סימני נפילה | פרק מהספר החדש "ספר הריצות"

ליותם ז"ל, איריס, רביב ובלה חיים, שביתם גבולות.

הנה בית הקברות של הקיבוץ שאינו משתנה לעולם, הנה גבולות הישנה וזרמי האוויר שמגיעים בפרצים חמים ממישורי חלוצה, והנה אור השמש שחולש על מלוא השטח, חופשי מגבעות ומהרים. הנה אתה רץ כפי שהיית רץ בתוך מה שהיה מרכז יקומך הזעיר, ובעיני רוחך היה ציר הארץ, ליבת־החלמיש של אי־ההשתנות. אתה בתחילת הריצה הארוכה שתכננת ופתאום אתה זוכר בדיוק איך זה היה. אתה רואה בבהירות את הנער המשונה, המפוחד, הכחוש, שאמרו עליו שהוא יודע לרוץ מהר יותר מהחיות, אמירה מוגזמת שגרמה לו לדמיין חיות כבירות ופנטסטיות שזוקפות ראשן מעל הנופים המדבריים, לוכדות את ריח זיעתו ודולקות אחריו. הנה כתמי העננים הכבדים, זרועים בתכלת העזה של השמיים, הרוח מרחיקה אותם לאט־לאט כווילון שנפתח. תעתועי האור מרצדים בתוך אגלי הזיעה, טווים את פניו הגסות של גיורא, מאדימים את השפם הג'ינג'י שהיה מונח מעל שפתו העליונה כפלסטר. קלסתרו לא הכיל קווי אושר, אלא חריצים שעיצבו ארשת זועפת של אחד שיודע אמת פשוטה אחת. הוא היה החבר הטוב שלך. כזה שחולמים את חלומותיו: "אם הייתי יכול לחזור הנה בגלגול אחר, בזמן אחר, אתה יודע מה? הייתי רוצה לחזור בתור צייד קדמון שיודע שאתה צד או שצדים אותך".

קולו הצרוד מסיגריות עוד מהדהד במישורים כאילו לא חלפו השנים, והוא דוחק בך לעלות על הקומנדקר ולצאת איתו לצוד דורבן. הריצה בשדות אחר הדורבן הייתה מסחררת, שמיהם הליליים התגעשו במערבולות של כוכבים. אבל גיורא היה איש של אדמה. הוא ידע לבחון את העתיד וקרא לו קדמה כמו שצריך לעשות מְרַכֵּז ענף, ולומר לך: "אנחנו צוות, ואני אלמד אותך כל מה שאתה צריך לדעת". הוא היה לוכד את הדורבן באורות של הקומנדקר, אתה היית קופץ עם המקל של הטורייה ורץ להשיג אותו.

