לב זה דבר מוטל בספק, אומרת המספרת חסרת השם של הרומן היפה והעצוב הזה, שעשוי מרסיסים של - ובכן - לב שבור כנראה. הלב של המספרת, הלב של דאה הדר, הלב של כולנו; פרגמנטים עדינים של זיכרונות חיים והרהורים חרישיים, תיאורי תחושות ועיר (בעיקר ניו יורק, שהיא כידוע מצב נפשי בפני עצמו) וגם קרעי הייקו ניסיוניים, מפורשים או עקיפים, רובם חינניים ("אוכלת מרק, ואת הלב, על איש זר בסופו של דבר"), גם אם אינם עונים בדיוק על כללי ההייקו לדעת המספרת (16 הברות במקום 17, "וגם אמור להיות טבע בהייקו. ואיפה הטבע אצלי. מרק זה טבע? הלב נחשב לטבע? איש זר זה טבע?") ואף על פי שאמא שלה לא משתגעת על התוצאה כי "הייקו זה לא את". אבל השאלה היא אם להקשיב בכלל לאמא, כי "בן אדם שאוהב פרחים יותר מבני אדם לא יכול להבין בלב" (ובכל זאת האם יודעת לזהות בשיחה למרחקים ארוכים, "שבע שעות קדימה", את "הקול המתפורר" של בתה). המרק מההייקו, אגב, הוא מרק קניידלך (או בשמו הניו יורקי "מרק כדורי מצה"), ונלווית לו מוסקה יוונית, כיאה לספר שעוסק בין היתר בהגירה - והמספרת, שהיא דור שני למהגרים בעיר שכולה מהגרים, מתביישת במנות שהזמינה בשולחן היחידים בדיינר, ומתביישת בעצמה.
בעת ביקורה בארץ, אצל אביה הדמנטי, האם מכריזה כמצופה ממנה: "נורא נוגעת לי ללב, פריחת השקדייה". אפילו הלב של דודו טופז זוכה להופעת אורח, אותו לב שנגנב בדרך לא דרך ("הצנצנת במרתף של המכון לרפואה משפטית") ונקבר לבסוף בנפרד. אורח פורח מישראל, שבא בסתיו ומעורר במספרת אביב חדש ("אין נוף רע לאהבה"), מצית שיחה בנושא המטריד. "כל כך הרבה זמן לא דיברתי על זה", היא מסבירה. "לא היה כאן עם מי לדבר על זה. רוב האנשים בכלל לא ידעו על הלב, או ששכחו את החלק של הלב בסיפור". אצל הדר אין סיכוי שמישהו ישכח מהלב, הלב הכללי, הלב כמושג, כמהות, כמתנה וכמעמסה. אצל הדר הלב הוא הסיפור עצמו. שחקנית לשעבר מתגעגעת להופיע במחזה של ז'אן ז'אנה, ולהגיד לעולם "הלב שלי בכף היד, וכף היד שלי מחוררת, והיד שלי בתוך התיק. והלב שלי תפוס" (או לכוד, מתנהל ויכוח בעניין).
אפילו כשהמספרת מתייחסת לשבר הסורי־אפריקאי, שמעמיד את בית שאן בסכנת הכחדה, די ברור שהיא חושבת על גיאוגרפיה פנימית יותר מאשר חיצונית. וכשהיא אומרת ש"להיות בתנועה עם לב שבור זה עדיף מלעמוד במקום עם לב שבור", נדמה שזה מה שהדר עושה בספרה - מספרת בתנועה עם לב שבור. לא קורה הרבה לכאורה, מבחינת עלילה קונבנציונלית, אבל התנועה וגם התנופה של הכתיבה המזגזגת בין זמנים ועידנים מורגשות כל העת, וגם לעמידה במקום יש קצב משלה, כמו לבדידות של "היורדות" - יורדות מלשון "נפולת של נמושות" ו"ירידה היא בגידה", למי שזוכר את הנאצות והססמאות שליוו פעם מהגרים ישראלים, לפני שהגירה הייתה לאופציה כמעט מתבקשת, ולא מלשון DOWNERS כשם הספר באנגלית.
האם מאשימה את חברתה הקרובה לשעבר ש"סתם רצתה שנהיה באותה סירה, הסירה של הלבד" (עם או בלי קשר, הבדיחה הפרטית של השתיים הייתה המשפט "את נראית כמו שטבעו לך מאה אוניות", והמספרת מאחלת לבנה הקטן הבוכה על גורל הטיטאניק שאלה יהיו הצרות שלו), וממש אפשר להרגיש את הדף הגלים. וכשם שהמספרת כותבת את עצמה, היא גם מוחקת את עצמה, לתחושתה, כמו שאהבתה האקראית לאורח הסתווי מהארץ שנטשה תימחק מאליה ו"בהכרח תתחלף במשהו אחר". או כמילות הנעילה של השיר שמתפלק לה, ועוד בוואטסאפ שהוא מנציח הבדידות האולטימטיבי: "אבל אהבה/ גם בלי כלום זה המון/ זה נס, נס ואסון".
