זה למעלה מ־90 שנה שאין ילד או בוגר שלא מפזם לעצמו בחודש תשרי את המילים “שנה הלכה, שנה באה, אני כפיי ארימה, שנה טובה לך, אבא, שנה טובה לך, אמא, שנה טובה, שנה טובה!”. או בקיצור את השיר “שנה טובה”, מהמנוני חגי תשרי הנצחיים שכתב לוין קיפניס וזכה לשלושה לחנים – המוכר ביותר של נחום נרדי וכן לחנים נוספים של יצחק אדל וניסן כהן מלמד. השיר, שכתב קיפניס בשנת 1925 לכבוד הולדת בנו הבכור, שי, הוא אחד ממאות שירי ילדים שכתב - על מרביתם גדלים דורות על גבי דורות של ילדים - ושבוצעו בפי מיטב אמני ישראל, מאריק איינשטיין, יהורם גאון ושלמה ארצי ועד חוה אלברשטיין, יהודית רביץ ועפרה חזה.
רשימה חלקית של שיריו הידועים כוללת את “גינה לי”, “איזה שעון בן חיל”, “מי יבנה בית”, “המעפילים”, “רקפת” ו”ילד פלא”, כאשר קיפניס נחשב בהיסטוריה של הזמר העברי גם לראשון לכתוב שירי חגים שכולנו מכירים, בהם “נר לי”, “סביבון סוב סוב סוב”, “אני פורים”, “חג פורים”, “סלינו על כתפינו” ו”אורחים לחג”.
“אי אפשר למנות על עשרות אצבעות את כמות הקלאסיקות שכתב קיפניס ועד היום מושרות”, קובעת ציונה קיפניס, כלתו של המשורר. “לפני שהוא חשב לכתוב שירי חגים אף אחד לא עשה זאת לפניו. אין חג שלא שרים שירים שלו. הוא ראה שאין מסורת של שירי ילדים, אז הוא החליט ליצור מסורת וידע שצריך לחבר שירים לילדים כדי שיהיה להם מה לשיר בכל חג. זה פורץ דרך. הוא כתב מילים והלך למלחינים טובים שילחינו אותם, ואם הם לא מצאו לחן מתאים – הוא הדביק את הלחן, לכן הלחן ‘עממי’ לפעמים".
"הוא היה גם מוזיקלי מאוד, גם עם יכולות כתיבה, סיפור וחריזה מופלאות. הבן שלו, שי, בעלי, סיפר שכילד הוא לא היה מתחיל לאכול בלי כמה חרוזים שאביו שלף מהמותן והיה חורז לו כדי שהוא יתחיל לאכול. זה בער בו והיצירה שלו הייתה בלתי נדלית. הראש שלו כל הזמן עבד. למשל, אם הוא אכל אבטיח והיו קליפות של אבטיח – הוא כבר היה כותב מזה שיר. זה היה טבעי אצלו”.
לוין קיפניס נולד בעיירה אושומיר שבפלך ווהלין, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית בשנת 1890. ציונה מספרת כי כבר בגיל 10 הוא כתב את שירו הראשון, “הילד וגדו”, שיר שעד יומו האחרון היה ממוסגר ומונח על שולחן עבודתו: “הוא שלח את השיר הזה לעיתון הילדים ‘הפרחים’ שערך ישראל בנימין לבנר. בהמשך לבנר ביקש מקיפניס, שהיה עוד נער, שיערוך איתו את הספר. בעליית הגג בביתו הוא בנה דירת מסתור שבה הוא היה לומד את העברית שלו ועושה את כל העבודות שלו, הוא היה יוצר סביבונים לעשרת אחיו או שהוא פירק את המזוזה בביתם כדי לכתוב כתב כמו סופר סת”ם. הוא החליט שהוא רוצה ללמוד את זה”.
בגיל בר־מצווה הוציא עיתון משל עצמו (“פרחי לוי”) ובהמשך הקים בעיירת הולדתו ספרייה עברית וביים מחזות ילדים שכתב. בשנת 1913 עלה לארץ ישראל והשתלם בלימודי אמנות ב”בצלאל”. מצוקת התכנים לילדי הגן היא שהובילה אותו לכתוב שירים המותאמים לצורכי החינוך לטף בארץ ישראל. לאורך השנים התעמק והתמקצע קיפניס בכל נושא חינוך ילדים ואומנות: הוא השתלם באמנות בברלין (ואף פרסם שלושה ספרים בגרמנית), לימד בבית מדרש למורים ולגננות “לוינסקי”, הקים תיאטרון לילדים והמשיך ליצור ללא הרף שירים וסיפורים לילדים שעיצבו את פני התרבות הישראלית.
