איך כותבים מלחמה? איך אפשר לכתוב בזמן מלחמה כשהאדמה רועדת והדם נשפך? איזו רוח שורה על לוחמות ולוחמים ומניעה אותם לכתוב? על השאלות הללו ועל עוד שאלות שמתעוררות במציאות מתגלגלת ופריכה שבה כל רגע הרה גורל, עונים שירים שראו אור באסופות "הנני". כמו בסרט מלחמה, יש בהם כאב עמוק וצער גדול מנשוא לצד כוח ואיתנות, חברות כערך עליון, מחויבות, דבקות, געגוע ואהבת הארץ.
"שובי הביתה": היוצר משדרות בשיר המלחמה שכולו תפילה להשבת החטופים
ארץ נהדרת: כשגולדה מאיר הפתיעה את נתניהו ירד לכולנו האסימון
שתי האסופות "הנני – שירה בעת מלחמה" בעריכת אליעז כהן, הן תוצאה של חיבור בין מפקדת קצין חינוך ונוער ראשי בצה"ל לכתב העת לשירה "משיב הרוח" שיצאו בקול קורא תחת הכותרת "על הזכות הגדולה לומר: 'הנני!'".
אלם וקהות רגשית
בראשונה, השירים נכתבו תוך כדי ובעקבות מאורעות שבעה באוקטובר, בעיקר על ידי אזרחיות ואזרחים ואיש צוות אוויר אחד. האסופה השנייה היא כולה פרי חיילות וחיילים, לוחמים בסדיר ובמילואים. בשלישית, שתראה אור בקרוב, שירים מהעורף ומהחזית.
"האסופות הללו ממשיכות מסורת משמעותית ומרובת דורות בתרבות העברית, כשרוח השירה העברית ורוח הלחימה והגבורה ומה שהעם עבר היו כרוכים יחד, בכאב ובקוממיות", אומר כהן. "זו 'מלחמת הקוממיות השנייה' שלנו. אני רואה את פרצי היצירה, לצד הערבות ההדדית ו'ברית הגורל' המשותפת, שחשבנו שכבר שכחנו, וזה ממלא אותי בהמון כוחות, שעוזרים לי לצלוח את השבועות הארוכים הללו גם בהיבט האישי".
הנושאים המעסיקים את הכותבות והכותבים נעים בין היומיומי המעורער לרגעים משדה הקרב, לאהבה, תקווה והבטחה לחוסן ולימים טובים יותר חרף המחירים הכבדים, כפי שכותב רס"ן מיכאל סימון, מ"פ בחטיבת ירושלים ב"שלושה שירים לניר־עם":
יָצְאוּ בָּנַיִךְ מִקִּרְבֵּךְ/ וּבָאנוּ אָנוּ אֵלַיִךְ / וְהָיִית לָנוּ סֻכַּת מִלְחָמָה/ וְהָיִית לָנוּ סֻכַּת שָׁלוֹם
מַאֲגַר הַמַּיִם שֶׁלָּךְ/ דִּמְעָה גְּדוֹלָה/ שֶׁלֹּא תִּזְלֹג/ עוֹד לֹא/ צָרִיךְ לְהַחְזִיק מַעֲמָד/ כְּמוֹ אָז גַּם הַיּוֹם/ אָסוּר לִפֹּל
בְּגַן יְלָדִים/ פָּרַסְנוּ קַרְיוֹקִי/ וַאֲנָשִׁים זָרִים/ הָפְכוּ קְרוֹבִים/
עַד שֶׁהַיְּלָדִים יָשׁוּבוּ/ נִהְיֶה אֲנַחְנוּ לְנִיר־עַם
"בַּפְּלֻגָּה מְדַוְּחִים שֶׁהַטַּנְקִים בּוֹכִים" כותב סמ"ר איתן דקל (23), נהג טנק במילואים בחטיבה 10 (הראל) בשירו "תווך (בשערי קיבוץ)", הפותח את האסופה השנייה ונכתב ב־13 באוקטובר. דקל, בקרוב סטודנט לספרות עברית ומדעי הרוח באוניברסיטה העברית, למד בישיבת שיח יצחק.
