כאשר אסף ולדן, נכדם של שמעון וסוניה פרס, שם קץ לחייו ב-2019 התגלו בין חפציו שירים שכתב. רן יגיל מהוצאת "עמדה" שמוציאה לאור את שיריו בספר החדש "לב אבוד בין מילים": "לא הייתי כותב פרט זה אלמלא היה מופיע בדש הספר ובפתיח היפה שכתבה צביה אמו לספר תחת הכותרת 'מזמור לאסף', ובעיקר, זה מה שחשוב, שהדבר מופיע לא אחת בשירים. חלק מהשירים בעלי יסוד פזמוני מובהק הולחנו על ידי מוסיקאי ידיד, איתי זנגי, ואלה שהולחנו מסומנים לצד כותרת השיר בתָו. מקסים.
"את אסף וַלדן לא זכיתי לצערי להכיר אלא דרך השירים שלו, וכאשר קראתי את ספר השירים 'לב אבוד בין מילים' מצאתי בו שירים כֵּנים ביותר, אישיים וידויים יפים מאוד. בוב דילן כתב פעם כי שיר הוא איש עירום, ואכן, לדידי, שיריו של אסף חשופים, ממש כך, כאילו הוא מסתובב ללא עור בעולם, או הם בעלי עור שקוף דרכם אתה יכול לראות את רַחַשׁ הרגשות ותת-הרגשות שחש.
"יש כאן שירים ממש נוגעים ופוצעים. וַלדן הוא בנם של פרופ' צביה ולדן, בלשנית התפתחותית בכירה ופרופ' רפי ולדן, רופא כירוגג בכיר, והוא נכדם של סוניה, שהתנדבה רבות למען חולים, ילדים בחינוך המיוחד ונכים, ושמעון פרס שהיה ראש הממשלה ונשיא מדינת ישראל.
"ולדן (2019-1984) נולד וגדל בכפר אז"ר. למד בתלמה ילין במגמת מוזיקה, ושירת ככתב בביטאון חיל האוויר. הוא התנדב בכישורית, כפר לאנשים עם צרכים מיוחדים, ובעמותה לילדי פליטים. סיים את לימודיו לתואר ראשון ולתעודת הוראה בספרות ובבלשנות באוניברסיטת תל אביב. למד הוראת יוגה, וניגן בהרכבים שונים. חינך ולימד חמש שנים בגימנסיה הרצליה, ועבד בהנחיית מורים".
אני רוצה להעלות חיוך
אֲנִי רוֹצֶה לְהַעֲלוֹת חִיּוּךְ עַל שְׂפָתַיִךְ
אֶת הַחִיּוּךְ שֶׁלִּי, עַל הַשְּׂפָתַיִם שֶׁלָּךְ.
אֲנִי רוֹצֶה לְהַעֲלוֹת דְּמָעוֹת בְּעֵינַיִךְ.
אֶת הַדְּמָעוֹת שֶׁלִּי, בָּעֵינַיִם שֶׁלָּךְ.
אֲנִי רוֹצֶה לְמַלֵּא אֶת הַבֶּטֶן שֶׁלָּךְ
אֶת הַבֶּטֶן שֶׁלָּךְ, לְמַלֵּא
בְּיֶלֶד שֶׁלִּי.
הנה לסיום השיר "ראיתי אותה היום", שבו הדובר מתחיל בכך שראה עצבות אצל ההיא האחרת ומשם הדובר מצביע על עצבותו שלו, אך הוא לא נשאר שם אלא חותך מסקנות ארס פואטיות במובן הרחב של המילה על כתיבתו בפרט ועל כתיבה בכלל, על ההבדל בין פטפוט עד דיבור והכתיבה המחייבת. אני חושב שהשיר הזה מדגים יפה את שם הספר הייחודי הזה "לב אבוד בין מילים".
ראיתי אותה היום
רָאִיתִי אוֹתָהּ הַיּוֹם וְנִהְיָה לִי עָצוּב.
כָּל־כָּךְ מְבֻלְבֶּלֶת וַאֲבוּדָה וּמְלֵאָה חֲרָטוֹת.
זֶה לֹא אוֹמֵר כְּלוּם.
כֻּלָּם אֲבוּדִים וּמְבֻלְבָּלִים.
רֹב הַזְּמַן.
אֲנִי כָּל־כָּךְ רוֹצֶה לִכְתֹּב.
מַשֶּׁהוּ טוֹב.
מַה זֶּה טוֹב?
אוּלַי אֲמִתִּי אוֹ מְרַגֵּשׁ.
הַכֹּל כָּל־כָּךְ טִפְּשִׁי וְאֶזוֹטֶרִי וְלֹא אוֹמֵר כְּלוּם.
אֲבָל כֻּלָּם טִפְּשִׁיִּים וְאֶזוֹטֶרִיִּים הֲרֵי, לֹא?
רֹב הַזְּמַן.
אֲנִי כְּבָר סוֹגֵר אֶת עִנְיַן הַכְּתִיבָה.
מִסְתַּבֵּר שֶׁגַּם הַלַּיְלָה אֵין לִי שׁוּם דָּבָר לְהַגִּיד,
אוֹ שֶׁאֵין לִי שׁוּם דָּבָר לִכְתֹּב.
כִּי לְהַגִּיד מִלִּים זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר זוֹל מֵאֲשֶׁר לִכְתֹּב אוֹתָן.
יֵשׁ לִי כָּל הַזְּמַן מַה לְּהַגִּיד אֲבָל שׁוּם דָּבָר מִזֶּה
לֹא שָׁוֶה מַסְפִּיק בִּשְׁבִיל לְהִכָּתֵב.
הַאֻמְנָם? הֲרֵי הַכֹּל קוֹרֶה וְהַיָּם בְּשֶׁלּוֹ.
מְעַנְיֵן אִם זֶה וְזֶה מוֹצֵא הַלַּיְלָה צֵרוּפֵי מִלִּים יְקָרִים כָּל־כָּךְ שֶׁשָּׁוֶה לִכְתֹּב אוֹתָם.
וְאִם כֵּן, אָז אֵיךְ אֲנִי לֹא מוֹצֵא אוֹתָם צֵרוּפִים בְּעַצְמִי?
אֲנִי, שֶׁאֶת כָּל הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה מְבַלֶּה בַּכַּוֶּרֶת הַזֹּאת.
אָז הַתְּשׁוּבָה הִיא לֹא.
אֵין שׁוּם צֵרוּף שֶׁל שׁוּם מִלִּים בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ הַלַּיְלָה
שֶׁשָּׁוֶה לְהַעֲלוֹתָן עַל הַכְּתָב.
וְכָל מִי שֶׁחוֹשֵׁב לְעַצְמוֹ הַלַּיְלָה שֶׁהוּא מָצָא אֶת
הַצֵּרוּף הַנָּכוֹן, הָאֲמִתִּי, הַמְרַגֵּשׁ −
אֲנִי מַכְרִיז בָּזֹאת שֶׁהוּא טוֹעֶה אוֹ מְשַׁקֵּר.
הוּא חוֹשֵׁב כָּךְ כִּי כַּנִּרְאֶה כְּמוֹ כֻּלָּם
גַּם הוּא אָבוּד וּמְבֻלְבָּל וּמָלֵא חֲרָטוֹת.
לֹא אוֹמֵר כְּלוּם,
וְהוּא בָּטוּחַ שֶׁהוּא שׁוֹנֶה מִכָּל הָאֲחֵרִים.