מיכל סנונית, סופרת, מחזאית ומשוררת, שהביאה לנו הקוראים במתנה את הספר הקלאסי "כפיטר פן" - "ציפור הנפש" - יוצאת בספר חדש "ארמון של אהבה". הסופרת המוערכת התראיינה ל"מעריב" וסיפרה על הספר החדש ועל מכלול יצירתה בצל (או יד ביד עם) ההצלחה הגדולה של ספרה "ציפור נפש".

"לא צריך לסבול כדי לעשות אמנות": יוצרת 'חאנשי' בראיון אחרי הזכייה בפרס האקדמיה   
כך הצליח צה״ל להניע את תושבי עזה הבלתי־מעורבים מאזור הסכנה

"נולדתי בקיבוץ עין החורש בתקופה שבה הייתה לינה משותפת", היא מספרת על עצמה, "שלא כרבים מבני דורי, יש לי זיכרונות חמים וטובים. אני חושבת שכאשר אתה מקבל אהבה בבית ההורים, יש לך גם ביטחון בבית הילדים". על דמותה כילדה היא מספרת: "הייתי סקרנית ללא לאות. סקרנית לרגשות. כל ילד, מה הוא מרגיש. וסקרנית לגבי המבוגרים שפגשתי בהם, מה איתם? הסובל, המרכזי, האיש.ה בשוליים, עובדי האדמה שהיו נערצים באותם ימים, וה"ג'ובניקים" שנחשבו פחות".

"אחרי הצבא התחתנתי ונולד לי ילד. בן, ואחריו עוד שתי בנות. הם הברכה שלי. ומאז נעו חיי כך: לצד עבודה בקיבוץ במשך עשרים וכמה שנים, עבודה בדיר הכבשים, מטפלת ילדים, שלוש שנים במכבסת הקיבוץ, עורכת עלון הקיבוץ, ובד בבד: לימודים באוניברסיטת תל אביב ספרות עברית ותולדות התיאטרון; כתבת בנושאי תרבות ואמנות ב'על המשמר' שכבר נסגר מזמן; עורכת במשך ארבע שנים את מוספו השבועי 'חותם'; מפגשי ספרות ברחבי הארץ דרך אמנות לעם, סל תרבות, עם תלמידים, מבוגרים, חוגים בבתי כלא,  מחנות צבא בהתנדבות ועוד".

"מסוף שנות ה-60 התפרסמו ספרי בהוצאות שונות. התחלתי בשירה ועברתי גם לספרי ילדים. שני קווים מקבילים שאני נעה בהם עד היום. הספר הראשון שלי שראה אור בחוץ לארץ היה 'צפור הנפש' (איירה נעמה גולומב, מסדה, 1985) בגרמנית. מאז הוא פרש כנפיים ל-50 שפות (כרגע מתורגם ליוונית) והיה לרב מכר בינלאומי. עוד ארבעה מספרי תורגמו וזכו שם, בנוסף ל'צפור הנפש', לעלות על בימות התיאטרון, המחול, והמוסיקה. מרביתם ראו אור עם איורים אחרים מאשר בארץ. ואני ממשיכה לקיים מפגשי ספרות ונהנית מהם, תמיד כחוויה ראשונית וחד פעמית".

מה הייתה ההשראה לספר?

"הספר החדש, 'ארמון של אהבה' נולד, כפי שזה קורה לי לא אחת, בלכתי ברחוב. פתאום בא לו המשפט הראשון. הראשון הביא את השני וכן הלאה, עד לסופו של הסיפור. כשזה בא אלי ברחוב, אני מוציאה את הטלפון וכותבת ב'פתקים' תוך כדי הליכה. בבית מעתיקה למחשב. בזמנים עברו הייתי כותבת בדרכים על פיסות נייר, על גב של צ'ק, מפיות של בית קפה, מה שהזדמן. אם אנסה ללמוד בעל פה כדי לזכור – בוודאות אשכח".

היא ממשיכה: "אני לעולם לא חושבת מה הספר מתכוון לומר, ואין לי בראש לא אידאולוגיה ולא אקטואליה. בדיעבד הרי תמיד יש משהו שמשקף מציאות פנימית או חיצונית, אישית או חברתית. נראה שספרי החדש, 'ארמון של אהבה', כך כבר שמעתי מפי אלה שהספיקו לקרוא, משקף את המציאות הישראלית כיום. אבל לא חשבתי על כך במודע. אפילו הופתעתי (וגם שמחתי) לשמוע זאת. במחשבה לאחור, הוא נכתב כאן ועכשיו שלא במקרה. למה לי להיתמם?"