"מאז השבת ההיא הזמן אחוז באלם ובקהות רגשית, שלעתים רחוקות נפער בהם חור הצצה", הוא אומר. "כשהיינו כמה ימים באזור בארי, טיווחי הפצמ"רים והרקטות התקרבו לאט־לאט אלינו, עד שבאחד הבקרים ננעלו על המקום הנכון. כמה עשרות אנשים שכובים על הרצפה, דקות ארוכות האוויר סביבנו התמלא בשריקות ובפיצוצים.
"השקט המתוח, אי־הוודאות של העתיד הקרוב כל כך, יצרו התאמה פתאומית עם המציאות. השקט הלם בה, הלם אותה. העשן שמסביבנו, שמעל בארי, שמעל עזה, הלם אותה. בשקט הזה אפשר היה להרגיש את משקע ההווה, כבד בקרקעית המציאות, כובל את המחשבה ואת הדמיון לגבולותיו. תהיתי לרגע מה אני מאבד ברגעים כאלה, מה מתנקז עכשיו מהתודעה שלי ושלנו, מהזהות שלי ושלנו. מה נשמט".
א.
וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ
וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ
וְאַחַר הָאֵשׁ
ב.
בַּפְּלֻגָּה מְדַוְּחִים שֶׁאֲנַחְנוּ מְטֻוָּחִים,
שֶׁאֲנַחְנוּ בְּסֵדֶר תְּנוּעָה (לֹא בּוֹרְחִים,
לֹא בּוֹרְחִים):
אַחַר תִּדְלוּק,
אַחַר שִׁפְצוּר,
אַחַר פִּצְמוּר.
בַּפְּלֻגָּה מְדַוְּחִים שֶׁהֻחְלְפָה מְשִׂימָתֵנוּ,
שֶׁכָּעֵת אֲנַחְנוּ מְחַכִּים:
כָּךְ מְשֻׁמָּשִׁים,
כָּךְ מְחֻמָּשִׁים,
כָּךְ מְחֻזְלָשִׁים.
בַּפְּלֻגָּה מְדַוְּחִים שֶׁהַטַּנְקִים בּוֹכִים,
שֶׁחֵדֶק אֶל חֵדֶק כְּרוּכִים
בְּשַׁעֲרֵי קִבּוּץ.
ג.
אוֹתוֹת, אוֹתוֹת פּוֹרְחִים
בְּקֶשֶׁר חוּץ, עָשָׁן שׁוֹתֵת
מִגּוּף קִבּוּץ לְפַעְפֵּעַ
בְּאֹפֶק אֵימִים. אֵי־מִי
כָּאן מֻטֶּלֶת נַפְשׁוֹ, דְּחוּסַת
מוֹרָאִים עֵירֻמִּים. אֵי־מִי
כָּאן טָבוּעַ רֹאשׁוֹ בְּאוֹתוֹת
לִשְׁאֵרִית מְרוֹמִים:
אוֹי לָנוּ כִּי אֲנַחְנוּ הֲלוּמִים.
ד.
הַחֶסֶד מִתְאַדֶּה מֵהַפְּתָחִים
(וַאֲנִי חוֹלֵם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ קְשׁוּחִים
וַאֲנִי מִתְעוֹרֵר)
ה.
מִי יְכִילֶנּוּ כָּעֵת, כְּשֶׁאֵין לְהָכִיל,
כְּשֶׁאֵין לֶאֱמֹד וּלְכַיֵּל וּלְהָחִיל
וּלְהַפְשִׁיל עַפְעַף.
אֵין עָתִיד מֵעֵבֶר לַהוֹוֶה הַזֶּה,
וְאֵין תֹּם מִבְּלִי הַמְּתֹם הַזֶּה,
וְהַכֵּהֶה מִזֶּה, וְהַקֵּהֶה מִזֶּה,
וְהֶעָשָׁן בָּעֵבֶר הַזֶּה,
וְהֶעָשָׁן בָּעֵבֶר הַזֶּה –
וְהֶעָשָׁן דָּמוּם,
וְהֶעָשָׁן סָמוּךְ,
וְהֶעָשָׁן הַזֶּה.
