כשחציתי את הכביש, נעצרה מכונית בחריקה והנהג צעק עליי: מה את חושבת? שפה זה השדות של הקיבוץ? היה זה שמוליק. המשכתי בדרכי לבקר את אבי שעבד בעיתון ‘במעלה'. סיפרתי לו נרגשת שפגשתי בגבר חלומותיי. שמוליק עבד באותה עת בעיתון ובערב היה שחקן. אבי אמר לי: עזבי, רק שיברון לב ייצא לך מזה. את יודעת כמה בחורות מגיעות אליו?
“אחר הצהריים הלכתי לקומונה לבקר חברה מהקיבוץ. את הדלת פתח לי שמוליק. מסתבר שהוא גר איתם בדירה. יצא שתוך 24 שעות חופשה נתקלתי בו בכל מקום אליו הלכתי. מאז אני מאמינה שיש מי שמזווג זיווגים בשמיים". עומר צדקה. עד יומה האחרון חיו השניים יחד ושלושה ילדים נולדו להם: גיל, טלי ורון.
עומר גם הקדישה ספרים לדמויות היסטוריות בלתי נשכחות, בהן איתמר (בן ציון) בן יהודה, בנו של אליעזר בן יהודה, מחיה השפה העברית. זהרה לביטוב, לוחמת הפלמ"ח וטייסת בחיל האוויר הישראלי. יעקב מרידור, מפקד האצ"ל שהוגלה על ידי הבריטים לאפריקה. בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה ועוד.
זמן קצר לאחר שובה עם בעלה שמוליק משליחות חינוכית בקנדה, החלה לכתוב בשבועון הילדים “הארץ שלנו". בערב ראיונות שמעה מפי אהוד בן יהודה, בנו של מחיה הלשון העברית, על הילדות הקשה בצלו של האב. היא ביקשה לכתוב על כך בעיתון, אבל כשנפגשה עם אהוד בן יהודה הבינה שיש לה ספר ביד. חברה הטוב, העורך והמתרגם אוריאל אופק התלהב, ואף הציע לה עוד נושא לספר, פרשת ניל"י.
באותה שנה, 1967, נולדו “הבכור לבית אב"י" ו"שרה, גיבורת ניל"י". שנתיים לאחר מכן יצא “צוללים קדימה". גם לו היתה כמובן אחיזה במציאות. אחרי מלחמת ששת הימים התעוררה סקרנותה בעניין “אנשי הצפרדע". עד אותה עת, איש לא כתב על “אנשי הדממה", אבל עומר הייתה אחרת. היא פנתה אל קצין החינוך של חיל הים ותיאמה איתו ביקור בצוללת. עכשיו חסר היה לה גיבור. כשאכלה ארוחת צהריים עם שאול סלע, אחד הקצינים, נוכחה לראות שפקודיו מעריצים אותו וביקשה שיספר על עצמו.
“אילו ידעת מה היה כשבאתי לפני עשר שנים ממרוקו לישראל עם שם זר", חלק איתה. “ירדו אז לחיי". עומר ישבה וכתבה את סיפורו. לגיבורה העניקה את השם טבול. ההמשך היה דרמטי לא פחות. יום אחד קיבלה מכתב מוכתם: “התרשמתי שהכותב בכה בשעת הכתיבה. הוא כתב שמצא בין גיבורי הסיפור תיאור מדויק של אחיו, אבל בשם אחר. אחיו נספה בדקר, כתב, ולמה לא מגיע לו שיזכירו את שמו האמיתי? הסיבה הייתה שמטעמי צנזורה אי אפשר היה בשעתו לציין את השם האמיתי, ובאמת חבל".
עומר טענה ש"כל נושא שיש לו סיפור, אפשר לקרבו לילדים. יש נושאים רבים שהילדים לא יקבלו בדרך של היסטוריה, אבל יקבלו בדרך של סיפור". התחקירים המעמיקים היו חלק בלתי נפרד מהכתיבה.
