מרגע שהתפרסם דבר קיומו של הסכם אוסלו, ועוד קודם שנודעו הפרטים המלאים, התגייסה התקשורת הישראלית לקידומו. היה בלתי אפשרי כמעט להיתקל אז בקול המטיל ספק בסיכויי הצלחתו או המצביע על כשליו וסיכוניו. ב־9 בספטמבר 1993 התפרסמה בידיעות אחרונות כותרת שבישרה כי "36 רבי־אלופים ואלופים במילואים, ועוד עשרות רבות של תא"לים ואלופי משנה, הודיעו אתמול על תמיכתם במהלכי השלום של ממשלת ישראל".
"החלטה שהתקבלה בחוסר סמכות": לוין מבקש לבטל את צו המניעה נגדו
בתי כנסת ואתרים הומי אדם על הכוונת: כך נערכים במערכת הביטחון להתרעות לפיגועים בחגים | בלעדי
בתוך ימים ספורים מרגע שפורסם ההסכם, רבים מאנשי הצבא הבכירים ביותר בישראל שינו את תפיסת עולמם הביטחונית מן הקצה אל הקצה; עד לפני זמן קצר ראו באש"ף ארגון טרור והתייחסו להצהרות מנהיגיו בחשדנות, אך כעת התחרו ביניהם מי יתמוך בהתלהבות רבה יותר בהסכם עם ערפאת.
הזירה היחידה שהתחולל בה דיון בהסכם הייתה הכנסת. בספטמבר 1993 התקיימו במליאת הכנסת כמה דיונים סוערים שהוקדשו להצהרת העקרונות, ובמהלכם נפרסה מסכת הטיעונים של השמאל מול זו של הימין. לא הייתה זו רק מחלוקת נקודתית לגבי סעיף כזה או אחר בהסכם המתגבש, אלא עימות בין שתי אידיאולוגיות וצורות חשיבה.
בדיון ב־9 בספטמבר 1993, הצביע ח"כ משה קצב מהליכוד על אי יכולתה של ישראל לאכוף את הפסקת הטרור באזורים שצה"ל עתיד לפנות כאחת מנקודות הכשל המרכזיות של ההסכם, וחזה את העתיד להתרחש: "אם יחזור, חלילה וחס, יאסר ערפאת ליהודה ושומרון, כפי שאתם מתכננים והתחייבתם להסכים, ארגוני המחבלים יתחרו ביניהם ביהודה ובשומרון מי יהיה קיצוני יותר כלפי מדינת ישראל במעשי פיגוע.
אירועי לבנון בשלושים השנים האחרונות יהיו כאין וכאפס לעומת מה שיתרחש ביהודה, בשומרון ובחבל עזה. איך תמנעו מטנדר הנוסע ברצועת עזה להציב תוך כדי הנסיעה קטיושות ולהפגיז את אשקלון, את נתיבות, את שדרות, את אשדוד, את אופקים? איך תמנעו את זה?".
כששמעון פרס השיב לדברים הוא סירב להתרגש יתר על המידה מהתחזיות הקודרות. הוא פתח את דבריו בקביעה ש"ההבדל בינינו ובין הליכוד הוא הבדל של גיל. בהתחלה הם שוללים, אחר כך מקבלים".
בתור דוגמה הוא הביא את התנגדות מנחם בגין והליכוד, בעודם בממשלתו של לוי אשכול לאחר מלחמת ששת הימים, להחלטת האו"ם 242 הקוראת להחזרת שטחים בתמורה להסכמי שלום, ואת הסכם קמפ דיוויד עם מצרים שאישרו בגין והליכוד בתמורה להחזרת חצי האי סיני, המתבסס על ההחלטה זו, עשור לאחר מכן. על בסיס הדוגמה הזאת הוא הבטיח: "בעוד עשר שנים אתם כולכם תהללו את זה".