ב"שִּׁיר עַל הַשִּׁחְרורּ שֶׁל מוֹשָׁב יְכִינִי" רס"ל רז יוגב, סמל מחלקה במילואים בחטיבת ירושלים, כותב בעקבות פשיטת חוליה של עשרות מחבלי חמאס על מושב יכיני בשער הנגב על הפערים הבלתי נתפסים שיוצרת המלחמה:
הֵם הִסְתַּכְּלוּ עָלֵינוּ מֵהַחַלּוֹן
מָשָׁל הָיִינוּ
אַבִּירֵי מַלְכוּת דָּוִד
הַצּוֹעֲדִים
בִּכְבִישָׁיו הָרֵיקִים שֶׁל הַמּוֹשָׁב.
כְּרוֹעִים לְצַד הַדֶּרֶךְ
מְזַכִּים אֶת עִצּוּרֶיהָ שֶׁל הָעִבְרִית
מִתַּחַת לְקַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַקּוֹפַחַת.
אַךְ הִגַּעְנוּ לָשׁ.ג
חָזִינוּ
כָּאן דָּם
כָּאן נֻקּוּ הַמְּלֻכְלָכִים.
תּוֹשָׁבֶיהָ שֶׁל יְכִינִי
מַצִּיעִים אֶת בָּתֵּיהֶם
לְמִקְלָחוֹת.
הגעגוע אל היומיומי הנעדר חוזר באסופות פעם אחר פעם. נתנאל אלינסון, לוחם במילואים בפלס"ר צנחנים, כותב ב"שיחה מהמילואים" על כוחם היפה של שקרים מפני השלום בזמן שיחה עם אהובתו:
- מָה שְׁלוֹמֵךְ אֲהוּבָה?
- מַרְגִּישָׁה מְצֻיָּן!
(נוֹשֶׁמֶת עָמֹק. מַסְתִּירָה אֶת הַכְּאֵב.
כִּי יוֹדַעַת,
אִם הוּא יַרְגִּישׁ שֶׁטּוֹב לָנוּ, יוּקַל לוֹ)
- וּמָה שְׁלוֹמְךָ אָהוּב?
- מַמָּשׁ טוֹב!
(מְטַאֲטֵא אֶת אִי־הַוַּדָּאוּת.
אִם הִיא יוֹדַעַת שֶׁטּוֹב לִי הִיא שְׂמֵחָה יוֹתֵר)
כָּכָה שְׁנֵינוּ
מְשַׁקְּרִים זֶה לָזוֹ
מֵאַהֲבָה.
הֲרֵי כְּבָר אָמְרוּ חֲכָמִים
שֶׁמֻּתָּר לְשַׁקֵּר מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם
וְעַכְשָׁו
זְמַן מִלְחָמָה
חוויית קיום קוטבית
את השיר "ימים" כתבה רס"ן רוית גרוסמן דוד, יזמת חברתית ומשוררת. גרוסמן דוד, נשואה לטל השריונר ואם לשלושה, מסיימת בימים אלה 24 שנות שירות כמפקדת יחידת ההכנה לאזרחות בחיל החינוך. ב־2023 יצא לאור ספרה הראשון "מקץ שעות" בהוצאת קתרזיס. "השיר נכתב בימיה הראשונים של המלחמה, כשטל בעלי יצא לדרום והרגשתי איך היציבות והביטחון של הבית קורסים לי מתחת לרגליים – הבית הפרטי והלאומי, ואיך עליי, עלינו, ללמוד לשחות מחדש עד שנגיע ליבשה":
עַכְשָׁו אֲנִי שׂוֹחָה
וּכְבָר לֹא מַרְגִּישָׁה אֶת הַקַּרְקַע תַּחַת הָרַגְלַיִם
אָז אֲנִי נָעָה בֵּין תְּנוּעוֹת אוֹטוֹמָטִיּוֹת שֶׁלִּמְּדוּ אוֹתִי פַּעַם
לְבֵין אִבּוּד הַכִּוּוּן הַנָּכוֹן
אֲנִי רַק רוֹצָה שׁוּב לְהַנִּיחַ אֶת הַגּוּף עַל הַקַּרְקַע הַיְּצִיבָה
מָה שֶׁאֲנִי מְנַסָּה לוֹמַר בְּעֶצֶם זֶה:
תַּחֲזֹר.
