"הכנתי לך בגדים יבשים במקלחת", אביו יצא אל הגינה. רונן טאטא בידו את החול מכף רגלו. "אבא, למה התקשרת אליי פעמיים היום?"
"רציתי להראות לך משהו במחסן".
"אוקיי, נסתכל מאוחר יותר, עכשיו אין לי כוח לכלום". לאות פשטה בגופו. "תשמע", הרים מבט אל אביו, "אני אישן פה הלילה". הוא הופתע לגלות שלמרות כל השנים, הבית הזה נותר ביתו.
"הכול בסדר בינך לבין מירי?"
"כבר שאלת אותי קודם", קצף רונן. "אמרתי לך שהכול בסדר בינינו. מחר בבוקר אקום מוקדם ואסע הביתה". כעס מוכר התעורר בו, הוא כלא אותו.
"לא ישנת כאן מאז שאימא נפטרה", אמר האב.
"איזו סיבה יש לי לישון כאן כשאימא כבר איננה?", ענה בקצרה. העייפות הכריעה אותו, מאבקו בחמצן הבוגדני גזל ממנו את כוחותיו והותיר אותו מרוקן. "לא זוכר מתי הייתי כל כך עייף", הפטיר. "אני הולך להתקלח", קם ממקומו וכמעט מעד. אביו הושיט את ידו אליו, אבל רונן הדף אותה.
"הכנתי לך מגבת חדשה, תחתונים וחולצה של יניב. תשאיר את הבגדים שלך במקלחת ואני אכבס אותם אחר כך", קרא לעבר גבו המתרחק לאיטו. הוא צעד בכבדות אל חדר הרחצה. ריאותיו צרבו והאוויר חדר לגופו במשורה. הוא התיישב על האסלה ולפת את ראשו בשתי ידיו, אבוד. מה יש לך, מטומטם? מה יש לך, ילד מטומטם? מה קיבינימט עובר עליך? הוא רצה לצרוח אבל נותר קפוא על האסלה. דפיקה נשמעה בדלת וקול אביו נשמע, "רונן, אתה בסדר?"
"אני בסדר", ענה וקם על רגליו, שומע את צעדי אביו מתרחקים. הוא פשט את הבגדים שנדבקו לגופו ופתח את ברז המים החמים. האדים עלו בתא המקלחת. זרם המים קלח על ראשו. הוא השאיר את וילון הרחצה פתוח ועצם את עיניו.
"אתה ילד של מים", עלה בראשו קול אימו, "כל היום מים וים. אולי היית אמור להיוולד דולפין?", הוא הביט במראה המעורפלת, מחפש אחרי פניה. "מה יהיה איתך, רונן?", לחש לדמותו הנשקפת במראה. אחרי שיצא מהמקלחת, התנגב ובחן את התחתונים שאביו השאיר שם למענו. "עכשיו אני גם לובש תחתוני סבא", צחקק לעצמו במרירות. הוא לבש את חולצת הטי האדומה עם כתובת "רוח הצוות" וציור של נחש מפותל על כידון, ויצא. מחלון המטבח ראה את אביו יושב על כיסא בגינה, מבטו נעוץ אי שם, מעט מתנדנד, כשוקע. שעון הקיר הורה על השעה עשר ורבע. הוא מזג כוס מים ויצא אל הגינה.
"אז מה רצית להראות לי?"
"בוא איתי", רפי ניעור והם צעדו יחד אל המחסן הישן שבו נהג אביו להסתגר שעות ארוכות. המחסן היה מסודר למופת. כלי העבודה תלויים על ווים, בשולחן העבודה מורכבים מלחציים מברזל, ובצד מקצעה לעץ. מסמרים, ברגים, אומים וכלי קדיחה היו ערוכים במגירות.
רונן תמיד נמנע מלבקר במחסן, זו הייתה הממלכה של אביו. "אבא במחסן, עובד", הייתה תשובתה הקבועה של אימו. "על מה יש לו לעבוד שם כל הזמן?", היה מתלונן. "או שהוא במחסן או שהוא בעבודה. למה הוא בורח לשם כל הזמן?".
