ליאו הוא ניצול שואה. את השואה עבר כנער צעיר יחד עם אימו ואחיו. סיפורו הוא איום ומופלא כאחד, סיפור שנשאר גם בחיים שבנה מאוחר יותר בישראל כקפסולה סגורה, הגדה שיש לספרה שוב ושוב אך אין לגעת בה. ליאו הופך בארץ למורה ומחנך נערץ, דמות פטריארכלית סמכותית אך שבירה, שגם לאחר שבריאותו נפגעה, והוא חלה, מצליח ליצור ולגייס כוחות גוף ונפש גדולים.
ליאו הוא גם אביה של יוכי (יוכבד) פישר. באמצעותה ודרך ארבעת ילדיו האחרים, הוא משחזר ובונה לעצמו נרטיב אמיתי ומדומיין של ילדות מתוקה, שואה ותקומה, נרטיב שלכוד בתוך סיפור ספירלי. כצוואה ונס הוא מוסר לילדיו, ובעיקר לבתו יוכי, את המיתולוגיה המשפחתית המאיימת והקסומה, ובתוך כך הופך את הבת לשותפה לפחדיו, לגעגועיו ולאהבותיו. ליאו לא יודע על המסע שאותו תעשה בתו בהמשך לצוואתו זו, וגם לא על כך שדמותו כילד תפגוש בה כבר בתחילת המסע הזה. המפגש יוליד הבנות חדשות.
פישר היא המשנָה לראש מכון ון ליר בירושלים, עמיתת מחקר בכירה, ראשת תמת קדוּשה, דת וחילון, ראשת תוכנית "מסעות דעת" ומנהלת שותפה של החממה האינטלקטואלית לקולנוע דוקומנטרי. את עבודת הדוקטור שלה כתבה באוניברסיטה העברית בירושלים בתחום ההיסטוריה התרבותית והחברתית של ראשית העת החדשה. מחקריהּ עוסקים בתחומי הדת, החילון והחילוניות בזמננו ובהקשר היסטורי והשוואתי, מתודולוגיה וחשיבה היסטורית, זיכרון והיסטוריה, והקשר בין מחקר ויצירה.
בספרה החדש "ליאו" (עריכה מיכל בן-נפתלי, הוצאת אפיק) מקלפת פישר את קליפות הזיכרון של אביה ושלה. "יש כמה רבדים של זיכרון", היא מספרת בראיון. "אלה בהם הוא מספר לי את זכרונותיו כשהייתי ילדה ויש את הסיפורים שאני זוכרת היום. יש את רובד הזיכרונות שלו עצמם שאני רק יכולה לדמיין אותם".
פירורים של זכרונות שהם בכלל לא שלך, הם של אבא שלך.
"ניסיתי להיכנס לתוך הזכרונות האלה ולראות אם אני יכולה לברוא לי זיכרון משלי. זה המסע הגדול של הספר. זיכרון שיהיה נאמן ברוח שלו ובציוויים שלו למה ששמעתי אבל שיהיה משהו שאפשר לחיות איתו שלא משתק, שלא חוזר על עצמו, לא בועה סגורה. דבר מה שאני יכולה להרגיש שהוא חי".
"ליאו, קראו לו בכפר. ליאו הפך בעברית הקשה והמיוסרת ל"שמחה יהודה ישעיהו"." כותבת יוכבד, יוכי – הבת, היסטוריונית שמתחקה אחר זיכרונותיו החתומים, המפחידים והמופלאים של אביה. בת יחידה בין ארבעה בנים שגדלה בבית דתי וכמי שצריכה לדגול בכך ש"כל כבודה של בת מלך פנימה", היא עורכת מסע אל ערש לידתו של אביה, מתהלכת בכפרו ופוגשת בו ובאחיו כילדים, מלווה את קורותיהם עד גירושם מהכפר.
אז יוצאת יוכי לשיחה ארוכה עם אביה, שיחה שבה היא חושפת עבורו ועבורה את עברו, ואיך הוא השפיע על חייה וחיי אחיה. השיחה נעשית תוך כדי גילויים ארכיוניים המערערים את הזיכרון האישי שלה, ומציעים לה פרספקטיבות שונות על מה שידעה או חשבה שידעה עד כה.
העבודה הבלשית והיצירתית של בריאת זיכרון נכנסת לתוך חיי היום יום של הבת, שהיא גם אמא לילדים בעצמה. במהלך מסעה היא עוברת בשנים שלפני השואה, בשנות השואה, בעליה לארץ ובמפגש עם הפליטים הערבים. היא גם מתארת את שנות השבעים והשמונים בהם גדלה, וככל שמתקדם המסע ומתבהרים הנופים – היא מצליחה ליצר לה זיכרון המבוסס על מסמכים היסטוריים ולא על דמיון – וכעת, הוא רק שלה.
