נובמבר 1990. הלחות המעיקה של הקיץ מאחורינו ואפשר להרגיש את ריחו של הסתיו באוויר. יחידות המסתערבים של שמשון ודובדבן פעילות כבר ארבע שנים, ולכל הנוגעים בדבר ברור שהן הצלחה גדולה.
מפקד ביחידת המסתערבים לשעבר חוזר לתקופה הקשה באינתיפאדה הראשונה ולהתמודדות
חיסול המחבלים ממצלמות הלוחם: תיעוד שלא רואים כל יום | צפו
עד עכשיו שובצו ליחידות הללו לוחמים ממגוון יחידות עילית של הצבא, אבל עכשיו הגיע הזמן למיון ולמבדקים של המתגייסים החדשים, כבר משלב הבקו"ם. למשימת האיתור והמיון של החיילים הצעירים נבחרו שבעה לוחמים (אני ביניהם) וקצין מיחידת שמשון, ומספר דומה של לוחמים הגיעו גם מדובדבן.
יאיר שגיא, חבר ילדות מאשקלון, שמח לארח אותי בווילה היפה שלו בהרצליה פיתוח לתקופה זו, בה העברנו את הגיבושים ליחידה. וילה יפה, רכב צמוד, הרצליה פיתוח — בקלות התרגלתי למציאות המפנקת והחדשה.
יום ראשון בבוקר ואני בדרכי לתל השומר. הרדיו מנגן את "לילה, אצלי במיטה" של נוער שוליים, חלונות הרכב פתוחים עד סופם ורוח נעימה מלטפת את הפנים. חיוך רחב עולה על שפתיי. זאת הפעם הראשונה מאז הגיוס ליחידה שאני מרגיש ירידה ברמת המתח והדריכות בתוכי. אני חש שהנשימות שלי הופכות איטיות ועמוקות יותר והריאות שלי נפתחות עם כל נשימה ומגיעות ממש עד הגב. המתח העצום שבו נמצא המסתערב רוב הזמן, משאיר את הגוף מכווץ ודרוך כדי שיהיה מוכן לפעולה ממש בחלקיק שנייה. הדריכות הזו גובה מחיר לא פשוט גם מהגוף וגם מהנפש.
אני מחנה את הרכב מחוץ לבסיס קליטה ומיון ומגיע אל האוהלים שנמצאים בחלקו המערבי. שישה אוהלים מסודרים בצורת האות ח' ניצבים על גבעה החולשת על השדות מסביב. שדות חרושים בצבע חמרה. באוהל הראשון שבקצה הגבעה יושבות ארבע מאבחנות שעורכות את מבחני האישיות והאינטליגנציה. באוהל הסמוך יושב נתן הפסיכולוג, יוצא סיירת רימון המיתולוגית בפיקודו של מאיר דגן, שלימים יהפוך להיות ראש המוסד. נתן הצטייר לכולנו כאיש אינטליגנטי ומרשים. סיירת רימון היא בעצם האב הקדמון של שמשון ודובדבן. יחידה שפעלה בשנות השבעים ברצועת עזה ונלחמה בראשי המחבלים. באוהל השלישי יושבים קצין ושני חיילים מדובדבן, ובאוהל הרביעי ישבנו אנחנו, משמשון.
באחד מימי הראיונות הופיע באוהל בחור יפה תואר, בנוי לתלפיות. כבר בתחילת הריאיון התברר שהוא מדורג כ"דאן שלוש" בקראטה ונושא בתואר אלוף הארץ לנוער. ביקשתי ממנו הדגמה קטנה מיכולות הקראטה המיוחדות שלו. הבחור השתתק לרגע ואז ניתר בזריזות ממצב של כמעט ישיבה ובבעיטת סיבוב אדירה הוא פוצץ את המנורה שעמדה בקצה האוהל בגובה של לפחות שלושה מטרים, משאיר את כולנו המומים ופעורי פה. לא נראה לי שתהיה לו בעיה בשיעורי קרב המגע, חשבתי לעצמי.