הילד הזה ממהר ללמוד כמה שיעורים מרכזיים על החיים, כשהוא מבין למשל בעקבות מושג ה"הפי אוור" בבר, שיש יותר שעות לא מאושרות ביממה מאשר שעות מאושרות. "לא בכיתי כי ידעתי שמצאתי אהבה", אומרת המספרת לפני שתיזכר שאהבה היא (גם) אסון. "ושלא צריך למדוד רגעים רעים מול רגעים טובים, כמה שעות זה הפי וכמה שעות לא הפי, זו לא משוואה נכונה, העיקר שיש רגעים כאלה, שיש בן אדם שהוא הבן אדם שלי, אפילו אם הוא לא איתי, אפילו אם עוד כמה שעות הוא עולה על מטוס לקצה השני של העולם".
"הרוח נתנה לי סטירה קפואה בפרצוף", מתארת המספרת רגע נתון בחופשה בעייתית, ושוב נדמה שהיא מתכוונת לאקלים של החיים עצמם ולאו דווקא של הדסון ואלי. באיזשהו שלב היא מאובחנת כבי־פולארית, אבל בלי להגיע "לקוטב הצפוני", ומקבלת כדורים שאמורים להעניק לה רצפת זכוכית ("אבל זכוכית נשברת, לא?" היא תוהה באוזני הפסיכיאטרית הצוננת), ובאותה הזדמנות מצמיחים מעליה תקרת זכוכית נמוכה מאוד. ההתעסקות של הדר במוות - ובחשש מפני מחלות סופניות ואחרות, שלרגעים נראה קומי - מצליחה להפתיע כמעט כל הזמן. "למה בן אדם צריך למות בשביל להיות מעניין?", תוהה האם, ובמקביל מנסה למצוא נחמה בעובדה שחברתה לשעבר (אזהרת קלקלן) נקברה ב"מגירה", או בכוך, כמו בתקופת הסנהדרין. בעלה הציניקן לעומת זאת נפרד מהחברה בנימה הרבה פחות רגשנית. "היא בנתה לעצמה את החיים דפוק", הוא מסביר לאשתו, "ובגלל זה החיים שלה היו דפוקים וגם המוות שלה דפוק. היא האדריכלית של כל זה".
שום דמות בספר, שמסתיים במילים "בסוף לא תישאר אף אחת" (בהקשר מבדר ומקורי), אינה מצטיירת כאדריכלית מצטיינת של חייה, אבל אפשר להתאהב בקלות במספרת, שתוהה לאן נעלמים הברווזים בחורף, כלומר איפה קוברים את כל חסרי הבית שמתים בהמוניהם בניו יורק (התשובה די מפחידה), ומספרת בהרחבה על תרנגולת שרוקדת בתוך קופסה מזכוכית בצ'יינטאון, להנאת הקהל, שאותה לא אשכח במהרה.
הדר מעבירה עולמות שלמים במילים בודדות. כך למשל היא מתארת סוג חברות שיגיד הכל לקוראים מעל גיל מסוים: "בקושי הכרנו, רק היי־ביי בדיזנגוף". חתול ישן בסלסילת אופניים כמו "שבלול קינמון רך, חמים, מנומנם", ומתיקות החיזיון מציפה את הדף.
הדר ואני כתבנו פעם באותו עיתון, ומצאתי את עצמי מזדהה עד כאב עם הנטייה האוטומטית הארורה שהמספרת מתארת, לתרגם כל מה שקורה בחיים לטור שבועי ולחשוב בכותרות. טוריה חסרים לי ולרבים אחרים, והספר הזה הוא פיצוי מלבב, בוגר ועמוק על היעדרם. הזדהיתי מאוד גם עם ענייני ההגירה והנדודים בחיפוש אחר (כנראה) תשובה לשאלה לא ברורה, תיקון ללב שבור או לפחות אחר חדר מטאפורי משלנו, פינה משלנו בעולם. המספרת מסבירה שהאנשים שנשארו בארץ הננטשת מזדקנים אחד לשני בהדרגה, "כל יום טיפה". אבל "איתנו", כלומר עם הנוטשים, "זה בקפיצות כי לא רואים אותנו". דאה הדר רואה את כולנו, וזאת נחמה לא מבוטלת בכלל.