בשנת 1956 פרש מהוראה והתמסר לכתיבה ולפרסום. קיפניס, שזכה בפרסים רבים, בראשם פרס ישראל, מחזיק בזמן שיא של 80 שנות פעילות כסופר (1910־1990), כאשר יצירותיו ראו אור, מלבד בעברית, בשלל שפות (אנגלית, צרפתית, רוסית, גרמנית, ערבית ויידיש). לקיפניס היו שני ילדים, שי וניצה מאשתו הראשונה מרים, שנפטרה מדלקת ריאות בהיותם קטנים. לימים נישא קיפניס לדבורה ונולדו להם עוד בן ובת, טל ונטע.
קיפניס הלך לעולמו בשנת 1990 בגיל 99, והותיר אחריו מורשת עצומה של כ־800 סיפורים, 600 שירים וכמאה ספרים לילדים. בין סיפוריו המפורסמים “אליעזר והגזר”, “נרקיס מלך הביצה” ו”אגוז של זהב”.
בשנת 1982, ביוזמתו ובתרומתו של קיפניס, הקימה ציונה את מרכז “לוין קיפניס לספרות ילדים” בסמינר לוינסקי, שבו קיפניס לימד שנים רבות, טיפחה ופיתחה את המרכז ואת פעילויותיו הרבות ועד היום משקיעה את מלוא מרצה בהנצחת מורשתו של חמה והפצת שיריו וסיפוריו לדורות הבאים.
“כתב בטבעיות"
אנו נפגשים בדירתה בדיור מוגן ברמת השרון וציונה, בת 93, במרץ של בחורה צעירה, קמה בכל רגע לשלוף מחדר העבודה שלה עוד ועוד ספרים של קיפניס ששמורים אצלה בעותקים מקוריים משנות ה־20 וה־30, מקריאה לי שירים ומדברת בשבחו של חמה האהוב. “אני הכרתי את היצירה של קיפניס עוד בגיל 6”, היא מספרת ושולפת ספרון של קיפניס בשם “יונה ויונה” עם הקדשה בכתב ידו של אביה כמתנה ליום הולדתה השישי. “הספרון הזה יצא בשנת 1930 בהוצאת דביר של חיים נחמן ביאליק. אבי, דב יזרעאלי, ממקימי קיבוץ עין חרוד, יצא יום אחד בשליחות הקיבוץ העירה, וכל חבר קיבוץ בשליחות קיבל תקציב נמוך לקניית אוכל. אבי קנה לי את הספרון הזה במקום סנדוויץ’. בגיל 10 קיבלתי ממנו עוד מתנה במקום סנדוויץ’ – את הספר ‘בנתיב הפלא’ של קיפניס, שנכתב בשנת 1939. הספר הזה מעניין כי הוא מספר על ילד וילדה באירופה שהקלגסים הנאצים חוטפים. הם נמלטים ליער ובסוף מצליחים לעלות לארץ ישראל. לימים שאלתי את קיפניס איך הוא כתב בארץ ישראל שיר על מה שקרה באירופה ב־1939 כשבישראל עוד לא ידעו על השואה שמתרחשת שם? והוא אמר לי: ‘לילה אחד נדדה שנתי וחשתי צורך עז לכתוב. התיישבתי, והעיפרון כתב מעצמו עד אור הבוקר’. תודה שזה סיפור מדהים”.
הסיפורים של ציונה על קיפניס ויצירותיו בלתי נדלים, למשל על “אליעזר והגזר”, מהסיפורים המפורסמים ביותר בתרבות הישראלית, היא מספרת קוריוז: “כשיצא בול המתנדב, הודפס עליו ציור של סבא אליעזר ושל כל החבורה שסייעה לו להוציא את הגזר מהאדמה. כולנו הוזמנו לבית הנשיא יצחק נבון, וקיפניס סיפר שביסס את הגזר על דמותו שלו. הוא אמר לי: ‘לא מתוך עקשנות נאחזתי בקרקע, אלא רציתי להראות שאין לזלזל בעזרה קטנה שבאה בזמנה. כשסבא אליעזר ביקש עזרה בעקירת הגזר, הצטרפו אליו הסבתא, הנכדה, החתול והכלב, ולא הצליחו לעוקרו. רק כשהגיע העכבר הקטן והוסיף את עזרתו – הגזר ניתק ממקומו’. באותו אירוע חילקו מיץ גזר ועוגות מגזר וכשחזרנו הביתה קיפניס כתב שיר על האירוע הזה עם הגזר, זה נולד לו בטבעיות”.
הקשר של ציונה לשי, בנו הבכור של קיפניס, הגיע אחרי טרגדיה שחוותה: בעלה הראשון, סגן עמרי אריאב, טייס מצטיין ובוגר קורס הטיס הראשון בחיל האוויר, נפל בעת מילוי תפקידו בשנת 1954, כשהוא מותיר אותה תינוק בן עשרה חודשים, בנם ירום. במשך השנים למדה ציונה מדעי טבע ופסיכולוגיה בשלוחת האוניברסיטה העברית בתל אביב, סיימה לימודי הוראה בסמינר הקיבוצים ועבדה כמורה שנים ארוכות. את שי, פלמ”חניק לשעבר וקצין קרבי בנח”ל בדרגת סגן אלוף, הכירה במסיבת פורים דרך שידוך של חברה משותפת שלו ושלה. הזוג נישא בשנת 1959 והביא לעולם שתי בנות, מילי ולימור.
