סופריפ ומשוררים בוחרים את הציטוט האהוב עליהם | פרויקט מיוחד לשבוע הספר

“כל הבדידות של מהגר באה לידי ביטוי בשורה הזו"
חיים באר

“עוף פורח אחד, שאת שמו בעברית לא ידענו שנינו, השיב עלינו בכנפיו מרובות הצבעים, אשר הוריקו את 
התכלת, ויחלוף“ 
(מתוך הסיפור “עצבים" מאת יוסף חיים ברנר)

בשורה הזו, מתוך ‘עצבים’, אחד הסיפורים הראשונים שיוסף חיים ברנר כתב בבואו לארץ, רואים את המפגש שלו ושל הגיבורים שלו עם הנופים של ארץ ישראל בתחילת המאה ה־20. השורות מתארות עוף שיש לו שלל צבעים, והוא צובע את התכלת בצבע ירוק - וחולף. מה שאותי ריתק בשורות האלה זה מצד אחד העובדה שהדמויות לא יודעות את שם הציפור. הן אוהבות את הארץ ובאו לארץ, אבל אין להן שום קשר אליה, אלא הן רק מוקסמות מהציפור הזו ומלראותה חולפת בשמיים.

אני מוכרח להגיד שאני לא יודע את סוג הציפור, ויחד עם זאת, אני חושב שכל הבדידות של מהגר באה לידי ביטוי בשורה הזו. תמיד חשבתי שאני לבד בהרגשה הזו לגבי השורה הזו, ועם השנים פגשתי כמה אנשים שהם קוראים נאמנים של ברנר, ונדהמתי שלפחות שלושה אנשים ציטטו לי את השורה הזו ואמרו שזו השורה שהכי ריגשה אותם, דווקא בגלל שהיא שולית ולא מרכזית, אלא היא חולפת, כמו הציפור".

“לרווח הזה שבין החיוך לדמעה הקדשתי בגיל 7 לילות רבים"
רוני סומק

“מִן הַחַלּון/ פֶּרַח עָצִיץ/ כָּל-הַיּוֹם/ הַגַּנָּה יָצִיץ/ כָּל חֲבֵרָיו/ שָׁם בַּגָּן/ 
הוּא לְבַדּוֹ/ עוֹמֵד כָּאן“ 
(מתוך השיר “עציץ פרחים" מתוך הספר “שירים ופזמונות לילדים" מאת חיים נחמן ביאליק)

לפני שאני מגיע לעמוד כ"ה בספר ‘שירים ופזמונות לילדים’ מאת חיים נחמן ביאליק, אני מבקש להצדיע לעמוד כ"ד, לציור הנפלא של נחום גוטמן. הוא הוסיף חיוך לפני הפרחים שבגן והוריד דמעות מעיני פרח העציץ. לרווח הזה שבין החיוך לדמעה הקדשתי בגיל 7 לילות רבים. ידעתי שפרח העציץ מוכן לוותר על הטריטוריה המוגנת ולחזור לפראות האדמה שבגן. ידעתי שידיו המושטות של אחד מפרחי הפרא רוצות לחבק ושהחיבוק תלוי באוויר ולא על צוואר גבעולו של פרח העציץ. לאחרונה כתבתי בהקשר לכך את השיר ‘הפטיש של ביאליק’: ‘בְּיָאלִיק/ תָּקַע/ בְּפַטִּישׁו/ ֹמַסְמְרִים/ וְלִפֵּף/ בְּרֹאשָׁם/ חַבְלֵי כְּבִיסָה/ גַּם/ בִּשְׁבִיל/ לְנוֹפֵף שָׁם/ שִׁירִים שֶׁגָּנַז/ עַל/ תַּחְתּוֹנֵי/ אַהֲבוֹתָיו".

