התיירת התקשתה להתיק את מבטה מהזוג הצעיר היפה שהתקוטט בסערה כבושה בחנות התכשיטים של המלון. היא ישבה מולם על ספת לובי רכה שקועה במקצת כצופה בסרט אילם שהוקרן בחלון הראווה של החנות כמו כדי להקהות את עליבות המקום. המלון גבל בירקון סטריט, איפה שהתנוססו מלונות מפוארים ובתי שגרירויות, אך שכן ברחוב צר ונופל שמשמו התעלמה. היא שנאה לעשות שימוש בשפה הזו עם האותיות הגרוניות שהוריה הטילו עליה ללמוד בילדותה בסאנדיי־סקול של הרפורמיק סינאגוג, והמלון היה באמת פַאר פֶצ'ט. מיקומו גם הסביר מדוע הים רק הציץ מבין בנייני הפאר לתוך שמשות הלובי שבגבה כאציל מתקצף שנקלע לשוק.

הזוג בחנות התכשיטים העצים את מריבתו הדמומה. אתמול, כשעדנה שוב התעכבה בחדרן, איש בחליפה אפורה, מגבעת ותיק מסמכים שנראה היה כניצב בסרט של בוגרט, הפעיל לפתע את מערכת השמע בהיכנסו לחנות. היא לפחות שמעה את צלצול אגרופו של מוכר התכשיטים על דלפק הזכוכית. אחר כך היו נפנופי זרועות באוויר, ביניהן אלו הדקות של אשתו, שנבהלה לעצור בו.

לשווא. דוב פצוע יצא הבעל אל האיש עם המגבעת, ובפרצוף וצוואר שהתנפחו מצעקות חנוקות דחק בו החוצה, החוצה! למרבה השעשוע נתקל המסולק בסחבה הרטובה של אמיל, שהיה מנפק לה כל רסיס רכילות שעלה בידו לספק. כך שלאחר שהמנקה ייצב שם את בעל המגבעת שלא יחליק, סובב את ראשו אל הלובי לחפש את מבטה. אבל הבוקר הזה, החמישי לשהותן כאן, הדרמה נועדה לזוג השחקנים הראשיים בלבד, והיא התלחששה באקווריום החנות. מרותקת לשפת הגוף של הבעל, ראתה התיירת איך ערם גבה הבלורית את קופסאות התכשיטים ששלף מהכספת על דלפק החנות בזעם עצור, ובאותו זעם עצור רשף באשתו. קנרית נכלמת ניתרה זו עם שדיה המלאים סביב בעלה וסביב הקופסאות; מרימה קופסה ומניחה אותה בצד הערמה, מרימה שתי קופסאות ומניחה על האחת. וכשהלך הבעל והתקדר, חבקה אשתו את זרועותיה כמו ניצב בחנות במאי מסופק שקרא עכשיו: קאט!

ארץ הקוידש־ארץ הקוידש, ליקקה התיירת בליפסטיק שלה וברגע האחרון חסמה בידה את הגרעפס שעלה בגרונה. להיטלטל יהודייה טובה כל הדרך מג'רזי לבר־המצווה של בן הדודן הצילייגער ששיכן אותן בזירו־ויו הזה, ושילם על יומיים בלבד - התברר כבזבוז מוחלט של חופשה! של קיץ שלם! ואף שממרפסת חדרן שבקומה הרביעית חלק עמן הים פיסה מגלימות הטורקיז אשר לו, חשף כנגדה חוף של גושישי זפת וכיסאות נוח שעליהם נצלו תיירים ומקומיים בשמש קדחתנית. האחרונים גם הטיחו כל היום כדורי פינג פונג מצד לצד בעזרת זוג מחבטי עץ עצומים.

'פושטקים', לימדו אותה לומר בקיוסק שעל החוף, שם מכרו בקבוק סודה בקוורטר! התיירת גיחכה והסלטים החמצמצים של בופה ארוחת הבוקר במלון שוב טיפסו לה בוושט עם מרירות הקפה. יותר מתמיד היא התגעגעה למגש ימי ראשון שסֶם היה נוהג להגיש לה למיטה בבוקרי ראשון: צנים־שניים עם חמאת בוטנים, כוס מיץ תפוזים, ומאג מקפה הפרקולטור העדין.

