ארמיסטד מופין, "MONA OF THE MANOR" ("מונה בעלת האחוזה"), הרפר קולינס, 235 עמ׳ (באנגלית)
זה אחד הספרים המהנים ביותר שקראתי בזמן האחרון. הוא ראה אור באביב האחרון, העשירי בסדרת "סיפורי סן פרנסיסקו" של ארמיסטד מופין, אבל אפשר בהחלט לקרוא אותו במנותק מהשאר ובלי להכיר את הרקע. הוא מערב "זיכרונות ישנים עם תגליות חדשות", כדברי אחת הדמויות בהקשר של נסיעה משמעותית.
סיפורים שחייבים להישמע: "שחר אדום" חושפת את גבורת ה-7 באוקטובר
רימייק עם טוויסט: סרט האימה שמצדיק את עיבודו המחודש | מותחן השנה
מה שבטוח, "מונה בעלת האחוזה" יעורר תיאבון אצל מי שלא ידעו את הסאגה (הספר הראשון בסדרה פורסם ב־1978) וידרבן אותם להתנפל על תשעת הספרים הקודמים, ואולי גם לחזור לצפות בעיבוד הטלוויזיוני המוצלח (אבל מומלץ להתעלם מהגרסה המיותרת של נטפליקס מ־2019, שעשתה כל טעות אפשרית והשאירה טעם חמוץ).
זה הישג לא מבוטל של מופין: קוראים (וצופים) ותיקים יתאחדו עם חברים קרובים מן העבר, שגם אם הקשר איתם לא נשמר באופן רצוף, הם עדיין חלק משמעותי מחייהם ומנשמתם, ואילו בתולי הסדרה ירגישו מיד בבית, יצטרפו למשפחה וכאמור, ירצו עוד ועוד.
כמה מילים על "סיפורי סן פרנסיסקו": עלילת הסדרה מתחילה בשנות ה־70, בסמטת ברברי ליין (הפיקטיבית) מספר 28, במתחם דירות קסום וכמעט אוטופי שמנהלת אנה מדריגל, האמא הגדולה וחובבת המריחואנה של כל הנפשות התועות בעיר החטאים. לאנה יש סוד - היא נולדה כאנדי, והייתה אב לילדה עד שנטשה את משפחתה והלכה לחיות את החיים שנועדה לחיות.
למזלה, בתה מונה סולחת לה ומקבלת אותה כמו שהיא. מי שראה את סדרת הטלוויזיה לא יוכל לשכוח את אולימפיה דוקאקיס המנוחה, שנכנסה לגלימותיה המתרחבות של אנה מדריגל. כשמופין מתאר את הליפסטיק האדום שלה ככזה ש"מסוגל לעצור את התנועה", קשה שלא להיזכר בדוקאקיס ברטט של געגוע.
מונה בת ה־49 (48, לטענתה) עומדת במרכז הספר החדש, שעלילתו מתרחשת ב־1993. קלינטון הוא נשיא ארצות הברית, מגיפת האיידס בשיאה, וחבריה הקרובים של מונה נספים בזה אחר זה. חברה הטוב ביותר, מייקל ("מאוס" מלשון עכבר) טוליוור, שגר איתה פעם בברברי ליין, נושא את הנגיף המקולל, ומבין את הכעס של מונה הבי־סקסואלית עליו, כעס שמלווה כמובן בכאב, בחרדה ובאכזבה אירונית גורפת מכל הגברים באשר הם.
מופין בן ה־80, שעבר לחיות בלונדון עם בעלו הצעיר, מפגיש את כל הדמויות האהובות, וכמה דמויות חדשות - מבטיחות ומקיימות - באנגליה של אחוזת דאונטון וצ'ארלס דיקנס, שהוא צועד בעקבותיו בגאווה (כמו רבים מספרי דיקנס, גם "סיפורי סן פרנסיסקו" פורסמו בתחילה בהמשכים בכתב עת).
מתברר שמונה ירשה בדרך־לא־דרך לפני כעשור את אנזלי האוס, אחוזה עתיקה, מרהיבה אך מתפוררת (כמו חלק מהגיבורים, ודמות בפני עצמה בעלילה, כשם שהבית בברברי ליין היה דמות בפני עצמו), ואימצה בן, ווילפרד (כיום בן 26), שעורו כצבע קפה בחלב ומוצאו אבוריג'יני, והקשר ביניהם לבדו כבר שווה את מחיר הספר. אחרי שנים של הוללות מעבר לים, מונה מצאה ב"בית הנצח" שלה את מקומה האמיתי, ומרגישה שחיכתה כל חייה לבית הזה. או שהבית הזה חיכה לה כל חייו (והוא בן 800 לפחות).