ב־1977 כתבה במכתב שנמצא בארכיונה המופקד בספרייה הלאומית למשפחת לביטוב: “אני מקווה כי אני פונה אל הכתובת הנכונה. אם לא, איתכם הסליחה והמחילה. ראשית אציג את עצמי. שמי דבורה עומר ואני סופרת לבני הנעורים. כתבתי עד כה ספרים רבים... חלקם נלמדים בבית הספר ורובם אהודים מאוד על הקוראים הצעירים... ובכן, מזה שנים רוצה אני לכתוב ספר על תקופת הפלמ"ח שגיבורתו תהיה זהרה לביטוב ז"ל. מאז קראתי בנעוריי את מכתביה אני נושאת חלום להנציח בסיפור אהבה יפה את דמותה וסיפורה של זהרה. הייתי רוצה לדעת האם זה לרוחכם והאם תוכלו לעזור לי בשחזור הדמות.. מאוד אודה לכם על כל עזרה. מתוך ניסיוני הדי רב, נוכחתי כי ככל ששיתוף הפעולה רב יותר, יש סיכויי הצלחת הספר".
הראשונה לזהות
המשוררת והסופרת אנדה עמיר היתה הראשונה לזהות את התחקירים ויצאה מגדרה. “סוף סוף יש לנו סופרת לבני הנעורים אשר ספרותה היא ייעוד לה. ייעוד שבהכרה ומטרה בפני עצמה. המציין את כתיבתה הוא שליטה מירבית בחומר בו היא דנה", כתבה בעיתון “דבר" כבר ב־1969. “על יסוד הידיעה הממצה הזו היא מסוגלת לתאר תקופה, מאורע או אישיות בצורה מהימנה ומשכנעת, עד כדי תחושת המתואר בממשותו. ועוד תכונה אחת מציינת את כתיבתה של עומר: הכבוד לפני קוראיה. אין היא מצטעצעת בסגנון ממותק, ואף לא נרתעת מלהביא בעיה או משבר נפשי על כל חומרתו".
עמיר ניבאה את שיבוא. הספרים של עומר ממשיכים להילמד, להיחקר ולהיקרא. דנה קרן־יער בספרה “סופרות כותבות לילדים: קריאה פוסט־קולוניאליסטית ופמיניסטית בספרות ילדים עברית" (רסלינג, 2007) כותבת: “כתיבת רומני הנצחה היסטוריים, הוספת דימוי העברייה ההרואית לייצוגים הנשיים בספרות הילדים הישראלית, משתדלת להנציח זיכרון היסטורי רווי פגיעה, מלחמה ושכול באופן שיעניק לילדים ביטחון, פשר ונחמה. לכן היא בונה את הרומן ההיסטורי מבלי לנפות אירועים טרגיים, ומתוך ניסיון לתארם בדרך שמכוונת להתמודדות, להתגברות ובסופו של דבר להזדהות עם לאומיות עברית הגמונית".
בראיון שערכתי עם עומר בשנת 2010 ל"מעריב", היא אמרה: “בכתיבה לבני נוער אני מעלה דמויות מופת מההיסטוריה הישראלית. שם כתיבתי נשארה די דומה, במובן של הבאה סיפורית של אירועים שאכן התרחשו בהיסטוריה הציונית בתוספת נופך אישי המאפשר לי להציג ציור של הדמות, לפי התרשמותי מהחומרים שליקטתי. לעומת זאת, בכתיבה לילדים צעירים אני ממוקדת בהווה, בסובב את הילדים ומהווה את עולמם הקרוב וכן בצרכים ההתפתחותיים המיוחדים לכל קבוצת גיל. כמו כן אני מגיבה על גורמים בסביבה בה נמצאים ילדים כיום. בכל תקופה יש מאפיינים משלה".
בכלל, הארכיון של עומר מלמד על האישיות הסקרנית והחקרנית. אחרי פרסום “דפי תמר" ובמקביל לפרסום “הבכור לבית אב"י", בהיותה בת 35, כתבה אל נעמי שמר: “אפתח בשבח שבוודאי את שומעת בימים אלו לרוב. שמעתי את שירך ‘ירושלים של זהב' ורעד עבר בי. זהו אחד השירים הטובים והחזקים ביותר ששמעתי. הוא עשה עליי רושם עז. ומכיוון שכך בקשה לי אלייך. אני, דבורה עומר הנני כתבת של ‘הארץ שלנו'. אני פותחת במדור חדש על זמרים ומלחינים בצד מדורי הקבוע על תיאטרון בעיתון זה. מאוד הייתי רוצה לפתוח את מדורי החדש בכתבה עלייך, דרך עבודתך ובכלל. אני מאמינה כי יש לך דברים חשובים ומעניינים לספר לקוראי 'הארץ שלנו'. האם נוכל להיפגש? מתי? איפה? מאוד אבקשך להתקשר עמי ונוכל לקבוע פגישה".