“מפחיד, אבל גם משמש מוטיבציה להמשיך לכתוב"
מאיה ערד

“אתה מצליח רק באותה מידה שבה הספר האחרון שלך הצליח, ואתה סופר טוב רק באותה מידה שהספר הבא שתכתוב יהיה טוב“ 
(מתוך הספר “העלילה" מאת ג'ין האנף קורליץ)

ב־2005, כסופרת מתחילה עם ספר ראשון, פגשתי בטקס פרס ספיר את אלונה פרנקל, סופרת שעשרות ספרים מאחוריה (וזכתה בפרס ספיר על ספרה הראשון למבוגרים, ‘ילדה’). שאלתי אותה איך ההרגשה, אחרי כל כך הרבה ספרים, והיא הסבירה לי שבכל ספר היא מתחילה מחדש, מאפס, ולמעשה עם כל קורא חדש שפוגש בספרה, זו התחלה חדשה, מאפס. נזכרתי בדברים האלה כשקראתי לאחרונה משפט בספרה של ג’ין האנף קורליץ, ‘העלילה’: “אתה מצליח רק באותה מידה שבה הספר האחרון שלך הצליח, ואתה סופר טוב רק באותה מידה שהספר הבא שתכתוב יהיה טוב’. במילים אחרות: לא ייזכרו לך הישגי עבר. אתה מתחיל בכל פעם מחדש. מפחיד, אבל גם משמש מוטיבציה להמשיך לכתוב".

“ברגעים של שיברון לב וכשנדמה שהמצב סופי או סופני, תמיד זכרתי את דבריו של פו הדב"
שרית ישי לוי

“אם ביום מן הימים לא נוכל לחיות ביחד, שים אותי בלב שלך, 
אשאר שם לנצח“ 
(מתוך “פו הדב" מאת א.א. מילן)

יצירת המופת של אלן אלכסנדר מילן מלווה אותי כמעט כל חיי. פו הדב והילד כריסטופר רובין היו בילדותי חבריי הטובים ביותר ועד היום הם הגיבורים שלי. כמעט כל משפט בספר המופלא הזה השפיע על חיי כמו למשל ‘אפשר להיות מאושרים מדברים קטנים’ או ‘לא צריך למהר לשום מקום’. אך יותר מכל השפיע עליי ונגע בי ועדיין נוגע המשפט שבחרתי. ברגעים של פרידה מרצון או מכורח, ברגעים של שיברון לב וכשנדמה שהמצב סופי או סופני, תמיד זכרתי את דבריו של פו הדב: ‘אם ביום מן הימים לא נוכל להיות ביחד שים אותי בלב שלך, אשאר שם לנצח’".

“אלה המילים שאני חוזרת ואומרת לעצמי במקרי פגיעה כאלה"
גלילה רון־פדר-עמית

“ואבא אמר, הוא שמעציב גם כן, שאין בכוחם של בני אדם לעולל דבר מה נורא עד כדי כך, אף אין בכוחם לעולל דבר מה נורא מאוד, גם אין בכוחם לזכור למחרת היום, מה שנדמה נורא היום“ 
(מתוך הספר “הקול והזעם" מאת ויליאם פוקנר)

מי מאיתנו לא נלחץ כשמעליבים אותו? זה יכול לקרות בכביש, בתור לקופאית בסופרמרקט, או בכל מקום אחר. לרגע נדמה לנפגע שכל העולם מתמוטט, כאילו כל הקיום שלנו תלוי במילה זו או אחרת שמישהו אמר לנו. המשפט הזה מופיע בספרו הנפלא של ויליאם פוקנר, ‘הקול והזעם’, במונולוג של קוונטין, בתרגומה של רנה ליטווין. יש לי חילוקי דעות עם האב המצוטט בנוגע לשני החלקים הראשונים של המשפט, אבל בחרתי להביא אותו כאן בגלל הסיפא, כי אלה המילים שאני חוזרת ואומרת לעצמי במקרי פגיעה כאלה. ונותרת השאלה הפתוחה: האם זה מעציב או משמח, ש’מה שנראה נורא היום כבר לא נראה נורא מחר’?".

“חולפת בי צמרמורת 
של הנאה, של הזדהות, 
של הנאה מיופיין ומדיוקן 
של המילים"
יהודה אטלס

“לא אשבח את ביתי, כי קטן הוא, ולא אתבייש בו בשביל שיש גדולים וטובים ממנו. ביתי קטן, אבל מקום יש בביתי לאדם שכמותי שאינו 
מבקש גדולות“ 
(מתוך הסיפור “מאויב לאוהב" של ש"י עגנון)

