רגנאר יונאסון, “סערה", מאיסלנדית: שי סנדיק, אריה ניר הוצאה לאור, 295 עמ׳
הולדה הרמנסדוטיר חוזרת. אחרי “אפלה", הספר הראשון והמצוין בסדרת “איסלנד הנסתרת", שבו הייתה בת 64, על סף פרישה כפויה מהמשטרה, בדרגה שאינה הולמת את כישוריה הנדירים כבלשית חוקרת, ב"סערה" היא רק בת 50, אז מן הסתם מדובר בפריקוול, אבל איך שלא תקראו לזה, נעים מאוד להיפגש שוב איתה ועם מי שברא אותה, רנגאר יונאסון, המוגדר בקדמת הכריכה כ"סופר המתח האיסלנדי המצליח ביותר בעולם", ואם כך - העולם לשם שינוי צודק.
הרמנסדוטיר פירושו, בפשטות, הבת של הרמן. אבל הולדה היא בכלל הבת של רוברט, חייל אמריקאי (נשוי) ששירת באיסלנד וניהל רומן קצר מועד עם אמה, שבסופו היא נולדה. החיפוש אחר אביה, שאותו לא פגשה מעולם, הוא אחת מעלילות המשנה המותחות לא פחות מהעלילה המרכזית; יונאסון מתחקה אחר הרקע האישי של הולדה, ואם אצל שחקניות למשל הכל זה דרמה אחת גדולה, אצל בלשיות הכל תעלומה.
הולדה לא נוהגת להשאיר אבנים לא הפוכות גם בחייה הפרטיים. אם כי לא הכל תלוי בה, ולפעמים יש מי שעושים באבנים המטאפוריות כרצונם. אחד הטריקים המתוחכמים של יונאסון הוא להעניק להולדה סוג של סגירת מעגל, בעודו מגלה לנו אמיתות שהיא עצמה אינה יודעת - ומדובר כאמור באישה שיודעת הכל (בסופו של דבר) על הפשעים שהיא חוקרת, אבל די קלולסית וחסרת אונים כשמדובר בה עצמה ובחיים שמחוץ לעבודה. בעבודה אי אפשר לתעתע בה ולעבוד עליה (אלא בשולי הדברים, כפי שמתברר בטוויסט מאוחר שקשור במפקד שלה). בחיים עצמם - דווקא כן. אם זה המשך של קלישאת הבלשים (בעיקר גברים) או מיני המרגלים שחזרו מהכפור ושולטים להפליא בכל דבר חוץ מעצמם, יונאסון מתעלה על עצמו ואולי אפילו קצת מגזים.
הוא לא חס על הולדה, ומעצב אותה כגיבורה טרגית לכל דבר. בתה המתבגרת התאבדה, בעלה מת בטרם עת זמן לא רב אחריה, ואם זה לא מספיק, הוא גם הוריש להולדה חובות כבדים בהפתעה. היא בודדה עד כאב ופועלת בסביבת עבודה עוינת ושוביניסטית, שתמיד תעדיף גברים עצלים, רשלניים או כאלה ש"מביאים תוצאות", גם אם בדרכים לא כשרות, על פני נשים ראויות. איסלנד לא המציאה את זה, היא רק מוסיפה בונוס של עלטה, קור מפורר עצמות ויופי בלתי נתפס של הטבע, האדיש לעוולות העולם ומכאוביו. לכו תבנו מדינה, או חיים, בתנאים הבלתי אנושיים האלה.