הרבה ביקורת חטף הדור האחרון על הניתוק, וזו התפוצצה לכולנו בפנים. בשיר "אין חינוך" עומד עליה אליהו ביטון:
לַיְלָּדִים שֶׁל הַיוֹּם
אֵין חִנּוּךְ אוֹ מִשְׁמַעַת.
אַתָּה אוֹמֵר
“שְׁמֹר עַל עַצְמְךָ”
“אַל תִּהְיִי גִּבּוֹרָה”
וְהֵם – בְּשֶׁלָּהֶם
על הרקע לכתיבת השיר מספר ביטון (52, אב לשלושה), עורך דין עצמאי ומרצה לרפואה ומשפט באוניברסיטת בר־אילן ובמרכז האקדמי שערי מדע ומשפט: "עידית אשתי היא אחות שכולה. אחיה, סמ"ר יוסי עטיה ז"ל, נפל בפיגוע חבלני בדרך מעלה אפרים בינואר 2005. ב'צוק איתן' הבן הגדול שלנו יובל לחם בתוך רצועת עזה במסגרת גדוד 50 של הנח"ל. לנו ובעיקר לעידית היה כמובן קשה מאוד. עידית אמרה לנעם, הבן האמצעי שלנו, שאחרי מה שחוותה ב'צוק איתן' וביחד עם השכול היא לא מוכנה שהוא יהיה קרבי.
"אחרי מבצע 'צוק איתן' גילו שיש לנעם מום בלב והוא עבר בגיל 12 ניתוח לב פתוח. אכן נקבע לו פרופיל 64. אחרי הגיוס התחיל נעם במסע עצמאי להעלות את הפרופיל שלו. אחרי שישה חודשים בשירות הוא הצליח להעלות את הפרופיל ל־72 והתנדב לעבור לחי"ר גבולות. הוא עשה טירונות פעם שנייה ויצא לקורס מ"כים. בפרוץ המלחמה הוא היה בחופשה בבית. בשעות הצהריים הוא הוקפץ חזרה לבסיס בגבול מצרים ליד רפיח. עידית ביקשה ממנו בדמעות שיישאר בבית. אבל הוא אמר לה שהוא חייב לחזור לחיילים שלו והיא ביקשה שיבקש מהמפקד שלו להיות בבסיס רחוק מעזה.
"הוא הבטיח לה, אבל אחרי יומיים הוא נסע עם החיילים שלו לשמור בעוטף על היישובים. כעבור שבועיים חזר לגזרה שלו בגבול מצרים. במהלך הימים הראשונים של המלחמה הגיעו סיפורים על כל הגיבורות והגיבורים שנלחמו והגנו על המוצבים והקיבוצים ועל השיחות האחרונות שלהם שההורים סיפרו שהם ביקשו מהם לשמור על עצמם ולא להיות גיבורים, אבל הם בחרו בכל זאת להגן גם במחיר האישי הכבד ביותר. מתוך החיבור האישי והכללי כתבתי את השיר הזה".
את האסופה חותם שירו של תא"ל אופיר לויוס וכותרתו "עת מלחמה שערה". לויוס, קצין חינוך ונוער ראשי, מספר על היוזמה ועל השיר: "כמי שחיים עם תחושה קשה מאוד של כישלון ב־7 באוקטובר, ומאידך ברור שהפנים חייבים להיות קדימה למלחמה, לפירוק חמאס ולשחרור החטופים, נידרש ללמוד לחיות חוויית קיום קוטבית קבועה, של אי־שלמות. נסתכל על העתיד, אבל במראה שנביט בה, תמיד יהיה כתם ולא נצליח למחות אותו. נביט בעצמנו ונראה גם הרבה דברים טובים ואת צבא העם צומח ומתפתח ומשתנה.
