דן תורן, יעקב אגמון, אדם דלגליש ואישה שרצתה להיות קיפוד: ספיישל שבוע הספר

מראה מעל הגשר
דן תורן, “חוזר לשם עכשיו״, פרדס, 179 עמ'

הזדמנות נוספת להסתופף בעולמו הפנימי של היוצר האהוב שאיבדנו מוקדם מדי, ב״רומן זיכרונות רוק'נרול״, שמתמקד בתפקיד המוזיקה בחייו ובתפקיד החיים במוזיקה שלו. “השירים רימו אותי״, הוא מהרהר בין היתר, ומספר לפסיכולוגית שלו ש״העולם שלי מורכב מהרבה חלומות ומעט מציאות. לפעמים הם מתנגשים ואני הולך לאיבוד, ולפעמים הם חופפים ואני מרגיש על גג העולם״. הוא מתנחם בידיעה ש״בכל רגע על הבמה אתה יכול לשנות את החיים שלך ולפעמים של עוד מישהו״, ובאמונה ש״מחר, מחר תהיה ההופעה הכי טובה״.

על קצה המזלג: “החשיש הוא החבר הכי טוב של הטבק, שהוא האויב הכי גדול של האדם שמדמיין שהוא אומן בלונדון או באל־איי, רוכב בסערה, מחפש אישה ענייה מעל הגשר״.

לפני המצאת הפודקאסט
יעקב אגמון, “שאלות אישיות – ראיונות נבחרים״, הוצאת משרד הביטחון, 478 עמ'

זוכת פרס נובל (עדה יונת), זוכה גלובוס הזהב (ארי פולמן), חתן פרס ישראל (חנוך ברטוב) ושאר גדולי אומה ובעלי שיעור קומה, מעמוס קינן ועד שלומי שבן, פותחים את הלב ואת המיקרופון בפני החכם והחריף במראיינים, יעקב אגמון המנוח. בתו הגר ערכה קובץ מרהיב של היילייטס מתוך התוכנית בגלי צה״ל, שההגדרה מיתולוגית קטנה עליה, ושבמשך יותר מחמישה עשורים האירה את השבת למאות אלפי מאזינים.

על קצה המזלג: “אני חושבת, תסלח לי שאני אומרת את זה, שיש שחקניות הרבה יותר טובות משחקנים. אבל לא כותבים להן תפקידים. תמיד הגבר הוא המוביל, הוא הסובל, הוא הקורבן״ (ליא קניג).

הון, שלטון, מלון
ארנולד בנט, “מלון גרנד בבילון״, תרגום: ארז וולק, אפרסמון, 246 עמ'

רוזנים, נסיכים, ארכידוכסים, אילי הון, רבי מלצרים, מרגלים ושאר טיפוסים ססגוניים וגם מפוקפקים מאכלסים את עלילת הרומן התוסס בן 112 השנים, ואת המוסד המפואר המופיע בשמו. בתפריט: רצח, תככים בינלאומיים וקוקטייל בשם “נשיקת המלאך״.

על קצה המזלג: “כמות הדולרים שאבא מרוויח פשוט מבהילה. והגרוע מכל הוא שזה מחוץ לשליטתו. הוא אמר לי פעם שמרגע שאדם הרוויח עשרה מיליון, שום כוח בעולם לא ימנע מעשרת המיליון האלה לצמוח לעשרים. וכן הלאה. אני מוציאה כמה שאני יכולה, אבל אני לא מתקרבת להתמודדות עם הסכומים; וכמובן, אבא חסר כל ערך בבזבוז״.

16 מלאו לנער
מיקי מלץ, “אהבה בקריות״, שתים, 285 עמ'

רומן הביכורים של מיקי מלץ הוא אחד הספרים המדוברים של השנה, ובצדק. סיפור התבגרות וגילוי עצמי בקריית מוצקין של 1977. הבי־ג'יז מבעירים את רחבות הריקודים, מכבי תל אביב משגעת את המדינה בגמר גביע אירופה לאלופות, ההורמונים מבלבלים את כל האזרחים שמתחת לגיל גיוס. וכך, כדברי השיר מאת עלי מוהר - המנונם של בני ה־16 באשר הם, או לפחות של המבוגרים שמסתכלים לאחור על גיל 16 שלהם, כשעוד לא ידעו בדיוק מי הם - התחיל העצב המתוק, והבדידות חונקת את הצחוק.