הולדה מאמינה, או לפחות מקווה, שהקריירה שלה מרפאת את תחלואיה ומרככת את תלאותיה. אם תשאלו את הסופר והפעיל החברתי המבריק טום הודג'קינסון, שכתב בין היתר את המסות “אלוף בטלות" ו"אין מחיר לחופש", הוא יגיד לכם מה שאמר לי פעם בראיון: “אנשים מסרבים להאמין שאין דבר כזה ‘קריירה', שזו המצאה מעוותת של מנגנוני הבצע, שנועדה לגרום למיליוני אנשים לעבוד בפרך רק כדי להעצים את הונם של בעלי הון ספורים. זו הטרגדיה של רוב האנושות בימינו. נשארנו עבדים שמשרתים את האדונים, כאילו לא השתנה כלום בעולם, והאוליגרכים שודדים את כספנו באמצעות ריביות מטורפות ודרכים חוקיות אחרות שמסוות את הפשע המאורגן הזה". הודג'קינסון טוען ש"קריירה" קוברת אנשים בחיים.
מצד שני, הוא גם גורס שאם אתם אוהבים באמת את העבודה שלכם, היא כבר לא נחשבת לעבודה. והולדה אוהבת באמת ובתמים את העבודה שלה, למרות הקשיים, התסכולים, האכזבות והשעות הבלתי אפשריות שמונעות ממנה שינה סבירה (מותרות שאין לה מלכתחילה); אפרופו שעבוד לבעלי ההון, “הולדה הבינה היטב. חייו של שוטר הם מאבק אינסופי על שכר ותנאים, והיא גרה בדירה שהמשכנתה עליה הייתה מעל ליכולותיה, על אף גודלה הזעיר, בגלל עליית הריבית בעקבות האינפלציה". כשהולדה מבקרת אצל הקצין הממונה עליה (והשנוא עליה), יונאסון מרשה לעצמו להשתמש בקורטוב של הומור חמצמץ, שבולט בהיעדרו לאורך רוב הרומן הסוחף מאוד אך העגום והקודר. “'שלום. סליחה על ההפרעה', אמרה בלי להתכוון לדבריה. היא התמרמרה בלבה על כך שלו יש בית נופש וג'יפ, בזמן שהיא נסעה במכונית בת עשר שנים, וגרה בדירה קטנה בבניין ישן, התקשתה לשלם משכנתה וקיבלה פעם בכמה שנים חופשה של שבוע בבית הארחה לשוטרים. אין צדק בחיים".
האקסיומה שלפיה אין צדק בחיים היא פחות או יותר נקודת המוצא של כל ספר מתח שמכבד את עצמו, אם לא של ספרות בדיונית באשר היא. יונאסון חוגג על חוסר הצדק הבסיסי של העולם ולא עושה הנחות לגיבוריו ולקוראיו. התוצאה (בתרגומו המצוין של שי סנדיק) שורטת לב ונטולת ממתיקים מלאכותיים, כמיטב המסורת של ספרות המתח הסקנדינבית, אבל איכשהו כל הסבל הזה - כשסבלו של האחד משליך אוטומטית על סבלה של האחרת וחוזר חלילה - מצליח לעבור כמנוע סיפורי משכנע ומוצדק ולא כגחמה סדיסטית של יונאסון. הכתיבה שלו, ב"סערה" איכשהו יותר מאשר בקודמו, יבשה, דיווחית, חפה מרגשנות. העומקים נמצאים שם, אבל הם לא מגובים בשכבות ורבדים סגנוניים, פעלולי שפה או יומרות ספרותיות שמעבר להפעלת המנגנון העלילתי ומיצוי המתח (החריף!), אז למי שמחפש הישגי כתיבה וזיקוקין די־נור יצירתיים ו"קומות" נוספות כמו אלה שבספרי פ"ד ג'יימס ורות רנדל למשל - לא זאת הכתובת. ובכל זאת, הולדה הרמנסדוטיר היא דמות נהדרת שנקשרים אליה מיידית, ושכל פרידה ממנה היא סוג של מוות קטן.
אז אולי ההגדרה הנכונה למפגש איתה ועם יונאסון אינה בדיוק “נעים מאוד", כפי שכתבתי בפתח הדברים, אבל מיטיבי הלכת מוזמנים להכין את התרמיל והמקל, ולטייל להנאתם עם השניים ברחבי התופת האנושית שממנה משקיפים על הנופים היפים ביותר שאפשר לדמיין.