אבל הזוג, כמה נחת הוא הסב לה! בידור עצום! לראשונה נתקלה בהם בצהריי הגעתן. עדנה עשתה צ'ק־אין בקבלה, והיא סבבה מרוטה מהטיסה אנה ואנה בלובי עד שעצרה מול שתי חנויות המלון שליד המעלית. החנות של בגדי הים והקוסמטיקה הייתה סגורה אך בזו של התכשיטים, שהייתה ריקה מקונים, ליטף הגבר את ישבנה של האישה הצעירה, ובאותו חיוך זימה גברי, מוכר ואחיד כל כך, גם צבט לה בשד. כן, הם נשואים, צחק אמיל המנקה, כשהעלה מאוחר יותר את המזוודות לחדרן. נשואים, ורבים כמו חתול ועכבר! ולמרות שמאז התחלפה סערת התשוקה בסערת המריבות, הצעירה נראתה - הו, מזלטוף! פלטה לפתע התיירת משקלטה שמוכרת התכשיטים סוף סוף העזה הבוקר והתריסה משהו כנגד בעלה. אלא שנפשה כבר כרעה מגודש המקום - שלשום עדנה והיא נחרדו מיפו העתיקה! מזועזעות היו מהחיילים (ראו גם חיילת!) שהילכו בסמטאות המלוכלכות עם נשק, ומהערבים מוכרי המזכרות שלא בחלו בשום שטיק בכדי לרמותן! - התיירת התנשמה, זהו זה, נראתה כתיירת! המוכרת! כעוד אחת שאיבדה את דרכה! כי באמת, מה המוכרת הצעירה הזו עושה כאן?! מה היא ועדנה? כולם! התיירת צחקה־נחרה קצת והציצה בשעון האירוסין של סם שמעך את השומן של פרק ידה. חברתה המבוגרת (זה תמיד נסך בה עידוד), עדיין התעכבה. עדנה המסכנה, עוד פעם יותר מדי לפתן משמשים בארוחת הבוקר?! משקפיה הזוויתיים שכמו מתחו את רקותיה בזוג חוטים שקופים, הלכו ותלו על פניה לעג מלוכסן.

הצעירים מושכי העין האלה הפליאו להתייסר שם, בחלון הראווה.  

אז את רואה, לא כל מי שנראה כמו - היא עצרה כשהתלבטה אמש בחדרן באוזני עדנה לגבי ההשוואה הנכונה. חברתה הייתה מחפשת את משחת השיזוף שלה על אף שזו נחה בשלווה על השידה שבין מיטותיהן.

אמרת משהו, אתל?

הזוג הצעיר, הדרמטי הזה, שמוכר תכשיטים בלובי, בחנות... הבעל, עדנה! הוא לא נראה לך כמו... אורסון ולס! זהו זה! היא צרדה באצבעותיה בתנופה. נכון? עוד התענגה על עוצמת הדיוק.

מה? כן, אפשר להגיד. כן, דומה למדי. חברתה טלטלה עכשיו מולה את שפופרת השיזוף בניצחון עצבני. והיא, מה? בריג'יט בארדו מתל־אביב? או יותר טוב, בארדו תוצרת ורשה! איש לא הצחיק אותה כמותה, ועתה גנחה מצחוק.

מי? הקטנטונת? אשתו? מצטערת, היא לא כ ז א ת יפה בעיניי, סקסית אולי, כן. כעת הגיע תור חלוק הים להיעלם ומשלחות החיפוש בעיני עדנה התפזרו ברחבי החדר. החלוק נפרש על כיסא הנוח במרפסת והיה נקלה שם כטוסט. אגב, שתינו במקור משם, יקירתי, את יודעת, או לפחות מקרקוב, אני, זאת אומרת, הוריי. עדנה, שתמיד היטיבה לקלקל את הכול, נראתה נואשת וטוב שכך.

כן, אבל היא בכלל נולדה באלכסנדריה, הגברת! את יודעת, הנופך האקזוטי, הקוסמופוליטי, וכל זה. ומכיוון שעדנה השתתקה, היא התנשפה, אני מדברת על היהודים העשירים האלה, עדנה! אלה שהיגרו מפולין, מלפני המלחמה, למצרים, מכל המקומות, ודיברו צרפתית!