בצוהריים עצרנו את הראיונות לחיילים הצעירים שצעדו עכשיו בטור ארוך אחרי דימה מדובדבן לחדר האוכל בבסיס. גם אנחנו יצאנו לאכול. בדרך חזרה מארוחת הצוהריים הבחנתי בלוחם הקראטה יושב באוהל המודחים. תמשיכו בלעדיי, אמרתי, ונכנסתי לאוהל של נתן הפסיכולוג לנסות להבין את הסיבה להדחתו של הצעיר שהפליא רק כמה דקות קודם לזנק ולרחף באוויר.
מה הסיבה שהבחור לא ממשיך איתנו לשלב הבא? שאלתי. פניו של נתן מחייכות אליי. אני רואה שאתה מופתע מההדחה, אבל זאת הסיבה שאני כאן. דנה, המאבחנת מהאוהל הראשון, מתפרצת לשיחה. הוא מפחד למות! היא זורקת לחלל האוויר וממהרת להסביר:
בכל הסימולציות המדמות פעולות מסתערבים שהצגנו בפניו לאורך המבחנים, הפתרון שלו היה לירות ולהרוג את האנשים שמולו. תגובה שכזו מצביעה על כך שהוא חושש לחייו בצורה קיצונית. איש כזה לא יכול להיות מסתערב. הפחד מהמוות שכל כך חזק אצלו לא יאפשר לו להיטמע עמוק בתוך השטח. אין תעודת ביטוח לחיי המסתערב, אתה יודע את זה יותר טוב ממני, תומר. דמיין לעצמך שבכל פעם שהיית מאוים או מרגיש תחת סכנה, היית פותח באש.
שתקתי והקשבתי לדבריה בתשומת לב רבה. פתאום הבנתי איזה צעד גדול אנחנו עושים עכשיו בבחירת הלוחמים המתאימים ליחידה. לא אני ולא הלוחמים האחרים היינו עולים על הבעיה הזו אצל הבחור המרשים הזה.
בסיום יום הראיונות שלחנו את כל החיילים שעברו את המבחנים לחתום על מדי צבא, שק שינה וציוד צבאי נוסף. כל שבוע המבדקים הראשון הוקדש למבחנים ולראיונות ואילו השבוע השני הוקדש למבדקים הפיזיים.
לפני תחילת החלק הפיזי של המבחנים נפגשנו כולנו באוהל של נתן כדי להשמיע רעיונות חדשים לתהליך המיון ליחידות.
כל אחד מהלוחמים דיבר בתורו, וכשהגיעו אליי שיתפתי את כולם ברעיון שצץ ועלה במוחי וחשבתי שיהיה מעניין. אני רוצה "להתחייל" מחר, אמרתי. התכוונת "להסתערב"? שאל אמיר מדובדבן. לא, עניתי. אני רוצה להצטרף אל החיילים החדשים בגיבושון. הדרך הטובה ביותר לעמוד על טיבם היא להיות איתם באותם רגעים שהם לא מנסים להרשים או להתבלט כדי להתקבל למסלול היחידה. אבל איך תעשה את זה? שאל רן מדובדבן. הרי הם ראו את הפנים שלך בריאיון שנערך באוהל. נכון, אני עונה, לכן אני צריך "להתחייל". אני אגיע לנבחנים בדובדבן ולוחם מדובדבן יתחייל אצלנו בשמשון.
שקט של מחשבה השתרר באוהל של נתן. מכיוון שזה הגיבוש הראשון ליחידות המסתערבים כולם היו פתוחים להצעות. נתן הסתכל אל שני הקצינים בחדר ושאל מה דעתם. עמנואל, שהיה מפקד צוות מוערך בדובדבן, אמר שכדאי לנסות, ושזה יכול להצליח. אם "נישרף" (נתגלה), אני בטוח שלא יהיו לנו הרוגים בפעילות הזו. כולנו צחקנו והסכמנו שאכן עברנו דברים קצת יותר מסובכים.
#
יום ראשון בבוקר. מזג אוויר סתווי מלווה בקרירות נעימה מקדם את השבוע הפיזי של המבדקים. אני מתייצב מוקדם בבוקר בבקו"ם כחייל מן המניין לאסוף את הציוד הצבאי שלי לימי הגיבוש הקרובים. כוס קפה שחור ושתי פרוסות לחם לבן עם ריבת שזיפים ואני מוכן לתחילת הגיבוש.
