הספר "בנות דודות" מאת אורורה ונטוריני, מגולל בתחביר סבוך אך רגיש את עלילות חייהן של יונה, המאופיינת בלקות שכלית, ואחותה בטינה, עם לקות חמורה יותר ועקמת בגב. שתיהן, שננטשו מאביהן וגודלו על ידי אם מורה חסרת רחמים, חולקות יחד עם שאר המשפחה (ובזרקור חד על הדודים והדודניות שלהן) פגם משפחתי-תורשתי, מה שמצדיק תחת אותו הקשר את הדבקת הכינוי "מפלצתי" על ידי יונה.
יומן מלחמה: מאמריו של יוסי אחימאיר הופכים לספר
נתוני הספרייה הלאומית: עלייה חדה של 40% בפרסום ספרים דיגיטליים
יונה האמנית, אשר קולה מוביל את קורות הסיפור תוך שימוש במילון לצידה ובתחביר כאוטי עם מעט מאוד נקודות בסופי המשפטים (וכשהם קורים- הם מאלצים אותה לנוח), מנסה ליצור עולם הבעתי וצורני משלה באמצעות בדים וקרטונים העומדים לרשותה בעת יצירתה. אלו מתגבשים ומתקבצים בסופו של דבר לכדי תערוכת ציורים שלמה, שמובילים על הדרך לשינוי שם המשפחה שלה ל"ריגלוס" על ידי מורה הדרך שלה באמנות, חוסה קלמאון. האמנות היא המפלט של יונה וקן הניחומים שלה אל מול עולם אכזרי, בו היא מגלה בדרכה הילדית, המתפרצת והתמה את עולם הנשיות והמיניות בכלל. זאת בין היתר באמצעות הדודה פטרה שעובדת בזנות - "המקצוע העתיק"- והדודה קרינה שנוצלה באונס ומתה במהלך הפלת העובר.
אל האמנות הזאת, שמביאה את יונה לברוא לה עולם פרטי ועצמאי משל עצמה, חובר דמיון פורה בו היא מצליחה לראות היטב מכולם את נכותה של בטינה, החולה ב"מחלה נפשית", כך בביטוי העלום של הרפואה המודרנית. היא מדמה את נפשה של אחותה "הזולגת ודולפת" לסדין מלוכלך - אובייקט שנותר במוחה כשאריות מקשת המיניות העכורה והכעורה אליה היא חשופה מבנות דודותיה. בפעם אחרת, היא מדמה תינוק פג המועד לטבילה בכנסייה לקנלוני.
יונה, כאמור חוד החנית של החבורה המנוצלת הזאת, בחכמתה הטבעית מוצאת יתרונות ללקות התורשתית שלה. כך, למשל בעמ' 88 כשדודתה עורכת לה היכרות ראשונית עם קונדום, היא כותבת: "מאז רקע הלטקס נעשה רק גועל מגוחך שניצלתי ממנו, הודות לנכות התורשתית שלי, שנהגה להיות משהו שימושי בשעת מקרה". הכתיבה הלא סדורה וחסרת הפיסוק מאלצת כמעט לאורך כל הספר להאט את קצב הקריאה האוטומטי ואף לעבור ולקרוא שנית, כדי להציב התחלה, אמצע וסוף למשפט, ובכך משקפת ממש את ניסיונה של יונה בהבנת העולם המבוזר שסביבה. על כן הקורא כאן עשוי לחוות קושי ראשוני בהתחברות לדמותה, אך לבסוף היא מגיעה - ובגדול. כך למשל, כשהיא מתאהבת לראשונה בבחור רזה העובר עם אופניו ברחוב, או כשהיא פשוט נכנעת בצנעה ללא התכתשות כשאין בכוחה לשאת יותר: "אני נחה".
אך ההתאהבות האמיתית בדמותה מגיעה עם המהפך שהיא עוברת, ותהליך ההתבגרות וההתגבשות שלה מילדה לסניוריטה. אז היא מביטה נכוחה בעולם שמולה וברגעי פיכחון משלימה בכאב עם מה שגזר עליה הטבע, מה שנתפס בעיניה כריקבון פנומנלי אל מול טהרתו של שאר המין האנושי. "חשבתי שלרובנו שהיינו שם אין סיבה לחגוג ימי הולדת, והיינו צריכים לחגוג פטירות, כי אנחנו הנאלצים לחיות תופסים מקום בחלל שאולי היה נחוץ לילוד נורמלי", היא מתוודה באחת ההתכנסויות המשפחתיות.
"המוח הוא הכי חולה וחלוש בכל המשפחה חסרת התועלת שלי ואני לא אמורה להתבטא ככה, אבל לפעמים הייתי רוצה להיות נורמלית לגמרי", היא כותבת בחצי הישברות. עם הדרמה הגדולה שבאה על אחותה בטינה, שלבסוף גם היא נקלעת לעורמת הניצול המיני של באי העולם החיצוני, יונה שוברת שיאים ונעשית תובענית, דורשנית, חצופה יותר עד כדי כך שהדיבור האוטוסטרדי שלה הופך לשירת ראפ בועטת, אם כי עדיין תחת התנצלות ותחושת נחיתות אפסית. "כאילו הפכו עליי קערה מלאה אטריות מרק אותיות", היא אומרת בנימת שפלות עצמית.
עם הזמן יונה שמה את המילון בצד, מדברת ומתבטאת בזכות עצמה עם פחות עזרים, ואפילו עם מקצוע ביד ודירה משלה. ועדיין, על אף רגעי התיקון המעטים בהם היא סוגרת חשבונות פתוחים, ומכריזה עם עצמה על ניצחונה בכיבוש אמנות הדיבור ועולם החיים בזכות ולא בחסד, האכזריות שמסביבה העוטה במרמה כסות של נחמדות, גוברת. ורק בשביל החשיפה החד פעמית הזאת, הקריאה בספר הזה שווה.