האם הוא אוטוביוגרפי?

"אני מניחה שכל יצירה באה ממקום אישי, אינטימי, שזורם בדמו של היוצר. בתנאי שזוהי יצירת אמת. אישית, אם מותר לי להעיד על עצמי, אני לא יודעת לשקר. לא בחיים ולא בכתיבה ולא באהבה".

מהי אהבה?

"אילו ידענו להגדיר מהי אהבה, לא הייתה זו אהבה. אין לה פשר ובזאת כוחה. משיכה שאין לעמוד בפניה. וכי אפשר להסביר אהבה לילדים? אהבה בין גבר לאשה? אהבה לים, לנוף, אפילו אהבה לשפה (המולדת שלי היא השפה העברית). כמה מוזר, בספר שירים שלי מראשית שנות ה-70 של המאה שעברה, ישנו  שער ושמו: "אולי החומר הכימי של האהבה". לא נהגו אז להגדיר אותה ככה, ואני חשתי זאת בכל רמ"ח איברי. כיום לומר זאת זה נשמע בנאלי, כי מובן לכל שיש משהו כימי במשיכה המינית. מבט, ריח, חידוד חושי בלתי נשלט".

איך את מצליחה לכתוב לילדים וגם למבוגרים?

"כשאני מתחילה לכתוב משהו חדש, אין לי שום מושג (ממש שום מושג!) אם זה לילדים או למבוגרים. מכיוון שהמילים מכתיבות את עצמן, הן  גם מתאימות עצמן לגיל המיועד מבלי שאטרח לחשוב על כך. אני חושבת שזוהי ההשראה, שגם היא לא ברור עד היום מהי ומניין באה. בשנות כתיבתי הראשונות, הייתי מרגישה אותה ממש זורמת לי בראש. אבל מזה שנים, מקווה שלא אשמע תמוהה מדי, אני חשה זאת בידיים. כאילו מין רעד פנימי, אי שקט, שגורם לי לכתוב ואינו נרגע עד אשר אני מסיימת לפחות את הטיוטה הראשונה. אני מגלה פה נסתרות. מקווה שאני לא מגזימה בגילוי הלב".

"ל'ארמון של אהבה', ועוד כמה מספרי, על אחת כמה וכמה ל'צפור הנפש', אין קהל יעד גילי. הוא לכל גיל, לכל אדם. כשמו של המחזה הקלאסי שנכתב על ידי מחזאי אנונימי במאה ה-15, every man. הספר מאויר כספר ילדים (לטעמי איורים נפלאים של גליה אמרלנד), והוא מכוון לילדים, אך כולנו ילדים לתמיד ולכן, לתפישתי ולתקוותי, הוא מכוון לכולנו".

לאחר שכתבת את "ציפור הנפש", האם היא לא האפילה על כל ספריך האחרונים?

"כל ספר אצלי הוא בן יחיד. לחיות בצל ההצלחה, ללקות בחטא ההיבריס, זה הרס עצמי של היוצר והיצירה. כמובן שההצלחה שאין לה אח וָרֵעַ של 'צפור הנפש' מלווה אותי ושוכנת לבטח בקרקעית נשמתי. וכי יכולתי לשער? זה קורה פעם במאה שנים. הביקורות בחו"ל הישוו אותו ל'נסיך הקטן', ל'עץ הנדיב', ול"שחף' של יונתן לווינגסטון. הוזמנתי והופעתי בהרבה ירידי ספרים ופסטיבלים ברחבי העולם, ונשארתי כאותה ילדה של פעם (אני צוחקת עם הנכדים שלי שיש להם סבתא אינפנטילית).

"אבל אני, שגדלתי בחברה ערכית, עם הורים שחסכו במחמאות, כנהוג אולי באותם ימים, נשארתי עם אגו קטן (לפעמים קטן מדי). כל אדם הוא אדם. יהיה מוצאו ומקצועו ו"מעמדו" אשר יהיה. לא מעט אנשים עוצרים אותי ברחוב, מזהים ומחמיאים. ואני תמיד שואלת, ואת.ה מה שמך, מה את.ה עושה, ואומרת תודה. כי כל מחמאה בשבילי היא כאילו ראשונה ומרגשת בפני עצמה".

מתי רומן?

"רומן לא יהיה. המוח הקודח שלי ממציא לעצמו פרוזה מדי פעם. אבל אני מגרשת אותה. אני עצלה מדי ולכתוב רומן, זו עבודה ענקית. אני זקוקה לחופש ולספונטניות בכתיבה. להתנער מהעול שלה כשלא בא לי. קיבלתי בעבר מספר הצעות מהוצאות ספרים שאכתוב ספר פרוזה, אפילו אוטוביוגרפיה. אבל העצמי שלי נמצא בשירים. יותר מכך אינני מבקשת".