הדורבן לא הבין מה קורה, הוא היה רץ קדימה בתוואי שהאורות פילחו, מתפתה לשדה הראייה במקום לשבור הצידה אל מסתור החשכה. משהשגת אותו אור הפנסים הבהיק את עטרת הקוצים הנהדרת, המפוספסת בשחור־לבן, קוצים שטורף אמור להידקר מהם, אבל חסרי תועלת מול קומנדקר וטורייה. אין היגיון, ואין איזון בין הצייד האנושי לניצוד החייתי. "אחת בכל הכוח", גיורא היה צועק מהקומנדקר, "ושלא תיפול לי, אתה שומע?!". קיווית שהדורבן ייעלם, ישבור חזק לחשכה. פחדת שאם תכה את ראשו הוא ישוב. לא כדורבן, אלא כמפלצת קוצנית ונקמנית. השדה עכשיו נושם איתך, הוא זוכר אותך רץ, יחף, חצי גוף עירום, לוחש, "רק לא ליפול. רק לא ליפול". ענן סוגר את הווילון. אתה רץ קדימה. הנה המאהל הבדואי שהוקם מדי אביב. הייתם נוסעים לכאן לאחר הציד, להחליף את הדורבן בטלה. גיורא היה אומר, "תירגע ילד, הדורבן ונשמתו אצל הבדואים, הם יודעים לטפל בזה". בדרך למאהל היה שותק, מחזיק את הדורבן המת ברגליו, נזהר מהקוצים שרשרשו את הלילה. רשרוש שאתה עדיין שומע כשאתה חוצה את השדה לעבר האוהל, שבדואית עומדת בפתחו. נדמה שהיא מסמנת להיכנס. אתה מרכין מעט את גופך לתוך זרמי האוויר, הכול חוזר כאילו קרה אתמול. העבר הוא שכנו של העתיד, ובכל ריצה קדימה קיים הרץ שרץ לאחור. אתה בולע את האוויר, יכול לראות את גיורא, שהיה מתיישב בחוץ עם הגברים סביב המדורה כשהדורבן מוטל כמו נזר של אל בחנות עתיקות. הבדואית מסתכלת על רגליך, עכשיו הן נעולות בנעלי הוקה זוהרות, אז הן היו יחפות ולרוב פצועות. בין פרצי הצחוק של הגברים הייתה מושכת אותך לתוך האוהל. כף היד בעלת העור המחוספס הייתה נעימה. בפנים היא מושיבה אותך על כרית גדולה, שכמו ספגה והסוותה את קולות הגברים. הדממה קפאה על מקומה. הייתה מוחה את הדם מכפות רגליך במטלית בד ספוגת מים. זה היה כל כך נעים, שגם עכשיו, ארבעים שנה מאוחר יותר, הנעימות מטפסת עד האוזניים כשאתה מקיף את המאהל, שתושביו אינם מכירים אותך. וכמו אז על הכרית, הראש מורכן, הגוף כולו קשב: שום רחש. שום רשרוש. שום פעייה. היום קשה למצוא את הדממה ששררה אז באוהל, שמתוכה שמעת אותה מזהירה, "אפשר בקלות ליפול כאן, רוץ בזהירות". ואתה תהית איך בכלל אפשר לרוץ בזהירות.

טנדר פז'ו 404 חולף על פניך ונעצר. אתה קרב אליו מתנשף. "צריך לאנשהו?", ראשו עטוף הכאפייה של הנהג מציץ אליך מהחלון. חמש כבשים עומדות בארגז הפתוח, מטות פניהן לעברך, עיניהן בוהקות.
"לא, תודה". אתה ממשיך והוא נוסע לידך לאיטו.
"לאן רץ?"
"לוואדי".
"זה בכיוון לשם", הוא מסמן עם ידו לכיוון ההפוך, "מכאן זה לעזה".
"זה בסדר".
"מה בסדר?", הוא קצת צוחק, "מכאן לא תגיע!".
"אני מכאן, מגבולות. מתאמן למרתון. היום", אתה מרים את היד עם השעון, מסתכל, "שלושים קילומטר".
"המון!", הוא מניד בראשו ונותן גז. הכבשים מיטלטלות, מחליקות ונדחפות זו אל זו. דלת הארגז משתחררת והן נופלות על האדמה החולית, מתרוממות, ובתנועה פשוטה של טלטול מרדני של הראש הן מצייתות לטבען ופותחות בריצה לכיוונים שונים בשדה. אתה רואה את הבדואי צועק ורץ אחריהן. אתה מקווה שיצליחו להימלט. אתה מתרחק, נמלט מהזיכרון שבתוכך, כשלפתע בוקע מן האדמה ערוץ עמוק. האדמה המנומנמת מתרוממת וחובטת בעוצמה בכתף ומכה בסנטר. הפתאומיות הזאת קשה להבנה. הגוף שוכב, בקושי נושם. מי שנפל מכיר את רגע התרוקנות המחשבות, את רגע ההכרה ואת רגע ההתנערות, ואת רגע הזזת הידיים והרגליים בתוך ההתנשפויות. דומה שהאדמה ממתינה לתשובה. היא שופטת אותך. אחרי ההשפלה מפסיקים להיאבק. נכנסים לתוכה, הולכים איתה כאילו הנפילה עצמה היא סוד. סוד הריצה.

• "ספר הריצות" ראה אור בהוצאת אפיק