פרס מיהר להרגיע את החששות של דוברי האופוזיציה מפני פיגועי טרור שייצאו מן השטחים שתחת שלטון ערפאת. "הם אמרו שאש"ף יודיע שהוא מתנער מהסעיפים של האמנה הפלסטינית השוללים את קיומה של ישראל. הוא מודיע. מה לעשות? לא אנחנו השתנינו, הוא השתנה.
ערפאת מודיע שהוא מתנער מהטרור, שולל אותו ויילחם בטרוריסטים. ערפאת מודיע שהוא מכיר במדינת ישראל, בזכותה להתקיים בביטחון ובשלום". שבועות ספורים לאחר מכן פרסם ערפאת בעיתוני מזרח ירושלים מברק לתושביה רצועת עזה, יהודה ושומרון הערבים, ובסיומו כתב: "מהפכה עד לניצחון בירושלים המשוחררת, בעזרת האל". בתוך זמן קצר, עם תחילת פרסום נאומי השטנה של ערפאת, יבקש פרס מהתקשורת ומהציבור לחדול להתייחס להודעותיו.
בהמשך נאומו שלל פרס את איום הקטיושות ואמר: "כל היום אתה מאיים עליי בקטיושות לאשקלון. תגיד לי, מדוע אין קטיושות מעקבה לאילת? מדוע אין?". בנושא ירושלים הבהיר באופן חד־משמעי את עמדת הממשלה, ואמר ש"ירושלים היא עיר מאוחדת, בירת ישראל לנצח, תחת ריבונות ישראלית. ירושלים לא תחולק. לעם היהודי מעולם בהיסטוריה לא הייתה בירה אחרת, וגם בעתיד לא תהיה לו בירה אחרת. ירושלים מעולם לא הייתה בירה ערבית".
בסיום נאומו פנה פרס לאופוזיציה והתייחס לנאומו של מנחם בגין במעמד חתימת הסכם השלום עם מצרים: "'אין זה הסכם בין מנהיגים בלבד, אין זה הסכם בין מוסדות בלבד, זה הסכם בין שני עמים, שנפשם נקעה ממלחמה. לא עוד מלחמה' - אתה מכיר את זה? 'לא עוד שפיכת דמים' - אתה מכיר את זה? 'לא עוד מלחמה, לא עוד טרור, לא עוד אלימות'. בארץ הזאת ישלוט השלום.
אנחנו נביא לילדים של כולם, גם שלכם, מזרח תיכון חדש, מודרני, לא לפי ה׳אלטע־מודה׳ שלכם, לא לפי המלל של האתמול, מיושנים אנשי האתמול, לא מסוגלים לראות שום חידוש בעולם. אנחנו גאים במה שעשינו, גאים באומץ ליבנו, גאים בהכרעה החדה, גאים בתקווה שאנחנו מביאים לעם היהודי, למדינת ישראל ולכל תושבי האזור".
אך האופוזיציה לא סונוורה מההצהרות הפומפוזיות של פרס. ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, עלה לדוכן הנואמים והתריע בפני רבין שהוא מפקיר את ביטחונם של אזרחי ישראל: "מדיניות לא בונים רק על תקווה, מדיניות לא בונים רק על אמונה. בראש ובראשונה, לפני כל דבר אחר, מדיניות בונים על מציאות, על יסודות המציאות. ומה שמבדיל בינינו, אדוני ראש הממשלה, זה בוחן המציאות. יש יעד שקודם לשלום.
החיים קודמים לשלום. אנחנו רוצים לתת סיכוי לשלום, אבל קודם כול סיכוי לחיים. רק הבדיקה של הנתיב עצמו, לאן הוא מוביל, על מה חתמתם, מה ההשלכות של מה שחתמתם, רק הבדיקה הזאת תבהיר לעם ישראל אם אתם עומדים על קרקע המציאות או שאתם מרחפים; אם אתם מדינאים ריאליסטיים, מפוכחים, או שאתם הוזי הזיות.