מונה אדומת השיער, בעלת ראש פרוע, פתיל קצר, פה מלוכלך ונטייה למלודרמה, מאמינה במשפחה שאיננה ביולוגית (BIOLOGICAL) בהכרח, אלא LOGICAL (הגיונית), כלומר משפחה־מבחירה שבנויה על אהבת אמת שאינה תלויה בדבר. זו התזה המרכזית של מופין ושל "סיפורי סן פרנסיסקו", בכל יבשת ובכל עידן שבהם הם מתקיימים.
אנשים מכל קשת הגילים, הזהויות והאמונות יכולים להרכיב שבט ומשפחה הומוגניים ויציבים ולהתמודד כגוף אחד עם כל מכשולי החיים, ובהם הומופוביה, טרנספוביה, גזענות ואיידס.
האהבה תמיד תנצח, לפי מופין, אבל קוראיו יודעים שהוא לא רכרוכי, שהוא יודע להיות לוחמני וגם מרושע כשצריך, ולהפתיע תמיד, למשל בתיאור הרפתקה לילית של ווילפרד בהמפסטד הית', יעד מיתולוגי בלונדון לסקס בחיק הטבע, תיאור שיש בו מן הסכנה והפאן, החרמנות וההתרסה, ואז - בהפוכה - סוג של אחווה יפה, של אחים לגורל, אחווה שמדגימה מה פירוש המילה קהילה. והדובדבן - (כמעט) מפגש מיני עם ג'ורג' מייקל רעול הפנים (הסבר באחת הסצינות היותר מצחיקות בספר).
ווילפרד הצעיר מגלה עם הזמן שסקס הוא אף פעם לא רק סקס, אלא גם סוג של הצהרה פוליטית. הוא מבין למשל שהאומנות של ג'ורג' מייקל הנערץ עליו תגיע לשיאה רק ברגע שישלים עם זהותו המינית וייצא רשמית וסופית מהארון. אמו המאמצת, מצדה, מנסה להסביר למאהבת צעירה ונטולת אמפתיה שטרנסקסואלים לא חיים בשקר אלא להפך - הם חיים את האמת שלהם באופן אולטימטיבי.
ומונה לא תוכל לאהוב מישהי שחושבת אחרת. בדומה לאמה שלה היא אוספת לחיקה ולביתה "יצורים פצועים" (וכולנו הרי ילדים פצועים של החיים ושל אלוהים, היא ממשיכה ללמוד). למשל ברנדה, אישה נוצרית אדוקה שמתארחת באחוזה עם בעלה המכה, שניהל לכאורה את מסע הבחירות של הסנאטור השמרני החשוך - והאמיתי לגמרי - ג'סי הלמס, שכינה בין היתר את הלהט"בים "אנשים אומללים שנגועים בחולשה מוסרית"; מופין עצמו עבד פעם עם האיש, ומעולם לא סלח לעצמו על כך.
ברנדה התמימה וטהורת הלב, שמעולם לא פגשה גייז לפני ביקורה פוקח העיניים ומשנה החיים באחוזה, היא מעין גלגול של מרי־אן סינגלטון, דיירת בברברי ליין 28 שהייתה דף חלק כשנכנסה למתחם, ועברה שם התבגרות מזורזת ומסעירה. לא תישכח גם הופעתה הנפלאה של לורה ליני בסדרת הטלוויזיה.
מופין כותב דמויות נשים לא פחות טוב מכל סופרת. בפתח הספר הוא מביא ציטוט של וירג'יניה וולף: "כאישה, אין לי מדינה. כאישה אני לא רוצה מדינה. כאישה המדינה שלי היא העולם כולו".
הכתיבה של מופין מלטפת ושורטת, ואפשר לדמות אותה לשוקו חם עם עקצוצים של וויסקי. ווילפרד נוהג לצותת לאורחים באחוזה, ולו רק כדי לשמוע מה הם חושבים באמת על הבישול שלו. כל סופר הוא כמובן גם מרגל, אבל הטוויסט אצל מופין - וזו תכונה מקסימה ולא שכיחה - הוא שנראה כאילו הוא מופתע באמת ובתמים מרחשי הלב שהוא קולט אצל הדמויות, כאילו לא ציפה להם.
בעקבותיו, גם אנחנו מוצאים את עצמנו מופתעים - הספר נעשה מותח מאוד לקראת הסוף - וזה ריקוד שנעים לרקוד עד שאין רצון שייגמר. בעשור התשיעי לחייו מופין עדיין כותב בעיניים רעננות של ילד שמתפעל מהעולם וממתיקות החיים, וזה יפה ומרגש. ויש גם כלבה בלתי נשכחת בשם נילה (קיצור של ונילה), חבר מושבעים של תריסר עטלפים וכמה צוענים לקינוח, אז השמחה שלמה. מוזר ובעיקר חבל שספרי הסדרה לא תורגמו לעברית. הגיע הזמן לתקן את המעוות. אני בטוח שכל הצדדים ייצאו נשכרים, ומאוהבים.