רונן לא אהב את המחסן המוקפד. בילדותו היה מתגנב להציץ מהחלון, מסיט את ענפי העץ הגדול וצופה באביו עמל ביסודיות על תיקון של חפץ ישן. אחר צהריים אחד, בשישי חורפי, רונן זכה בפרס הכדורגלן המצטיין בהפועל חדרה. אביו, כהרגלו, לא בא לצפות במשחק. ואף שידע זאת, רונן חיפש אותו בקהל ללא הרף. את הדרך חזרה עשה ברגל, הגביע טמון בתרמיל שעל גבו. הוא נכנס הביתה רטוב מהגשם ופנה למטבח. אימו הייתה עסוקה בהכנת ארוחת השבת והבהירה כרגיל שאביו שם, במחסן.
רונן צעק בזעם, "ברור שהוא במחסן, המקום האהוב עליו בעולם! כלי העבודה, זאת המשפחה האמיתית שלו! למה הוא לא יכול להיות כמו אבא של אבי או אודי שבאים לכל משחק? הוא לא חייב לבוא לכל המשחקים אבל לפחות למשחק אחד". דמעות עלו בעיניו והוא סינן בכאב, "האבא הזה, שקוע רק בעולם הפרטי שלו". אימו ניסתה לפייס אותו, אבל הוא הטיח בה, "ואת כל הזמן מגינה עליו! עומדת פה ומכינה לו אוכל!".
בפתח המחסן לחץ אביו על מתג התאורה, ואור צהבהב הטיל צללים על הכול. כלי העבודה נותרו מסודרים על הווים, ולצד הקיר ניצבו ארגזי קרטון זה על זה במגדל מסודר.
"פיניתי את ארון הבגדים של אימא וגם את החדר הישן שלך ושל יניב, ונשארו כאן גם כמה קרטונים שלכם. אני חושב שהגיע הזמן למסור גם אותם. השבוע יבואו מבית הכנסת לאסוף את הקרטונים עם הבגדים והכלים של אימא לתרומה".
רונן פתח את הקרטון העליון שעליו היה כתוב בטוש שחור "בגדים יהודית" ומישש את הבד של השמלה הפרחונית הכחולה בראש הערמה, מגהץ בידו את המכנסיים האפורים הישנים שקופלו בקפידה לצד השמלה. הוא השתוקק לטמון את ראשו בארגז, להציף את נחיריו בריחה. בקול יבש אמר, "אתה בטוח שאתה צריך למסור את זה?" והשתתק, בורר את מילותיו, ואז ירה בכעס, "נראה לך הגיוני שאישה אחרת תלבש את הבגדים של אימא שלי?"
אביו לא נרתע. "כבר אמרתי את זה ליניב ולמאיה, והם לא הגיבו כמוך".
"אני מבין שאתם משאירים את השיחה איתי לרגע האחרון, אם בכלל", רונן קמץ את ידו על השמלה הישנה. "מעניין איזה עוד דברים נאמרים שלא בנוכחותי".
"אימא גם הייתה רוצה את זה. עדיף שהבגדים יעלו עובש במחסן?"
"מי אמר לך שזה מה שאימא הייתה רוצה? כולכם נהייתם מומחי אימא? למה מפריע לך שהבגדים שלה כאן במחסן?"
"רונן, אני לא יודע למה אתה מגיב ככה".
"חשבת שאולי אני מגיב ככה כי נראה לי שלא אכפת לכם מהזיכרון שלה?", הוא הכה בידו על הקרטון ונצנוצי אבק זהרו לנגד האור הקטן הצהוב. "לא הכול חייב להסתדר לפי ספר החוקים של רפי פינטו, והמחסן הזה שלך...". והוא הביט סביבו, מניד את ראשו. "המחסן הזה".
אביו הסיט את מבטו ואמר בקול שקט, "רונן, אתה נסער. בסדר, נחכה קצת עם העברת הבגדים, זה לא הכרחי ולא בשביל זה רציתי שתבוא. רציתי שתראה את הקרטונים האלה, שם".