ביציאה מחדר האוכל מחכה לנו דימה ומסמן לכולם ללכת אחריו לכיוון האוהלים הארוכים, שיהיו ביתנו החדש עד סוף הגיבושון.
קדימה! צועק דימה. עשר שניות ואתם על הגבעה. על הגבעה מונחים עשרים וחמישה שקים בערמה וכל אחד לוקח שק. בתחתית הגבעה יש תלולית חול שהטרקטור הצה"לי ערם ביום חמישי האחרון. המשימה הראשונה של הגיבושון היא להעלות את כל תלולית העפר אל ראש הגבעה. בתחילת היום רצים כולם במהירות שיא אל הגבעה ובחזרה, אבל לאט לאט העייפות משתלטת והרגליים הופכות יותר ויותר כבדות.
משימה רודפת משימה, וכבר בשעות הצוהריים מתחילים לפרוש החיילים הראשונים מהגיבושון. ארוחת צוהריים נמשכת שבע דקות כולל העמידה בתור, משאירה לחיילים שלוש דקות לדחוס את האוכל לפה ולהשתדל לא להיחנק.
ערב כבר יורד, אבל המשימות לא נגמרות. עכשיו כולם פותחים אלונקות, מעמיסים את שקי החול הכבדים מהבוקר ויוצאים למסע לילי מסביב לתל השומר.
השעה כבר 22:00 והחיילים ששרדו את יום הגיבוש הראשון מגיעים לאוהל. מעניין היה לראות את קבוצת הקיבוצניקים מתחברים זה לזה בן רגע והופכים להיות קבוצה בתוך קבוצה. הם הגיעו מקיבוצים שונים וספק אם הכירו קודם. ניכר היה שהם מרגישים חזקים ובטוחים ביחד, כאילו שהם מדברים שפה מיוחדת שרק הם מבינים. החיילים האחרים הגיעו ממגוון רחב של ערים ויישובים מכל רחבי הארץ.
פרשֹנו את שקי השינה על המיטות הצבאיות באוהל והתכוננו לשנת לילה. ממש במיטה לידי, בקצה האוהל, אני מבחין באוהד צנעני, שנקרא בפי כול "התימני מראש העין", מיישר את שק השינה שלו ומכניס לתוכו את תכולת הקיטבג. לאחר שכל התכולה רוקנה פנימה, יצר אוהד צורה מוארכת בדומה לגופו של אדם הישן בשק השינה.
התיישבתי בקצה המיטה, מנסה להבין את פשר העניין. מה אתה עושה, אוהד? אני שואל אותו. אני חייב לצאת הביתה, אחזור מוקדם לפני שכולם יתעוררו, אתה חייב לחפות עליי, הוא משיב. אבל למה אתה חייב לצאת הביתה? אני מקשה, קרה משהו? אוהד מרים את ראשו מסידור המיטה המדומה שיצר ומתיישב לידי.
כשהייתי ממש קטן אמא שלי נפטרה מסרטן, החל לספר לי בקול רועד ממאמץ לחפות על גרון חנוק מדמעות, אבא שלי לא הצליח להחזיק מעמד ללא אמא, ותלה את עצמו כמעט שנה אחרי. נשארנו רק אני ואחותי, שהפכה להיות כמו אמא בשבילי. לפני שנה היא התחתנה עם איש הייטק והם טסים מחר בבוקר ללוס אנג'לס לעבודה החדשה שהוא קיבל. אני חייב להיפרד מאחותי כי אני לא יודע מתי אפגוש אותה שוב.
אבל איך בדיוק תצא ותחזור מהבסיס? אני שואל. אוהד מוציא מהתיק שלו מדי א' חדשים שעל הכותפות מחוברות דרגות של סגן. אף אחד בבסיס הזה לא ישאל סגן לאן הוא הולך, המתיק בחיוך, כולם טירונים מפוחדים פה.