“מהמפגש הראשון שלי עם לוין קיפניס הייתה בינינו כימיה מדהימה, הנפשות שלנו נקשרו זו בזו”, מספרת ציונה. “היה לי חוש לאנשים והרגשתי שהוא אדם מדהים, טוב, שכולו נתינה. הוא גם אימץ את ירום, בני, כנכד לכל דבר ואהב אותו אהבת נפש. הוא אפילו כתב שיר לירום על אביו שנהרג ‘אבא שלי טייס’, וירום עד היום שומר את הדף שבו קיפניס כתב לו את השיר. הקשר שלנו היה כל כך עמוק שהוא בחר בי להמשיך את המורשת שלו ולהקים את מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים. הוא השקיע בזה את כל חסכונותיו. עבדתי איתו וניהלתי את המרכז במשך 19 שנה”.
לוין הרגיש מוערך בחייו?
“אני לא חושבת שהוא התעסק בזה או שזה עניין אותו, היה חשוב לו ליצור למען הילדים. זו הייתה משימת חייו. לא מזמן שמעתי תוכנית רדיו שבה מדברים על שירי חגים לילדים ולא הזכירו את קיפניס למרות שהשמיעו את שיריו, וזה צבט לי. בלעדיו לא היו שירים כאלה”.
מאמינה שבעתיד השירים שלו יישארו בתודעה?
“מאמינה שכן כי אלו שירים נצחיים ואין חג שלא שרים את השירים שלו וזה עובר מדור לדור”.
בשלב זה ציונה הולכת שוב לחדר העבודה ושולפת ספר עתיק, שדפיו צהובים כבר, שעליו בחריטת זהב נכתב “מחרוזת”, ספר זמירות ומשחקים לילדים שחיבר קיפניס ויצא לאור בדיוק החודש לפני 100 שנה, ב־1923. “הספר שאני מחזיקה הוא בן 100 שנה, היית מאמין?”, אומרת ציונה ופותחת אותו בזהירות ובחרדת קודש.
“קשר מלמעלה"
למעשה, בעקבות ספר זה היא יצאה לדרך עם פרויקט הענק שהעסיק אותה ואת משפחתה בארבע השנים האחרונות – הוצאת הספר החדש “לוין קיפניס – מחרוזת שירי הזמר” (בהוצאת “פרחי דקל” של משפחת קיפניס), ספר מהודר המאגד את כל שירי הזמר שלו – תווים, מילים וסריקת ברקוד להאזנה לביצועים. “הספר כולל שירים בביצועים מוקלטים של יפה ירקוני, אילקה רווה, שושנה דמארי, אריק איינשטיין ועוד וכן מעל 130 שירים שמעולם לא הוקלטו, ולצורך הספר הזמנו זמרים צעירים ועכשוויים שנכנסו לאולפן להקליט”, מספרת ציונה.
“מי שעזר לי מאוד הוא המוזיקאי איתמר ארגוב (בנו של המלחין המיתולוגי סשה ארגוב) וזו הייתה עבודה מאוד מושקעת. בהתחלה פניתי לחוקר הזמר העברי וחברי עוד מימי נעורינו אליהו הכהן שיכתוב כמה מילים על קיפניס כהקדמה לספר, אבל יצא שאליהו כתב ספר שלם ולא יכולתי לוותר על הפנינים של אליהו, אז החלטתי לאגד את המארז לשני ספרים – האחד ספר שכתב אליהו על קיפניס, דמותו, חייו ויצירתו והשני – ספר עב כרס ובו כל השירים, התווים, התמונות ועוד הפתעות. בגלל שב’מחרוזת’ קיפניס דאג לחרוט את שם הספר בזהב, גם בספר זה חרטנו בזהב, שזה אומנם ייקר את העניין אבל היה חשוב לי שזה יהיה כמו שצריך. אליהו הכהן אמר לי: ‘זה מפעל החיים שלך’, ויש בזה משהו”.
מה הוביל אותך להתמסר כל כך להנצחתו?
“היה לנו קשר שאני לא יכולה לתאר במילים. זה קשר שקרה מלמעלה וקשר באמת חזק ואני מרגישה שהוא סמך עליי והפקיד בידיי את הנצחת המורשת ואני דואגת שגם הדורות הבאים ינציחו. כששי (נפטר ב־2014) היה בחיים אז היינו בתוך זה ביחד ועכשיו אני ממשיכה. יש עוד הרבה עבודה שאני מקווה להספיק”.
מה הפרויקט הבא?
“אני כל הזמן חושבת על פרויקטים חדשים להנציח את מורשתו של קיפניס אבל כרגע הפרויקט הזה, שמרגש אותי, הוא בראש מעייניי. אני אחראית על כל נושא המורשת שלו”.