בכל פעם שאני שב וקורא, או נזכר, במשפט זה של עגנון, מתוך הסיפור ‘מאויב לאוהב’, חולפת בי צמרמורת. צמרמורת של הנאה, של הזדהות, של הנאה מיופיין ומדיוקן של המילים. כל אימת שאני נלאה מקריאת ספרים אחרים אני חוזר אל ש"י עגנון, כמי שחוזר אל מקור מים חיים. את הסיפור ‘מאויב לאוהב’ קראתי לשלושת בניי, אוריאל, נועם ויובל, כל אחד בזמנו, כשהיו בני 5 בערך. איך אפשר לקרוא לילד בגיל הזה את השפה העגנונית? אי אפשר. אז כך ‘קראתי’, וזו גם עצה מעשית להורים: החזקתי בידי את הספר, פתוח על הסיפור, ו’תרגמתי’ אותו לעברית שילד בן 5 מבין: היה איש אחד, שגר בירושלים. ולא היה לו נעים לגור במקום הומה וצפוף. הוא רצה לגור במקום שיש בו אוויר טוב.

עלה לגבעה שלימים נקראה תלפיות, שהייתה אז שוממת, בלי בתים ובלי אנשים. ומי ששלט שם היה מלך הרוחות. וכן הלאה. באופן הזה הסיפור היה מובן לחלוטין לבני ה־5. הם עקבו בעניין אחרי האיש ומלחמתו ברוח, וזה הזכיר להם סיפור עממי שכבר הכירו על הזאב ושלושת החזרזירים, שממנו שאל עגנון את שלד הסיפור. ילדים אוהבים לשמוע סיפור אהוב שוב ושוב. כשביקשו שנית את ‘מאויב לאוהב’, החסרתי שני משפטים שלי והוספתי במקומם שני משפטים של עגנון. כעבור כעשר קריאות הם כבר שמעו את הסיפור בעגנונית נטו. והם מאוד אהבו אותו, ובמיוחד את ה’עגנוניזמים’ שבו: ‘נבהל הרוח ולא קמה בו עוד רוח’, ‘מי זה מקיש על חלוני?’.

דיברתי איתם, אז ומאוחר יותר, גם על משמעות הסיפור, שעגנון עצמו אינו מפרש. אפשר שזהו משל על התמודדות האדם עם גורלו, או עם איתני הטבע. הכי הגיוני: משל על העימות שלנו עם הערבים על פיסת אדמה זו. אחרי עמידה איתנה – בית עמוק־יסודות ובנוי היטב ואי־כניעה לטרור – נראה שעגנון סבור שאפשר להגיע עמם ליחסי שכנות טובים. לא בטוח שאילו היה חי היה יוצא היום להפגנות עם ‘שלום עכשיו’ או ‘שוברים שתיקה’, אבל זה הסופר הכי נפלא שלנו, שכל מילה וצירוף ומשפט שלו הם פנינה, ושבסיפוריו היטיב להבין, מאין כמוהו, את נפש האדם".

“כי מה אנחנו הסופרים רוצים בסך הכל? שיאהבו (לקרוא) אותנו"
מאירה ברנע־גולדברג 

“קראתי אותו בפני מרילה והיא אמרה שהוא חסר ערך, אבל אחר כך הקראתי אותו למתיו והוא אמר שהוא יפה וזה סוג הביקורת שאני אוהבת“ 
(מתוך הספר “האסופית" מאת לוסי מוד מונטגומרי)

קראתי את הספר לראשונה בגיל 14. אני זוכרת את ההזדהות העמוקה שלי עם הציטוט הכל כך תמים הזה של אן שרלי, בחלק שבו היא מקריאה סיפור שכתבה להוריה המאמצים. כי מה אנחנו הסופרים רוצים בסך הכל? שיאהבו (לקרוא) אותנו, וכשמישהו אומר לנו שאנחנו לא טובים או ‘חסרי ערך’, הפגיעה עשויה להיות קשה מנשוא עד בלתי נסבלת. כדי להיות ‘סופרת’, מבלי להזדקק לשירותיו של פסיכולוג צמוד, יש צורך בעבודה פנימית שוטפת, להבין שלא כולם יאהבו אותי, שיש לאחרים זכות לא לאהוב את היצירה שלי ועדיין לא לפחד לומר: ‘כן. נפגעתי מאוד. לא נעים לי. מרילה מעצבנת כל כך! אני מעדיפה את תגובתו של מתיו’".