קריצה אמפטית
במשך השנים עומר כתבה לגיל הרך, לילדי בית הספר היסודי ולנוער. היא עיבדה סיפורי עם, סיפורי תורה, אגדות חז"ל, מעשיות של האחים גרים וחיברה סיפורים לחגים ולעונות השנה, וספריה תורגמו לאנגלית, לרוסית, ליפנית, להולנדית, לספרדית ולפינית. חלקם הומחזו והפכו להצגות ילדים בתיאטרון לילדים ולנוער.
קטנטנות וקטנטנים גדלו על הסיפורים הקצרים והחינוכיים שכתבה, ששיקפו את חיי היומיום שלהם, על הקונפליקטים ההתפתחותיים והרגשיים המלווים את הילדות: “הנשיקה שהלכה לאיבוד", “מגדל של קוביות" והאחרון שבהם: “סיפור שקרה לי בדרך". אלו זוכים לעדנה מחודשת עם הדפסתם בגרסת ספר קרטון בהוצאת דני ספרים, שרכשה את הוצאת שרברק, היא הוצאת הבית של דבורה עומר.
“תרומתה לספרות הילדים והנוער היא מהדברים הגדולים שקרו בספרות. היא ידעה לדבר אל כולם ולהעביר מסרים ערכיים תוך כדי סיפור הדברים המכוננים שעיצבו את מדינת ישראל ולכן הפכו לנכסי צאן ברזל. הם נקראים בתוכניות העשרה ומוערכים מאוד בקרב נשות ואנשי הוראה. כמעט כל נערה ונער בגיל יסודי קראו את ‘שרה, גיבורת ניל"י' וספרים אחרים שהפכו לחלק מארון הספרים היהודי והתרבות שלנו", אומר המו"ל דני פחימה.
עומר השתדלה להתאים את הדברים לזמן שבו הם נכתבו, גם בספרי הפעוטות. ב"סיפור שקרה לי בדרך", השוויון בין המינים בטיפול בילדים בולט מאוד וכך גם נושא הורים גרושים ומשפחות אלטרנטיביות, שכיום נפוצות הרבה יותר מבעבר. היא שמה דגש רב על מסגרת הגן מתוך ידיעה שילדים רבים מבלים במסגרת הגן שמונה או תשע שעות ביום. “עם זאת", אמרה באותו ראיון, “רבים מהתכנים לא משתנים עם השנים, ככל שהם נוגעים ליחסים בין ההורים וילדיהם ובין הילד לחברו. בסופו של דבר הילד של היום זקוק לחום ואהבה כמו לפני 40 שנה, וכללי ההתנהגות הבסיסיים לא השתנו. כמו שאומרת אחותי ורד: 'מחשב לא יכול לחבק'".
על השאלה בעניין סוד הקסם של הספרים האלה, שממשיכים להידפס ולהימכר, השיבה בפשטות: “הם פשוט עונים על מה שמעניין ילדים וקרוב לעולמם. הם מוסיפים צבע להתרחשויות יומיומיות. הם לא באים במקום ספרי פנטזיה ואגדות רחוקות אלא באים להשלימם בכאן ועכשיו. ילדים אוהבים לשמוע סיפורים על עצמם וקל להם להזדהות עמם. בנוסף, הסיפורים מאפשרים לטפח דיאלוג בין הורים לילדים. נראה שהורים רבים למדו ‘לשוחח' עם ילדיהם בעקבות קריאת הסיפורים".
“יש גם כנראה מרכיב סודי נוסף שעובד בסיפורים. הילדים חשובים, אבל כמעט בכל סיפור יש גם קריצה אמפטית, כמו שהפסיכולוגים קוראים לזה, להורה העייף והמוטרד לפעמים. אני מאוד בעד הילדים, אבל יש לי גם פינה חמה בלב להורים. אני מאמינה שכשההורה מוצא התייחסות גם אליו הוא קורא לילד את הסיפור ביותר עניין וביותר התלהבות".
מתגעגע, אבא
ד"ר ניצה דורי, מרצה בחוג לחינוך לגיל הרך במכללה האקדמית הדתית לחינוך "שאנן" בחיפה, אומרת שהכאב ותחושת הנטישה היו לחלק בלתי נפרד מזהותה של עומר כאדם וכיוצרת, שאותה היא הטמיעה בדמויות השונות בספריה: “למעשה, היא כתבה את עצמה שוב ושוב, כתרפיה להתמודדות עם האובדן והריק שנוצרו. ‘כל מה שהיה (אולי), וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי', ספרה הנוטף עסיס בדיה, הוא אחד הביטויים למזור מהילדות הקשה. הספר מתאר ידידות סודית בין ילדה חולמנית לבין גמד בלתי נראה שמשמש עבורה חבר דמיוני. דמות הננס הגיבור שכיחה בספרות ילדים. הקשר של הננס עם גיבור הסיפור יוצר סוג של תקשורת שמאפשרת לנו, הקוראים, ללמוד על אודות החסרים, המאוויים והקונפליקטים שאיתם הדמות מתמודדת או התמודדה בעבר".