את תמיד כותבת בבהירות ובתום, האם את תמימה? - לטוב ולרע

"את משמחת אותי בשאלה הזאת. היא ממש בַּמָּקוֹם לגבַי. נשאר בי תום ילדות וכנראה הוא יישאר אצלי לעד. אני לא מייחסת לאנשים כוונות רעות, עד שהם לא מוכיחים לי אחרת. אפשר לסדר אותי, אבל זה לא חוכמה כי אני תמימה. עם זאת, אני מאוד-מאוד פגיעה. ולצערי, לא יודעת להראות את זה. סופגת ולא מגיבה. זו תכונה ממש רעה. אדם צריך לתת ביטוי ולהגיב לפגיעוּת אם וכאשר פוגעים בו. אבל אני חלשה בזה. גם נולדתי בלי קנאה.  לא במשורר או סופר שמצליח, לא בשום אדם שזוכה לקטוף איזה כוכב מהשמיים. אני שמחה בשמחתם, גם כן כמו ילדה. אלוהים פטר אותי מהקנאה כי זו מכה שלא כתובה בתורה. וגם מהגאווה. תודה לאל שאני לא משועבדת לשתי תכונות אלה שמעכירוֹת לאנשים את חייהם. קיבלתי מהורי את הצניעות ואת אהבת האדם. וגם מהרקע הקיבוצי שלי".

מה המוזה שלך, איך ומתי את כותבת?

"משהו על המוזה עניתי באקראי בשאלה קודמת. אבל אוסיף על כך שכל מקום וזמן על פני כדור הארץ מתאימים לי לכתוב בהם, כי האני שבתוכי תמיד אתי. אין לי כתיבה מקומית, ישראלית. לדוגמה: 'ארמון של אהבה' נמצא בתוכנו, הוא הַפְּנִים של האדם באשר הוא לטוב ולרע, לכל מה שהוא. גם ספרי שראה אור לאחרונה לפניו, 'האיש וסוד הצבעים הנעלמים' הוא על-גיל ועל-מקום. זהו סיפור על אדם שראה את העולם רק בשחור לבן ולא הצליח לראות את הצבעים שמסביבו, עד אשר הוא עובר תהליך שפוקח את עיניו לראות את יופיו של העולם על מגוון צבעיו (כמה הייתי נאיבית עד אוקטובר השחור...).

"למרות ששפתי עברית וחשבתי שאני יכולה לכתוב רק בארץ, 'צפור הנפש' נכתבה דווקא באיטליה. אני יודעת, נשבעת בשם שמיים וארץ, שאני יודעת את כוחו של 'מנזר השתקנים', מה זה עושה לבן אדם. נסעתי לשבוע לרומא. בעלי צבי אל פלג הציע לי לילה אחד: 'את עובדת מאוד קשה וחייך מאוד אינטנסיביים, למה שלא תסעי לכמה ימים לכל מקום שתבחרי, להתרחק, לא לדאוג, סתם להנות?' למחרת בבוקר שאלתי אותו: 'התכוונת ברצינות?'.

"אז נסעתי לרומא עם החלטה מודעת: לא להוציא מלה מהפה במשך כל השבוע. וכך היה. טיילתי ברומא, ראיתי עתיקות, אמנות מרהיבה, אדריכלות. הלכתי ברחובות, גמעתי יופי אין סופי. כעבור שבעה ימים, בלילה האחרון לפני שחזרתי, התעוררתי אחרי חצות ושמעתי בראשי: עמוק עמוק בתוך הגוף שוכנת לה הנפש. מכיוון שאני אדם מפוזר ללא תקנה, לא היה לי עפרון או עט, זה היה לפני המחשב והטלפון הנייד, 1984. אמרתי לעצמי שלא בא לי לכתוב ואמשיך בבוקר אבל השורה הזאת לא נתנה לי להירדם. אז מצאתי עפרון חצי שבור ונייר במגירה במלון וכתבתי את הציפור עד הבוקר. מה שהתפרסם, זו הטיוטה. בלי שום שינוי. שתיקת השבוע  נתנה לי את הציפור שהתעופפה לרחבי העולם. המשורר אמיר גלבוע, שערך עד אז את כל ספרי והיינו בידידות עמוקה, הוא וגם המשפחות שלנו, קרא את הסיפור, דפק על השולחן ואמר זהו . והשאר היסטוריה".