הסופר והעיתונאי צור שיזף מוציא בימים אלה ממש את ספרו החדש ״ההרפתקנים״, וסיפר בראיון מיוחד למעריב על תהליך כתיבת הספר הנפרש על פני 13 שנים, על הסיפור יוצא הדופן שהניע אותו לכתוב, והתחושות להוציא אותו בצל המלחמה.
"ב-24 לאוקטובר 1917, ביום הראשון של המהפכה באודסה, יורים הלבנים בדויד, בעלה של שרה. למחרת, לאחר שהוא נקבר בחופזה, נמלטת שרה עם אברהם, בנה בן השבע, על הדרכים המרכז אסיאניות לשנחאי, מפקידה את הילד, וחוזרת לסחור בבטנה המדממת של המהפכה, אישה צעירה שדבר לא עומד בדרכה. מקץ מאה שנים, מצטרפת איה, נינתה, לגבר שהיא אוהבת, מנהיג של קבוצת לוחמים שהופקרה כשהעולם מתהפך. היא נמלטת אתו לאורך הדרכים הטראנס אסיאניות מבלי לדעת שהיא עוקבת אחרי מסעה של שרה", מספר שיזף על עלילת הספר.
על תהליך הכתיבה הוא מרחיב: "רומן המסע הזה נכתב על פני 13 שנים. בין 2010 ל-2023. זה הרומן שלקח לי הכי הרבה זמן לכתוב. בדרך כלל אני כותב ספר תוך כמה חודשים עד שנה. פה זה היה שונה. אולי כי חלקו נכתב תוך כדי תנועה באזורי הרעידות וסכסוכים מדממים בעולם וחלקו בכרם שלי שליד מצפה רמון. וגם במקומות רבים ושווים על דרך המשי ובהודו. העולם התפרק לפני 100 שנים, נח קצת ועושה רושם שהוא שוב מתפרק. שום דבר חדש חוץ מאיתנו, האנשים, שזה נוגע לנו באופן פרטי ואישי".
"התחלתי לכתוב את הספר מהחלק השני. עצרתי מכיוון שלא הייתי בטוח שאני שלם עם הספר ואז סיפרה לי ליהי עמיצור לובל על המסע המפליא של הסבתא רבתא שלה עם אייבי, סבה, מאודסה לשנחאי דרך אסיה. הסיפור היה ניצוץ שהצית את הדמיון ואני עצרתי והפכתי את הספר ממלא את סקיצת הסיפור של שרה ואייבי באירועים ומאורעות שחלקם מבוססים על אנשים ואירועים היסטוריים. אין קשר בין הדמויות למציאות. גזרתי את אופיָם ואת האירועים שקרו לשרה ואברהם מגודלו ועוצמתו של המסע ומעוצמתם של האירועים שעיצבו את העולם של אז ואת חייהם בספר. לדמויות ההיסטוריות המוזכרות בספר בשמן, שרובן חיו ומתו לפני שמונים עד מאה שנים ויותר, יכולים להיות קווי דמיון למי שהיו כשהיו ויכול להיות שהיו אחרים לחלוטין. השיחות והתיאורים הם פיקציה. מוחלטת. דמיון. מציאות בדיונית שנגזרה מהמפגשים של גיבורי הספר או מהמאורעות ההיסטוריים שאני משחזר ביד חופשית", המשיך שיזף.
שיזף מספר על ההשפעה של טבח 7 באוקטובר על הכתיבה: "ה לא ספר מסע. זה רומן שהאירועים ברובם קורים בו תוך כדי מסע. אין בו אמת היסטורית. אם דייקתי במקרה במשהו, זה כי אנשים יותר דומים מאשר שונים. אני אוהב מסעות ואני אוהב את הגיבורות שלי. והוא מוקדש להן. גנבתי את אופין מכמה וכמה נשים שאני אוהב את אומץ ליבן ועצמאותן למרות שהן יודעות שזה עולם גברי ומסוכן. סיימתי את הספר מתישהו בראשית אוקטובר 2023, התכוונתי לנסוע לחלק של ההימלאיה שלא היכרתי ואז להוציא אותו. ואז הגיע ה-7.10 ומכיוון שנסעתי בימים הראשונים לעוטף וראיתי מה שראיתי, ידעתי שהפרק האחרון צריך להיות שם ושהוא מתכתב עם הספר שלפניו. ישבתי וכתבתי את הפרק האחרון".
"במידה רבה, כל מה שכתוב בספר הוביל למקום שבו אנחנו נמצאים היום. שכן, כמו שאומר מור, אחד הגיבורים בספר – העולם לא מתפרק אלא במקום שבו נושרת לבנה, זזה אחרת וממלאת את מקומה. אני אוהב את הספר הזה. במידה רבה הוא סיכומם של הדברים שראיתי ועשיתי או תקופות בהיסטוריה ובעולם שאני מכיר היטב ונע בהן בקלות כמו שעשיתי ברבים ממסעותי הפיזיים – מעין סוכן חשאי או נוסע שהוא שותף להרפתקאה הגדולה הזו של מה שנקרא חיים. הספר מוקדש להרפתקנים, אנשים שאני מרגיש קרוב אליהם מעבר לשנים ומקווה שכשאעלם ואחזור לאדמה, למים או לאוויר, יקראו את הספר בחיבה. מה שאתה עושה יש – מה שאינך עושה, לעולם לא תעשה", סיים שיזף.