“בספרה של עומר, חנה'לה, ילדה בגיל שבע ורבע מקיבוץ מעיין, נאלצת להתמודד עם כל ההווי החברתי המתרחש בבתי הילדים בקיבוץ. אמה עסוקה מדי בטיפול באחיה הקטנים, ונורא מכך, החופשה של אביה מסתיימת ועליו לחזור לצבא. חנה'לה נשארת לבד, כמו שרק בת שבע ורבע יכולה להיות. אך רגע לפני שאבא נכנס למכונית הצבאית, הוא משאיר לחנה'לה בתו את קרשינדו, גמד קטן וחמוד שמאפשר לה לשרוד, פשוטו כמשמעו. קרשינדו זולל במקומה את הקרום על הקקאו, מצחיק אותה, עוזר לה עם התרגילים בחשבון, בהתמודדות עם שאר הילדים ועם אסתר, המטפלת שלה. והכי חשוב, קרשינדו מהנדס עבור חנה'לה ‘חביללית', חללית עשויה מחבית, שאיתה הם עפים לשלל כוכבים בדיוניים.
“לאורך הסיפור, חבריה של חנה'לה לועגים לה ומכנים אותה בשמות, כאילו מנבאים את המקום שאליו תצא חנה'לה בעזרת דמות הננס הגיבור. באמצעות קרשינדו מנסה חנה'לה להתגבר על הפרידה מאביה היוצא לצבא: ‘החזקתי חזק חזק בידו של אבא ורציתי להיות חזקה ולא לבכות'. הסיפור מתאר קשר אמיץ ומיוחד בין בת לאביה ותהליך חניכה והתבגרות, השלמה והבנה. חנה'לה היא בבואה לחייה של עומר עצמה, שמבטאת את הכאב והגעגוע להוריה, וביקורת על עולם המבוגרים. המספרת כותבת שתפיסתם של המבוגרים שטחית ולא הגיונית ואילו הדברים הנשגבים באמת נעלמים מעיניהם".
על המרחק שנכפה על עומר ואביה מלמדים מכתבים וגלויות ששלח אליה האב, שאותם כינסה בספר “מכתבים מהדרכים": “דבורי מחמל נפשי!", כתב אליה ביולי 1945 מגבול אוסטריה. “קבלי מתת זו מאבא. שירי רחל, לא סתם ספר שירים הוא זה. יש שירים שעוֹד לא תביני לעומקם. ילווה אותך ספר נפלא זה, ובמשך הזמן תביני את ‘עצב הנבו' אשר לרחל. מצורפות תמונות באהבה וכלות הנפש מגעגועים, אבא".
עשור חלף מאז הלכה לעולמה דבורה עומר. שנות חייה האחרונות היו כרוכות בתלאות בריאותיות, שגרמו להאטת קצב וירידה ברמת הפעילות היוצרת שלה. “אני כיום יותר צורכת ספרות מאשר יוצרת", אמרה בראיון האחרון שלה. “סיפורים תמיד יהיו. הם לפעמים משתנים, מקבלים תפניות, אבל כל עם זקוק למיתוסים וסיפורי עבר. ילדים זקוקים לדמויות הזדהות ודגמי התנהגות שיצביעו על כיוון. וההוכחה, ההצלחות של ספריי שעוסקים בהיסטוריה הציונית, לפני עידן הפוסט־ציונות, שממשיכים להימכר גם כיום".
“לפעמים ציניות היא ביטוי של מצוקה, ניכור או תחושת חוסר משמעות. הורים ומורים חייבים לעבוד יותר קשה. הערכים שמקדשים היום הם יותר אישיים ופחות כלל חברתיים. לאורך כל ספריי חשוב לי להדגיש ערכים חברתיים. אומה שלא מטפחת בין חבריה אכפתיות, מעורבות, התחשבות וסובלנות, תצמיח חברה מנוכרת. דווקא בגיל הרך חשוב להקנות ערכים ולא רק לשעשע".