על קצה המזלג: “אף אחד לא אשם בשום דבר, מלבדי. אני לא יודע למה אני מה שאני. אני לא יודע למה אני מרגיש את מה שאני מרגיש. אני לא יודע למה אני מסתכל על הנערים בכיתה שלי ובכיתות האחרות, והם נראים לי כמו חבורה של אנדרואידים חייכניים וחסרי נשמה שפועלים לפי תוכנה שהושתלה בהם על ידי מחשב רחוק, וכולם מחוברים למחשב הזה, מלבדי״.

אני וחבורת החבר'ה
ערן הורוביץ, “חבורת החברים״, תשע נשמות, 216 עמ'

רומן מרשים של ערן הורוביץ, יוצר וחוקר רב־תחומי יליד 1994, שקצת חמק מתחת לרדאר וזאת הזדמנות לתת לו הזדמנות. סיפור התגלגלותם לאורך ולרוחב השנים של חבר'ה, במובן הכי ישראלי שיש, שבכל זאת מהדהד חבורות חברים מהספרות העולמית, מ״החמישיה הסודית״ של אניד בלייטון, עבור בחבורת תום סויר והקלברי פין של מארק טוויין, ועד “אני והחבר'ה״ של סטיבן קינג. הורוביץ בוחן ברגישות ובשנינות את מושג החבורה על כל קסמיו, תעתועיו ומורכבויותיו, והתוצאה שובת לב.

על קצה המזלג: “רק שנתיים לאחר מכן, כששאלתי את יסמין מדוע לא התקבלתי לחבורה, סיפרה שהלל אמר להם שאני השטן. הוחמאתי מעט. ככה לא מכנים מישהו שלא חוששים ממנו, שלא רוחשים לו כבוד. וגם נתקפתי צער, כי בלבי השתוקקתי להתחבב על הנער הזך, שפעם אחת, במשחק כדורגל בבית הספר היסודי, בכה כשתפס אותי מרמה. למה שיבכה, שאלתי את עצמי, אם אני הרמאי? מאז הילך עליי קסם״.

שמיים מגינים מעל
אפרת קנובל, “מה שראיתי מהמרפסת״, כנרת זמורה דביר, 320 עמ'

החיים בזבל, זה ידוע. ולפעמים גם המוות בזבל, ליטרלית. התנגשות באחוריו של אוטו זבל קוטעת את חייה של המספרת, שממשיכה להשקיף מהיציע, כלומר מבלקון צפייה שמיימי, על המתרחש בעולם שהשאירה מתחתיה. זה עצוב ו(בעיקר) מצחיק כמו שזה נשמע, עם טוויסט אמוני (כיפות סרוגות) וכתוב בכישרון.

על קצה המזלג: “'אתה יכול למשוך בצמת הרפונזל שלי', הצעתי לו בנדיבות, למרות שבכל רגע שחלף התבהר לי יותר ויותר שאני חייבת לגלול מעלה את הצמה, להגיף את המרפסת, ולהפסיק לחשוב איך בכל יום ויום, כשהתגוררתי שם בין דרי מטה, פספסתי והפסדתי אלף הזדמנויות לכל מיני דברים מופלאים. איתו״.

אחים (ואחיות) לרצח
פ"ד ג'יימס, “רצח בבית נייטינגייל״, תרגום: עפרה אביגד, עם עובד, 323 עמ'

עוד קצת רציחות ספרותיות של אחרים להתנחם בהן בחיק המזגן, וכשפ"ד ג'יימס אחראית על ההליכים, אתם יודעים שאתם בידיים מצוינות. התפאורה היא בית ספר לאחיות (ג'יימס הייתה אחות בעברה), ואדם דלגליש הדגול - חבר ותיק של אוהדי הז'אנר - מפקח על החקירה הסבוכה. תענוג מהשורה הראשונה ועד למשפט הסיום המושלם.