"הדבר הציני, המגונה ביותר, אני רוצה להגיד אפילו הבזוי ביותר, שעושה ההסכם הזה, הוא הפקרה מדעת של אותם 130 אלף תושבי יהודה, שומרון ועזה, אזרחי ישראל. אתם בהסכם מבטיחים להגן עליהם. איך תגנו עליהם?
"אדוני ראש הממשלה, אני רוצה לגעת בעניין נוסף, לא בלתי חשוב - ירושלים. אתה אמרת שלא תוותר בעניין ירושלים, אז אמרת. טוב, אמרת שלא תדבר עם אש"ף, דיברת. אמרת שלא תכיר באש"ף, הכרת. אמרת שלא תוותר על בקעת הירדן - לא, לא ויתרת? תאמר לי, אדוני ראש הממשלה, איפה נמצאת יריחו, על גב ההר?".
שר התיירות עוזי ברעם אמר בהתרגשות: "כאשר המנהיגות של הפלסטינים, קרי: אש"ף, שחינכה דורות שלמים על שנאה לישראל ולציונות, כאשר היא עומדת מול בני עמה ואומרת להם: אנחנו מוותרים על סעיפי האמנה הפלסטינית, אנחנו לא רואים יותר בטרור נשק לגיטימי נגד ישראל, אנחנו מכירים במדינת ישראל כמדינה במזרח התיכון - איננו זקוקים להכרתה מבחינתנו, אבל אנחנו זקוקים לכך שהם יבואו אל בני עמם ויאמרו להם: היום אנחנו עומדים לחיות אחרת".
בפועל באותה העת, וגם בשנים שלאחר מכן, לא היה כל נאום ידוע של ערפאת, או ריאיון לתקשורת הערבית, שבו הכריז בפומבי כי הוא מוותר על האמנה הפלסטינית ועל הטרור ומכיר במדינת ישראל. בהמשך נאומו פנה ברעם לכל אנשי האופוזציה, כינה אותם "הימין הקיצוני" ו"נביאי שקר", האשים אותם שהם "מתארים את העתיד בשחור", וקבע שהם עתידים לשלם "מחיר אלקטורלי כבד".
עד כמה הבינו, גם במעוזי התמיכה בהסכם, את משמעותו? פרופ' נעמי חזן ממרצ שיבחה את "המהפכה התפיסתית" בהצהרת העקרונות ואמרה שהיא "קוראת מהמבוא להצהרת העקרונות, שתיחתם בשבוע הבא: 'הגיעה העת להכיר הדדית בזכויות הלגיטימיות והפוליטיות, הכרה סוף־סוף במציאות קיימת שבארץ הזאת יושבים שני עמים, ולשני העמים האלה יש זכויות להגדרה עצמית. יש חיוניות בסיסית בהכרה הפוליטית ומתן ביטוי פוליטי נאות לשני העמים'".
בשום שלב, מאז ועד היום, לא הכירו הפלסטינים בזכויותיו של העם היהודי להגדרה עצמית בשטח כלשהו בתחומי ארץ ישראל. יוסי שריד ורן כהן ממרצ טענו בתוקף נגד חברי האופוזיציה שאינם "מבחינים לאן ההיסטוריה הולכת", וממשיכים לדקלם את "הדקלומים הקבועים והשחוקים", בעוד למעשה כבר אין צורך "לחיות על החרב". הם קבעו ש"אש"ף כבר איננו אש"ף, האמנה כבר איננה אמנה, הרצון להשמדה כבר איננו רצון להשמדה".
"העם הפלסטיני", טען כהן, "ישמור על ביטחונו הוא פנימה וימנע ככל יכולתו ובסיוענו פגיעה בנו". המתנגדים להסכם עשו זאת, לדברי כהן, משום "שההסכם הזה מוביל אולי לאובדן הטיעון המרכזי שלהם. כל תמצית הווייתו של הימין הישראלי היא המשך הטרור, המשך הרצח, המשך הדם, המשך המוות ששורר ברחובות. הסיכוי לחדול מן הדם, מן הרצח ומן הפגיעות מרעיד את עולמם. הם בתחושה של אובדן עולמם".