עדנה חדלה מחיפושיה ונעצה בה את המבט הזה, שאחת לכמה זמן תהה על זהותה האמיתית. אלוהים אדירים, אתל! מנין לך כל זה? מדובר בזרים! ומפני ששריר לא זע בפניה, חברתה מלמלה, סי. איי. אי. את, בחיי! ואחר כך חודשו החיפושים.  

היא חשה בגל חום מטפס בחזה, אך מיאנה להיכנע לו בשעה כה מוקדמת של היום. מנין לי! גיחכה. כבר אמרתי לך, לא? אמיל מאוד מחשיב את העניין הזה אצלה. טוב, אני מניחה שאפשר להבין את הבחור המסכן, אם נולד בחור התנכ"י הזה, הֶברון. ואף שלא הגתה את החית, גרונה הומלח.  

אמיל? המנקה? הבל־בוי? כן, טוב, עדנה עוד חשדה בה, אך כבר נטפלה למזוודה. החלוק, אתל, אני יכולה להישבע שלא שמתי אותו כאן.
מה? אמרת משהו? דעתה הייתה פזורה. אני רק אומרת שבעוד שבוע או פחות, כמה נשאר לנו למען השם? לא נראה אותם יותר, והם לא אותנו לצורך העניין. בדיוק כמו שאמרתי: זרים מוחלטים - אני מתכוונת, אה, חלוק הים שלי, אתל, ראית אולי - בכל מקרה, שמעתי ששני אלה איבדו משהו, זה נכון?

האמת היא שהיא הייתה פורצת בצחוק אלמלא שנאה שעדנה הקלה ראש בכל מה שלפת את תשומת ליבה, בייחוד כשאמיל רמז לה בחוצפתו שתגדיל את הטיפ. היא פתחה ברצף נשימות סדירות ונלחמה להירגע. מאז מה שקרה הפכה עדנה כה למעמסה עליה עד שלעתים נדרשה להזכיר לעצמה מדוע הן חברות. עדיין חברות! היא חטפה את בלוק המכתבים המאובק משולחן המלון (מפתח החדר נפל לרצפה) והחלה לנפנף בו כנגד גל החום החדש שהציפה. הללויה, עדנה! אני רואה שהחלוק שלי נמצא!  

עדנה שאיתרה את חלוקה במרפסת והייתה משום מה בסוף קיפולו, קפאה. מה? זה לא - שלי? חלוק הים העבה, הטיפשי, שחברתה סחבה עימה מהבית ביחד עם קומץ מצעים ומגבות בשל פריחה מדומה שנטתה לקבל במלונות - חזר לאורכו הרגיל.  
מה־את־בעצמך, עדנה! רק אמרתי שמצאת את החלוק.

אה, הנה הוא. כן. ואגב זרים, מה התחלת לומר קודם על הזוג הזה? קולה של עדנה הונמך כשמסע החיפושים עבר לסנדלים. את יודעת שקראתי פעם באיזה מאמר - אגב, הם מוכרים בחנות גם מזכרות ומגזינים מחו"ל, לא שמת לב? קניתי מהם אתמול את ה'ווג' מהשבוע שעבר - בכל מקרה, היה כתוב שם, במאמר הישן, אני מתכוונת, שזרים מהווים בעבורנו מראה פנימית. טוב, אני מניחה - אלוהים, קשה לומר שהם מנקים פה, מתחת למיטות - אה כן, אני מניחה שזה קשור למתח הזה שבין  פחד לסקרנות? או משיכה אולי?

"מראה פנימית"! היא כמעט נחרה את צמד המילים הזה שהסכימה לשאוב מהלהג של עדנה, וסירבה להסיר את מבטה מהתמונה התיירותית של שיירת גמלים שפסעה על הקיר.

כן, אני יודעת, יקירה, לא מוזר? מה שמתחבא לנו שם בתת ההכרה, קול חברתה התעבה. כן־כן ידידיי, הנה אתם! לא תחמקו! עדנה זחלה עתה אחורה מתחתית המיטה אחורה, עקמת הגב שלה מתאזנת עם ישבנה הזקור, וגררה מלפניה את זוג הסנדלים.
הו, לא משנה! היא לא יכלה לשאתה עוד. אני מחכה לך בלובי, לך ולסנדלים! בבקשה, הפעם תדייקו! 

• הספר “הילד של ליגיון הזרים״ ראה אור בהוצאת כתר