זה לא מפחיד לכתוב על משפחה?
"מפחיד מאוד לכתוב על משפחה, על מיתוסים משפחתיים, עד דברים שעליהם בנויה המשפחה, אבל הרגשתי שאין לי ברירה אלא לעבור את המסע ולכתוב אותו ולא להמשיך לחיות איתו כעול שמקשה על החיים".
מדוע עול?
"כי זו משפחה שניצלה, לא כולה, והמסר החשוב שקיבלתי היתה חשיבותה של משפחה. היה צריך הרבה אומץ ולקח לי הרבה שנים, אבל זה היה חייב לצאת. העבודה הזאת היתה חייבת להיעשות מבחינתי. אני היסטוריונית ויכולתי לכתוב מחקר עם עובדות היסטוריות, אבל לא הצלחתי ולא רציתי לגשת לחומרים רק בכובע החוקרת האובייקטיבית כי לא היתה יכולה להיות לי אליהם גישה כזאת. רק כשניגשתי לחומרים עם דמיון ובדיון הצלחתי ללכת לארכיונים".
עבדת הפוך?
"כן. קודם נזכרתי בסיפורים שאבא סיפר לי, ניסיתי לבקר בכפר ילדותו, אחר כך מילאתי פערים שריחפו בחלל ובד בבד הלכתי לארכיון וראיתי מה היה ומה לא היה, מה שקשור אליו, לאחים שלו. היו סיפורים גדולים יותר. כשהוא סיפר, היה נדמה שהכל מאוד קטן ופרטי וללכת לארכיון ולגלות שהסיפור היה הרבה יותר גדול הפתיע אותי. היו עוד גויים טובים שזרקו כריכים לאנשים, לא רק הגויים מהסיפור המשפחתי שלנו".
אוכל מאוד מרכזי אצלך בספר. זה מאוד יהודי כי אנחנו נפגשים סביב השולחן.
"הילדות הקסומה שאבא היה מספר עליה ונצבעה בהרבה קסם היתה מלאה בסיפורים על אוכל וריבות ודומדמניות. האוכל היה מאוד מרכזי וזה הבליח גם לחיים שלי בילדות, דרך הזיכרונות שלו על אוכל. זה לא היה 'תאכלו כי לא היה לנו במחנות'. זה היה בצורות חושניות של טעמים, ריחות ותחושות פיזיות. הבית שגדלתי בו היה בית שהקפיד מאוד על הלכה ולוח השנה היהודי מלא בעניינים סביב אוכל ומה כן אוכלים ומה לא אוכלים ומתי. דיבור על אוכל הוא גם תמונת ראי של דיבור על רעב. יש הרבה דברים ששותקים עליהם, שמספיק לומר מילה אחת או שתיים, או לתת מבט, געגועים לאוכל. מספיק לומר לילדה קטנה שבתוך התיק שהכינו לפני המלחמה היו סוכריות קטנות לימים קשים, וכבר מתבהרת ההבנה שהיו ימים מאוד קשים. לא שמעתי סיפורים של 'כמה הייתי רעב'. זה הבליח דרך ההתרגשות והיחס הקיומי לאוכל. אחרי שחקרתי בארכיונים הבנתי את הרעב שהיה, אבל בסיפורים היו ניסים של אוכל שהספיק ליותר זמן ממה שחשבו".
את נושאת הזיכרון של המתים, מחלצת מתוכך זכרונות כדי להשאיר את קיומם כאן. כך את מחשיבה את עצמך?
"אני חושבת שכולנו, ולא משנה אם אנחנו דור שני של שואה, מגלמים בתוכנו את הדורות שקדמו לנו, בין אם אנחנו עוסקים בזה או לא עוסקים בזה. גם כשאנחנו מנסים לברוח מגורל ספציפי הוא הולך איתנו. החלטתי לא לשאת את הזיכרון כמו שהוא אלא לעבד אותו כי אחרת גם ילך לאיבוד בדורות הבאים וגם ישלוט בי. רציתי אני לשלוט בו. עכשיו, אחרי שהספר ראה אור, אני יכולה לחיות איתו. הוא נכון לדור שלי. זיכרון הוא לא דבר קפוא. הוא דבר חי שמשתנה כל הזמן ומותר לעבוד איתו כדי להצליח לחיות איתו".