“אני מקפידה להתמקד בעיקר במה שאני אוהבת"
תלמה אליגון־רוז

“לודו בני, אם יש משהו שאתה אוהב באמת ובתמים, עשה אותו ורק אותו, ולכל השאר הנח“ 
(מתוך הספר “עפיפונים" מאת רומן גארי)

עלילת הספר ‘עפיפונים’ מאת רומן גארי מתרחשת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה בכפר צרפתי קטן, והיא שופעת דמויות ססגוניות ששזורות כבסיפור מתח סביב תנועת ההתנגדות של הצרפתים לנאצים. דודו של לודו, שהיה פקיד בדואר ואמן עפיפונים, ניהל מלחמת התנגדות לנאצים בעזרת הפרחתם של עפיפוניו כמחאה. שורה זו, שאימצתי אותה בחיי, היא שיחה בין לודו ודודו המאמץ - ואני מקפידה להתמקד בעיקר במה שאני אוהבת".

“ברור היה לי ששמו של הרומן הראשון שלי יילקח מתוך שיר של אלתרמן"
סביון ליברכט

“והרוח תקום, ובטיסת נדנדות יעברו הברקים מעליך...“
(מתוך השיר “עוד חוזר הניגון" מספרו של נתן אלתרמן “כוכבים בחוץ")

שיריו של נתן אלתרמן היו הפסקול של שנתי ה־17. ידעתי את שיריו בעל פה, והמקצב המיוחד ליווה את כל בחינות הבגרות שלי, שהתקיימו אז כולן בסוף השמינית, בפער של ימים אחדים זו מזו. בשנה שאחר כך התגייסתי לצבא. מיד לאחר הטירונות התייצבתי לבדי בשערי הקיבוץ ניר אליהו כחיילת של"ת. לא באתי לקיבוץ לבדוק אפשרות לחיות בו אחרי השירות הצבאי. באתי לכתוב. הבטחת החדר משלי אומנם קוימה. ושם, לילה־לילה, ישבתי וכתבתי את הרומן הראשון שלי, שלעולם לא יראה אור, אך ברור היה לי ששמו יילקח מתוך שיר של אלתרמן. שמו של הספר היה ‘בטיסת נדנדות’ - מילים מוכרות מתוך שיר שנקרא ‘עוד חוזר הניגון’, ובתוכו השורות האלמותיות ‘והרוח תקום, ובטיסת נדנדות יעברו הברקים מעליך...’"

“תוך כדי קריאה ותנועה התמלאו דפי הספר בכתמים, סימנים ומזכרות“
עדי קיסר

“בְּיַלְדוּתִי/ גּוּף סָבִי/ בְּחוֹף־יַמָּהּ שֶׁל תֵּל־אָבִיב/ הָיָה שֵׁוֹבֵר־גַּלִּים“ 
(מתוך הספר “צימאון בארות" מאת אלמוג בהר)

זהו מסע נפשי בעקבות משפחה שנעה בשבילי ההיסטוריה המפותלים של המאה הקודמת, שבקצהו עומד כותב שמחפש את המילים, תפילות וגם את השתיקות שנותרו בגוף. הספר ליווה אותי כבר מקריאה ראשונה ובהמשך גם במסע שערכתי בדרום ספרד וחלק מהשירים, שמטיילים באותו אזור, התערבבו בנתיב שלי. ברחובות, בשבילים ובכבישים, כל הדרך לליסבון, עירו של פרננדו פסואה, שבהר מקדיש לו שיר בספר.

ההצעה לקחת את השיר ולהתערב בתוכו מהשיר ‘קח את השיר הזה והעתק אותו’ התממשה בדרכים מפתיעות. תוך כדי קריאה ותנועה התמלאו דפי הספר בכתמים, סימנים ומזכרות, עדויות מהמסע שלי שנכנסו בין השירים. הקריאה בספר והחיפוש שהוא מבקש מציעים אופק אחר, שבו הלב הוא המולדת".