על קצה המזלג: “התאומות דיברו כאישה אחת ונשמעו כמי שבטחונן העצמי מוצק, כמעט נטול דאגה. הן ידעו בדיוק מה הן עשו ומתי, ונראה שאיש לא יכול לערער אותן. הן לא מסוג האנשים שיתייסרו בגלל רגשי אשמה מיותרים או יוטרדו בשל ספקות לא רציונליים, שמשפיעים על אנשים שאישיותם שאננה פחות ודמיונם יצירתי יותר״.

פטל וחרדל וקיפודים
נירה קמחי עוזרד, “מה יש לך את?״, פטל, 130 עמ'

אתגר קרת זה לא הכל. הסיפורים הקצרים (והקצרצרים) של נירה קמחי עוזרד הם הפתעה מרעננת. חצופים, מתריסים, אקלקטיים, שפיציים, בטעם פטל (כשם ההוצאה) וחרדל והחיים עצמם.

על קצה המזלג (סיפור אחד בשלמותו): “אם את מתעוררת בבוקר ורוצה להיות קיפוד את צריכה להיזכר בביקור בקופנהגן, כי שם היה קיפוד אחד שמת בגיל שש־עשרה. את קראת על זה מאמר. לך אומנם מלאו ארבעים אבל בחשבון פשוט אם תתחילי להצמיח קוצים יהיו לך עוד שש עשרה שנה לחיות. זה בהחלט מספיק. את צריכה לדעת שבלילות יש להיות זהירים מאוד. כלבים תוקפים קיפודים. וגם לחצות כביש זה מסוכן, כי בשכונה שלך אין רמזור, וכבר קרו כמה אסונות. את יודעת שקיפוד זכר חי יותר מקיפודה נקבה, אבל את לא רוצה להיות קיפוד זכר. בשיטוטי הלילה את תפחדי מאוד מנשיכות ומבני זוג בלתי ראויים שיגרמו לך, כמו לכל הקיפודות, זיהומים באברי המין. את מרגישה את צימוח הקוצים, בעיקר בגב ובזרועות, ומתחילה לעבור לאוכל צמחוני. אם תצליחי להתגלגל לכדור קוצני איש לא יתקרב אלייך. ייתכן שהעובדה שתרגלת יוגה כל השנים תעזור לך להתכדרר״.

שישה גזרים שלמים
אמור טאוולס, “לינקולן אקספרס״, תרגום: אסנת הדר, מטר, 560 עמ'

אופרה ווינפרי וברק אובמה בחרו ברומן האפי הזה, כל אחד לחוד, כספר הטוב ביותר של השנה. מי אני שאתווכח איתם? עשרה ימים בלתי נשכחים בקיץ 1954. אמט בן ה־18 משתחרר ממוסד לעבריינים שבו ריצה 15 חודשי מאסר בעוון הריגה בשוגג. מה כבר יכול להשתבש? אל תשאלו. תקראו.  

על קצה המזלג: “בילדותו לא היה אמט מתאר את אמו כאומללה, לא באוזני אחרים ולא בפני עצמו. אבל בשלב מסוים, ברמה מרומזת, הבין שזה מה שהייתה. הוא התוודע לכך לא בגלל דמעות או טענות גלויות, אלא ממראה מטלות לא גמורות אחר הצהריים. הוא היה יורד למטבח ומוצא על קרש החיתוך שנים־עשר גזרים ליד סכין החיתוך, שישה מהם חתוכים ושישה שלמים. או שהיה חוזר מהאסם ומוצא חצי מהכביסה מתנפנף על החבל והחצי השני עדיין לח בסל הכביסה. הוא היה מחפש את אמו ומוצא אותה יושבת על המדרגות בחזית, ומרפקיה על ברכיה. אמט היה אומר בשקט, כמעט בהיסוס, אמא? והיא הייתה מרימה את מבטה כאילו זאת הפתעה נעימה. היא הייתה מפנה לו מקום על המדרגה, כורכת זרוע על כתפו או פורעת את שערו, ואחר כך ממשיכה להביט במה שהביטה קודם - משהו אי שם בין מדרגות המרפסת לאופק״.