"קשה להחזיק חוויה קבועה כזאת, ואולי בשירה יש משהו שיצליח מעט לפענח אותה ולתת תקווה לעתיד, בידיעה שהקיים לא ייעלם אף פעם. אנחנו צריכים להיות בבירור קבוע. מצד אחד לראות שאנחנו חוזרים למציאות שבה ילדים ירוצו ברחובות, בתים ייבנו ויישובים ישגשגו, ומצד שני לזכור שאומנם הטנק שנכנס לעזה הוא בעל ערך אדיר, אבל הכותנה שהוא דרס בדרך היא בעלת ערך גדול מהטנק.
"בדרך לשם צריך לעסוק במוות – גם של הצד השני, גם במוות הנוראי והרצחני שהתעוררנו אליו ב־7 באוקטובר, וגם עם השכול שנמשך כל יום. יש פה ביטוי מסוים של שכול לאומי לצד הביטוי של השכול הפרטי של כל משפחה ויגונה.
"הצבא הוא חוויית העם כולו. השיר הוא עיבוד שלי לחוויה שאני חושב שהייתה חסרה בעשורים האחרונים. כתיבה לאומית. השירים שקיבלנו אינם כתיבה מגויסת. הם משיבים אותנו למקומות יסודיים של חיפוש".
עוֹד יִשְׁטֹף הַגֶּשֶׁם חוֹל אַרְגָּמָן
עוֹד יַזְקִינוּ הוֹרִים צְעִירִים בְּגַגּוֹת אֲדֻמִּים
וּבְכִי נִשְׁחַט יִתְחַלֵּף בְּקוֹל בְּכִי שֶׁל פָּעוּט שֶׁמָּעַד
עוֹד יַגִּיעוּ יָמִים
עוֹד יַגִּיעוּ.
וְכָעֵת
מִלְחָמָה.
קוֹל רוֹעֵם שֶׁל בַּרְזֶל
קוֹל מַרְעִיד שֶׁל פְּלָדָה
קוֹל מַשְׁמִיד שֶׁל פָּגָז
קוֹל הַקְּרָב וֶאֱלֵי
אֱלֵי יְחִידִים שֶׁנָּפְלוּ
אֱלֵי יְחִידָה שֶׁכָּבְשָׁה
כִּי כָּעֵת מִלְחָמָה.
עֵת מִלְחָמָה לַגִּבּוֹר הַכּוֹבֵשׁ אֶת צָרָיו
עֵת מִלְחָמָה לַמְּפַקֵּד הַנּוֹעָז
הָעוֹמֵד בְּרֹאשׁ אֲנָשָׁיו
לֹא יָרֵא מִסּוּסָיו אֲצִילָיו
עֵת מִלְחָמָה לָעָם מְגֻיָּס לְקוֹל הַקְּרִיאָה
וְעוֹנֶה - הִנְנִי
נִצָּב לִימִינִי וּשְׂמָאלִי
בֹּעַז וְיָכִין הָעוֹמְדִים מֵחָדָשׁ
עַם הַמְּבַקֵּשׁ לְהָשִׁיב הַצּוֹרֵר
לְאוֹתוֹ הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל דָּגוֹן
רוֹאֶה לְרָחוֹק, מְשֻׁלַּל שַׁלְשָׁלוֹת
נַטְבִּיעַ צוֹרֵר בְּדָמוֹ
נֹכַח כָּל אֵלּוּ נְעָרִים בְּקַסְדָּה
נּוֹשְׂאִים עַל כַּפָּם הָאֻמָּה
וְקוֹרְאִים מִלְחָמָה שַׁעָרָה
וּלְאַחַר שֶׁנַּעֲקֹר שְׁעָרָיו
נָשׁוּב
נָשׁוּב
לַיִּשּׁוּב וְלַתֶּלֶם
הַגֶּשֶׁם שָׁטַף וְעוֹלָה הַחִטָּה
וִילָדֵינוּ שָׁרִים
מְכוֹרָה
**
עֵת מִלְחָמָה שַׁעָרָה.