לעומתם, אש"ף השתנה. "זה חמש־שש שנים אש"ף כבר איננו אותו אש"ף שהיה קודם, השתנה אש"ף ונוצר אש"ף אחר. אש"ף שעבר תמורה מסרבנות מוחלטת לקיומה של ישראל להכרה בקיומה, לרצות לחיות ולהתקיים לידה... מאז ההסכם הזה לא הייתה אף לא פעולת אש"ף אחת של טרור ואלימות נגד יהודים ונגד ישראל. איזו בהלה אחזה בספסלים האלה של הימין, חלילה שאש"ף יפסיק לרצוח".
ח"כ אריאל שרון התייחס בנאומו לשתי שאלות שהופנו אליו: "האם אינך סומך על יצחק רבין, רמטכ"ל ששת הימים?", וגם, "למה לא לנסות? אם לא ננסה, נשיב את המצב לקדמותו. מה, אתה מזלזל בצה"ל?" שרון השיב: "אני מצטער לומר לכם, חברי הכנסת, הכרתי את רבין איש הצבא והערכתי אותו מאוד. אך אין זה אותו אדם. לצערי - ואני אומר 'לצערי' במלוא הכנות; לא היה לי מעולם ריב כלשהו עם יצחק רבין, במשך יותר מארבעים שנה - לצערי, לא נשאר מאומה מכל עקרונות הביטחון הציוניים שלו.
"אני מכיר את צה"ל טוב יותר מרוב היושבים כאן, מימין ומשמאל. השתתפתי בכל מערכות ישראל, ואני רוצה לומר לכם שצה"ל איננו כול יכול. מה שעושים הפעם הוא בלתי הפיך, וצריך לדעת זאת".
לאחר סיום הנאומים משני הצדדים הגיע תורו של רבין. החלק הראשון בנאומו הוקדש ליום הכיפורים המתקרב. רבין הזכיר את הסכם השלום עם מצרים ומשאלת השלום של הציונות לאורך מאה שנות הסכסוך: "אנו הושטנו יד לשכנים, וזו נדחתה פעם אחר פעם, פעם אחר פעם. ונפשנו לא עייפה מלבקש את השלום. את דרך חיינו בארץ המיוסרת הזו ליוו מטחי ירי, מוקשים ורימונים. אנו נטענו והם עקרו, אנו בנינו והם הרסו, אנו הגנו - הם תקפו. כמעט יום־יום קברנו את מתינו. מאה שנות מלחמה וטרור פגעו בנו, אך לא פגעו בחלום. מאה שנים חלמנו שלום".
בהמשך הנאום פירט רבין לחברי הכנסת את עקרונות ההסכם והוסיף: "עינינו לא טחו מראות את הסיכונים, ואנו נעשה את כל הדרוש להפחית אותם למינימום. עם זאת, אנו סבורים כי הסיכונים מחושבים ואין בהם כדי לפגוע בביטחונה ובקיומה של מדינת ישראל... בכל מקרה, כוחו של צה"ל, הטוב שבצבאות העולם בכל מקרה, עומד לרשותנו אם וכאשר נגיע, חלילה, לשעת מבחן.
פנינו היום אל הסיכויים הטובים, אל ימים ללא דאגה ולילות ללא חרדה, אל כלכלה צומחת וחברה שאינה יודעת מחסור. אם וכאשר יגיע לכאן השלום, שאנו כה רוצים בו, ישתנו חיינו מן הקצה אל הקצה. לא נחיה עוד רק על חרבנו. יש סיכוי שנזכה ליחסי שכנות טובה, לסופו של השכול אשר פקד את בתינו, לקיצן של המלחמות. אני קורא לכל חברי הבית לתת לנו הזדמנות למצות את הסיכוי הגדול הזה. חברי הכנסת, תנו לשמש לעלות. שנה טובה וגמר חתימה טובה לכם ולכל בית ישראל".