סיגליות על החזה
מרסה רודורדה, “רחוב הקמליות״, תרגום: רמי סערי, רימונים, 284 עמ'

הכינו את הממחטות. סיפורה של תינוקת שננטשה בפתח בית ברחוב הקמליות, והחיים שציפו לה בהמשך, כפי שרק מספרת גדולה כמו מרסה רודורדה הקטלאנית יכולה לעשות. התרגום לעברית מופתי.

על קצה המזלג: “ועדיין זכור לי היום שהצבע הסגול נכנס בו לחיי, אחר צהריים קיצי וכל התריסים מוגפים, עם זהרורי אור שאפשר היה לראות רק מבעד לחרכים. באה אז לביקור גברת גבוהה בשמלה שצבעה כסיגל ריחני ולראשה הינומה מעוטרת בכתם קטיפה מתחת לעין, וסיגליות על החזה ונעליים בצבע סיגל, וכאשר היד שלה חלפה שוב ושוב על פני הסיגליות שלחזה, אמרה שסביר להניח כי אבי היה מסוג האנשים שמתי מעט דומים לו, משום שאני עצמי התברכתי, לדבריה, בפנים של נימפה ושל קדושה, ופחד אלוהים לחשוב בכמה מרורים יאכילו אותי הגברים כשאהיה גדולה״.

ההצגה חייבת להימשך
דומיניק לים, “כל הצלילים הנכונים״, תרגום: דנה אלעזר־הלוי, סלע ספרים, 304 עמ'

סיפור מתוק על אהבה לא ממומשת בין שני נערים מבולבלים שהיו לגברים מצליחים, ומקבלת הזדמנות שנייה לפרוח. והכל על רקע פסקול של מיוזיקלס וחלומות על הצלחה בברודוויי. בקיצור, כל החומרים שקריאת קיץ עשויה מהם.

על קצה המזלג: “היה כל כך טיפשי מצדי לעזוב אותך ככה. התגעגעתי אליך ולשירים שלך. כשהרפיתי ממך נאלצתי להרפות גם מהשירה, מהאהבה למוזיקה ומהאושר שהרגשתי כשעשינו מוזיקה ביחד. אף פעם לא הרגשתי ככה בשום דבר שעשיתי, ועם אף אחד אחר״.

נס הכבלים השקופים    
אדוה בולה, “החדר הדרומי״, כתר, 280 עמ'

כמה יפה מגדירים בגב העטיפה של הרומן הענוג והמושך הזה את עצם מהותו - השאלה “מתי ואיך קורה הנס שבו ניתקים הכבלים השקופים הכובלים את הגוף והלב לאדם שאוהבים - נס שלא נופל בעוצמתו מנס ההתאהבות״.

על קצה המזלג: “כילדה חשבתי שאפילו הרוח, אם תנשוב לכיוון הלא נכון, תביא את אבי אל הקצה, והשתדלתי לא להכעיס אותו, אבל ככל שבגרתי ראיתי בבירור את החוט העדין שאמי טוותה סביבו במילותיה, ובעזרתו משכה אותו אל הקצה. שנים יעברו עד שאבחין שאותו חוט עדין כרוך גם סביב צווארי״.

הכיבוש ופירורי הבייגלה
דנה שוופי, “איך להיות מוזה״, אפיק, 346 עמ'

רומן חניכה סקסי, סאטירי ומבדר מאוד, שחלקו הראשון נקרא “היזהרו מאומנים נושאי מתנות״ ושבמרכזו שני בוגרים של בצלאל (אחת מהן עושה אומנות אופנתית “על הכיבוש״) וצלע שלישית מסתורית ושרלטנית שחוזרת מסצינת האומנות בניו יורק ומטלטלת את הסירה. המוטו של מופסאן שמופיע בתחילת הספר מסגיר מעט מסודותיו: “זה לא קשה להעמיד פנים שאתה מלומד. הסוד הוא לא לחשוף את הבורות שלך. פשוט תמרן, התחמק ממכשולים, ואת השאר אתה יכול למצוא במילון״. או בגוגל.

על קצה המזלג: “אל דאגה, סוויטי, גם אם ייפלו לי המים באמצע הפתיחה אני אחזיק את הממזר הקטן בפנים עד שהאורח האחרון פורש, וגם אז אשאר כדי לטאטא את פירורי הבייגלה ולכבות את האור״.