“לאלזה מורנטה היו פסקאות שהפכו אותי למי שאני"
רון לשם

“העולם, שאיבד עתה משהו מן הרגש הטרגי הראשוני, נעשה ידידותי יותר“ 
(מתוך הספר “אלה תולדות" מאת אלזה מורנטה)

מילים שהקסימו אותי או חיזקו יש המון, אבל לאלזה מורנטה היו פסקאות שהפכו אותי למי שאני, עיצבו אמונות, חרדות, תקוות. היא גם הסופרת שבאשמתה חלמתי לכתוב. המעברים בין חום והומור וחמלה לאכזריות - היו אצלה חדים וטבעיים, אבל היה גם את המשפט הזה. אוזפה הקטן, בן לאלמנה איטלקייה, חצי יהודייה, שנאנסה בידי גרמני, יוצא החוצה בפעם הראשונה. הוא היה סגור בבית מאז שנולד, בגלל מלחמת העולם. הוא על כתפי אחיו נינו, שערק מהצבא הפשיסטי לפרטיזנים. הטיול הוא כמו סחרחרה ביריד בעיני הילד. הרחובות חורבן, ובני אדם מתרגלים לכל.

לפעמים זו מחשבה מחזקת, הכושר האנושי לשרוד. היא גם מבעיתה, אנחנו צפרדעים מתבשלות בסיר רותח כשהמציאות סביבנו משתנה. לימים שמתי לב שכמעט בכל סיפור שאכתוב, על ישראל, לבנון ואיראן, או החלל, יש גיבור שכלוא על אי שוקע שצמח כאוטופיה תלושה, והיה לו חלום, ובכל יום שעובר הוא מחשיך. העולם משתנה, והרגש הטרגי הראשוני נעשה ידידותי יותר".

“הסיבה הכי טובה שנתקלתי בה לקרוא סיפורים שאחרים כתבו ולכתוב ולפרסם את שלי"
שפרה קורנפלד

“אמת היא תרופה, שלומיתי. ולדבר אמת זה לרפא את העולם מכל מה שנדמה לו שהוא צריך להסתיר. ובכל פעם שאנחנו נותנים עדות אמת, מישהו אחר פתאום יכול לדבר על כל מה שעד אותו רגע הוא ידע רק לשתוק“ 
(מתוך הספר “הטיטאניק טובעת אבל הבופה פתוח" מאת לילך וולך)

כשקראתי את הספר היפה של לילך וולך, ‘הטיטאניק טובעת אבל הבופה פתוח’, סימנתי לעצמי את המשפט הזה שהוא חץ מדויק ללב, והסיבה הכי טובה שנתקלתי בה לקרוא סיפורים שאחרים כתבו ולכתוב ולפרסם את שלי".

“דוגמה לצמצום שיוצר עוצמה אדירה, אשר נטבעה בתרבות האנושית לנצח נצחים"
ישי שריד

“ויאמר ה’ אל קין אי הבל אחיך ויאמר לא ידעתי השומר אחי אנוכי. ויאמר מה עשית קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה“ 
(בראשית פרק ד')

התנ"ך נכתב על ידי סופרים אלמונים, גאונים וצנועים, ונחתם על ידי עורכים מבריקים שלעולם לא נדע את שמותיהם. אני לא מאמין שהתורה ירדה למשה משמיים, אבל יודע שיד אלוהים נגעה ביוצריה בני האדם. אבי עליו השלום אהב מאוד את התנ"ך והיה בקיא בו. הוא שימש לו מקור השראה וכלי עבודה. בעיניי היה אבא ממשיכם של נביאי הזעם של התנ"ך, שלא חסו על שומעיהם, לא התחנפו אליהם ושילמו על כך מחיר אישי יקר. הוקסמתי מהתנ"ך מאז שהייתי ילד.

במהלך חיי אני ממשיך לגלות בו עוד ועוד פנים. הוא מציג את האדם במלוא גדולתו וחולשותיו, ואינו חס על אף אחד מגיבוריו. יש יתרון לקורא חילוני שניגש אל הסיפורים האלה כמות שהם, ללא הכיסויים והצנזורה שהוטלו עליהם במהלך הדורות. המשפטים הידועים שבהם בחרתי מסיפור קין והבל הם דוגמה לצמצום שיוצר עוצמה אדירה, אשר נטבעה בתרבות האנושית לנצח נצחים. ואני הקטן, הלוואי שידעתי לכתוב כך, כפי שכתבו הסופרים האלמונים אי שם בארץ ישראל בימי קדם".