האמת, לא ציפיתי ולא ראיתי את זה מגיע, בטח לא בשלב כל כך ראשוני בצבא.
התלבטתי מה לעשות. מצד אחד אוהד שובר את כל המוסכמות הצבאיות שאפשר. מצד שני יש בבחור הזה משהו יוצא דופן. התעוזה והיצירתיות שהוא מפגין בקור רוח שכזה מעוררות הערצה. מי כמונו המסתערבים מבינים כמה התכונה הזו חשובה כשאתה עמוק בשטח. החלטתי לשתוק ולראות איך הדברים יתגלגלו בלילה ובבוקר שלמחרת.
בשעה חמש בבוקר קריאת ההשכמה של דימה מוציאה את כולם משקי השינה. אני מביט ימינה ורואה את אוהד יוצא משק השינה ומתקבץ עם כולם מסביב לברזיות לצחצוח שיניים ושטיפת פנים. מתי חזרת? אני שואל. לפני ארבעים דקות. הספקת להיפרד מאחותך? כן, הספקתי. רכב צבאי שנסע לכיוון ראש העין נתן לי טרמפ ממש עד הבית.
במשך כל היום השני של הגיבושון לא הורדתי את העיניים מאוהד. הוא לא הראה שום סימני עייפות למרות שזה היום השני ללא שינה. אוהד עזר לחברים שלו לאורך כל הגיבושון והצטיין בכל המשימות שהוטלו עליו.
בסיומו של הגיבושון התקבצנו כולנו באוהל של דובדבן כדי להבדיל בין המנופים לבין אלו שימשיכו לטירונות צנחנים ומשם למסלול ההכשרה של היחידה.
שמו של אוהד כמו שאר השמות של המשתתפים בגיבוש עלה. עמנואל, מפקד הצוות, בחן את גיליון הציונים של אוהד. הציונים היו טובים מאוד כמעט בכל הפרמטרים. מה אתה חושב, תומר? שאל עמנואל. אתה היית צמוד אליו לאורך כל הגיבושון.
בתקופה שקדמה למיונים הקפדניים, ממש בתחילת דרכן של יחידות המסתערבים, היו הלוחמים נוהגים בדרך יצירתית ומשוחררת לגמרי. כמעט הכול היה אפשרי והחופש הזה נתן לנו המון מרחב פעולה, שאותו פחדתי שנאבד עם התמסדותן של היחידות. באוהד ראיתי את כל התכונות שאני מאמין שצריכות להיות למסתערב.
כן, אמרתי, אני חושב שהוא יהיה לוחם מצוין ואני ממליץ להעביר אותו לשלב הבא.
למחרת בבוקר קיבצנו את כל החיילים שהשתתפו בגיבושון כדי להודיע מי ממשיך ומי לא. לבשתי מדי א', דרגות, סיכת יחידה, חגורת עור שמחזיקה את האקדח ושתי מחסניות נוספות להחלפה.
יצאתי מהאוהל אל רחבת המסדרים לאחל בהצלחה לעוברי הגיבושון אך בעיקר כדי לראות את הבעת התדהמה על פניהם. כמובן שהכי נהניתי לראות את פניו של אוהד. עמוק בתוכו חלחלה ההבנה שאני העברתי אותו למרות מה שידעתי, ושפתיו נמתחו לחיוך שובב.
כמעט חמש שנים לאחר שהשתחררתי פגשתי את עמנואל, שנשאר בצבא ואף מונה לתפקיד סגן מפקד היחידה, בתחנת האוטובוס המרכזית של חדרה.
תגיד עמנואל, אתה זוכר את אוהד צנעני מהגיבושון בבקו"ם?
כן, ודאי. למה אתה שואל, תומר?
מעניין אותי לדעת איך התגלגלו העניינים איתו.
עמנואל התקרב אליי כאדם החולק סוד.
לפני שלושה שבועות אוהד קיבל את צל"ש הרמטכ"ל על אחת הפעולות הנועזות ביותר שהיו לדובדבן, אמר, ולא פירט.
חייכתי לעצמי.
משום מה לא הייתי מופתע.
הרומן "בליבה של עזה" ראה אור בהוצאת כנרת־זמורה