פראית, חופשיה, משוחררת ומוכשרת כמו שדה- כזאת היתה המשוררת יונה וולך, שהדהודי השירה שכתבה מורגשים עד היום. ספר חדש שרואה אור השבוע, "יונה וולך השירים מחוץ לספרים" (בעריכת עודד כרמלי ושני פוקר ובהוצאת הבא לאור והקיבוץ המאוחד), מציע שירים של וולך שחלק מהם לא פורסמו מעולם.

וולך נולדה כנראה לתקופה שלא התאימה לה. תקופה בה הלאומי היה במרכז בעוד שאת וולך הצעירה עניין האישי והפרטי. היא היתה יפה בצורה יוצאת דופן. יותר מידי יפה, דבר שעמד לה לרועץ וכנראה הפך אותה לעוקצנית ולנשכנית כדי להרחיק ממנה את כל אלה שלא התאימו לה ולרוחה ולאורח חייה הייחודי כל כך.

דמותה היתה שונה, מסתורית, זרה, כמו מכוכב אחר, יוצאת דופן בתקופה שמרנית. כך היתה גם שירתה. חופשיה, בלתי כפופה לזמן ולתקופה, שירה בטנית שמגיעה מתוך הקרביים. המסגרת והבסיס הישראליים, המציאות הישראלית, היו מעטפת שהקיפו את יישותה, כמו יקום שעוטף כוכב. וולך לא אפשרה ליקום לחדור לתוך קליפת עולמה האישי והפרטי. היא היתה יקום בפני עצמו. היא היתה היקום שנקרא יונה וולך ושירתה היתה הביטוי של היקום הזה, השפה, המוזיקה, ההוויה. 

וולך חיפשה, תרה בעקביות ובחריצות אחר עולם האמנות וההגות, הידע והלימוד האוטודידקטי. היא היתה ציפור, פרפר בלתי ניתן לכליאה ולעצירה. וולך אשפזה עצמה בבית חולים לבריאות הנפש מתוך סקרנות וחיפוש, תוך שהתנסתה בסמים שונים שנתן לה הרופא המטפל. האשפוז הכפוי שהגיע אחריו, זה שלא נעשה מבחירה, גרם לכנפיה להיקצץ. וולך איבדה את היכולת שלה לשורר בטבעיות. כשיצאה מבית החולים דהו הצבעים המסחררים ומלאי החיים בשירתה. מנחם פרי שבביתו נשארה והיה אחד מאלה שהוציא לאור את שיריה (ומשתתף בהוצאה לאור של הספר הנוכחי), אמר לה זאת והיא ענתה לו באחד משיריה "הצבעים, איה, איה כל הצבעים?"

אם לפני אשפוזה הכפוי היתה וולך אנטי ממסדית, מורדת, מתריסה ונחשבה פוחזת, אחרי האשפוז הכפוי השני בו הלעיטו אותה בכדורים וכיבו את היכולת הטבעית שלה ליצור, השירים שלה הפכו מיושבים וממסדיים יותר. אחד מהם, באופן פרדוקסלי, מהדהד למציאות חיינו היומיומית: "שואבים אחד משני חיים ומוח/ נשארים כמו שרופים/ חורי עיניים ארוכים וריקים/ מסביב קווים ציורים קונטורים / למה שהיה פעם חיים". השיר "זוג ומפירים" פורסם בשנת 1976 ב"סימן קריאה" 5 ומאוחר יותר בספר "שירה" והוא מתפרסם שוב בספר זה וכולל גם את 47 השורות שעוקבות לו.

וולך מעניינת בצורה יוצאת מהכלל ועובדה שגם עשרות שנים אחרי מותה היא ממשיכה להיות נושא לספרים ולסרטים. אחד התחומים החלוציים שזיהתה (והיו רבים כאלה) היה החלוקה המגדרית. וולך הבינה מיד את כוחות המגדר בחברה הישראלית השמרנית וסיגלה לעצמה סגנון לבוש נערי, הליכה, שפה והתנהגות גברית, כדי שיהיה לה גם מן הגברי וגם מן הנשי. 

הדואליות הזאת, החלוקה לשניים, לזוג, חוזרת ומופיעה בשיריה גם בקובץ הזה. אלה שעוסקים בין דתי לאלוהי או בינה לבין אלוהים או בין ישו לבינה משום שלדבריה, ישו הקדים אותה: "שני סוגי חיים/שני סוגי רגש/ שני סוגי פעולות/ שני סוגי דברים שונים" (עמוד 43), "והיו לי שני רגשות/ אחד היה אני/ והאחר היה אלוהים" (עמוד 55), "הרגשות שלנו בני ערובה/ אנחנו מחליפים אותם/ זה בזה/ שלי תמורת שלך/ שלך תמורת שלי" (עמוד 72), "מדברים על המוות/ ומדברים על החיים/ ומדברים על מה שהיה/ ומדברים על ההווה" (עמוד 101).

"יונה וולך השירים מחוץ לספרים" הוא ספר יפהפה, לא רק בזכות השירים והאסתטיקה של שירי וולך, אלא גם בזכות הכריכה (עיצוב: עידן אפשטיין). הוצאת הבא לאור, שמשתתפת בהוצאת קובץ השירים הזה, מקפידה על נראות יוצאת דופן של כתבי העת והספרים שהיא מוציאה והופכת את הכריכות שלה לאמנות אספנים. כך ניתן להתרשם מכתב העת הספרותי "הבה להבא", שהעיצוב שלו הוא חגיגה של ממש. 
אי אפשר לסיים בלי שיר שכתבה וולך והזכיר לי את דמותה כפי שהצטיירה בתקופתה, או אולי כפי שחשבה היא שרואים אותה: "איך שהיא נראית / כל המכשפות/ הרעות אמרו/ שחורה כאפלה/ כמו מזימות/ נתעבות/ כמו דברים עמוקים/ כהים, רעים./ הרי היא/ השחירה לגמרי/ שעה שהיום/ הפך ללילה/ לאט לאט/ מייאוש".