"תכף אני אסתכל". סחרחורת תקפה אותו ורגליו כמעט כשלו תחתיו. המחסן לכד אותו, הריח, הדחיסות, הזיכרון. הוא התבונן באביו, שנראה זקן ומבולבל. הוא לא צפה את תגובתו של בנו.
הם ניגשו אל הארגזים הסגורים. כשפתח את הקרטון שהשם "רונן" שורבט עליו ומתחתיו שני קווים, ראה שם את אוסף התקליטים הישנים שלו. השורות הדקות עם שמות הלהקות והאלבומים, פסקול נעוריו. "וואו, איזו היסטוריה", ליבו הלם.
"החלטתי לתת את התקליטים לתמיר, הנכד של דודה רחל", אמר אביו ולכסן מבט לעבר רונן השקוע בעטיפות התקליטים כמהופנט. "הוא מחובר למוזיקה בדיוק כמוך, כל היום מוזיקה ומוזיקה. לפעמים הוא בא לבקר כאן, ותהיה בטוח שהוא לא בא רק לבקר את הדוד הזקן שלו. הוא שואל אותי אם הוא יכול להאזין לתקליטים שלך, יושב על המיטה בחדר הישן, מרכיב את האוזניות ושומע מוזיקה בדיוק כמוך. לפעמים אני מציץ מהדלת, רואה אותו עם ראש נטוי לאחור ועיניים עצומות".
אבא, אתה בכלל יודע לאיזו מוזיקה הקשבתי? הצצת ככה פעם גם עליי? במקום לומר את זה הוציא מהקרטון עוד כמה תקליטים. פול סיימון, תמוז ופיטר האמיל. "הנה גם התקליט של לד זפלין", קרא בהתרגשות ומישש באצבעותיו את פני התקליט. אביו חייך לנוכח התרגשותו ואמר, "איך היית שומע מוזיקה כל הזמן". הפעם אמר רונן בקול כבוש, "אבא, אתה בכלל יודע מה שמעתי? אתה זוכר מה עשיתי כשהייתי ילד? אתה זוכר באיזו כיתה נזרקתי מהתיכון?"
"רונן, מה קורה איתך? למה אתה מדבר אליי ככה?"
באור הקטן במחסן, אביו נראה גלמוד ומתגונן.
"לא קורה איתי כלום, אבא. אולי כן קורה. בעצם אני בכלל לא מבין מה קורה איתי. סליחה, אני קצת טעון". הוא רפרף על עטיפות התקליטים ואז שלף מהקרטון את התקליט של סופרטרמפ. על גב העטיפה היה כתוב "שייך לאודי ממן". רונן מישש את התקליט ואז קירב לחוטמו, רחרח ואמר, "זה היה תקליט של אודי".
אביו הנהן בראשו, "לפעמים אני רואה את אימא שלו מסתובבת בשכונה. אבא שלו, חזי, נפטר לפני כמה שנים".
רונן המשיך לבחון את העטיפה. מלצרית בדיינר לבושה בחולצה כתומה המניפה מגש עם כוס מיץ תפוזים. "התקליט היה שלו, הוא נתן לי להקליט אותו בשבת בערב לפני שאני חוזר לצבא. היינו יחד במשך כל הצהריים בים, למחרת אחר הצהריים הוא כבר עלה על מטען בלבנון ונהרג ואני אפילו לא ידעתי".
"כן", אמר אביו, "אני זוכר את הלוויה שלו. כל השכונה הלכה אחריו. נראה היה כאילו העולם נעצר".
"ואני לא הייתי בלוויה שלו כי לא חשבתם לשלוח הודעה לצבא. רק כשהגעתי ביום שישי וירדתי מהאוטובוס ראיתי את ינאי שסיפר לי. אני לא יודע איך לא סיפרתם לי, אבא, איך?"
פני אביו התכרכמו. "כבר עברו שנים רבות. אימא לא רצתה שנלך לקצין העיר, פשוט לא הסכימה. אני מצטער".
• הרומן "פועם" ראה אור בהוצאת כריכה - סוכנות לסופרים