הדממה צרחה לפתע. היסתה באחת את קולותיהם החרוכים של המשוועים לחמלה. עמרם דיין החזן נתקף בחרדה. הגיע הרגע, חשב בלבו. הגיע זמן חשבון. רעייתו בנפרד אלישבע עצרה את נשימתה במקומה בעזרת הנשים. חשה במצוקתו. פיללה שקולו לא יחזור אליו. לא הייתה בה חמלה עליו באותו הרגע. שמחה לאדו, כמו לא מעט מהמתפללים בבית הכנסת הקטן.
יצחק דיין, אחיו הצעיר, מיהר אל הבימה. הביט בעמרם, הסיט מעט את הטלית המכסה את ראשו של האיש שנאלם. קירב את פיו אל אוזנו ושאל לשלומו. עמרם העביר לו את ספר התפילה. בלי אומר המשיך יצחק לקרוא בקול. עמרם הנבוך השפיל מבט ויצא מבית הכנסת. נכנס לתא השירותים בחצר והרטיב את עיניו ואת מצחו, נזהר שאף טיפת מים לא תזלוג חלילה לעבר שפתותיו היבשות. הוא הביט במראה, הרים את עיניו אל התקרה ושאל את בוראו מדוע, מדוע ביום הקדוש בחר להענישו ולהלבין את פניו ברבים?
הוא התיישב על מכסה האסלה וערך חשבון נפש. בחן את חטאיו מן השנה האחרונה. היו לא מעט, הודה בפני עצמו. מנה באצבעותיו את כל שעלה בזיכרונו, או לפחות אלה שהודה בהם.
עמרם איש תשובה. בצעירותו היה מסורתי, מתייצב לבית כנסת בחגים, אבל לא שומר שבת. הוא בגד פעמים אין ספור באשתו הראשונה, שלה היה נשוי כשנתיים בלבד. גם לאלישבע הצמיח קרניים לא פעם ולא פעמיים. היא הענישה אותו על כך וסירבה להביא עמו ילדים לעולם. הסתפקה בשתי בנותיה מנישואיה הראשונים, והפצירה בו לתת לה גט.
כנקמה, סירב עמרם לבקשתה, הותירה מסורבת, גם כשעזבה את ביתם המשותף וחזרה להתגורר עם הוריה. למרות האיומים שקיבל מהרבנות ומההוצאה לפועל ומהעונשים שהגיעו בהמשכם. סירב גם להקשיב לרב היישוב שניסה לגשר בין בני הזוג המסוכסכים. עם זאת, קיבל עליו את הדין ושילם לאלישבע דמי מדור, כספים שהצילו אותו מכניסה לבית הכלא.
עמרם כופף את זרת ימינו. החטא הראשון שבו הודה בבית הכיסא. דפיקות נשמעו בדלת. “עמרם, אתה כאן?", נשמע קולו של יצחק. עמרם אישר את נוכחותו וביקש מאחיו להניחו לנפשו. “אתה בסדר?", דאג יצחק. “יהיה בסדר", השיב עמרם, “היכנס חזרה לבית הכנסת, תכף אגיע גם אני".
יצחק נותר עומד מול הדלת המוגפת. “לקחת את הכדורים שלך לפני הצום?", עמרם נשך את שפתו התחתונה. איך יכולתי לשכוח, חשב בלבו. יצחק התרחק מהדלת, בהותירו את עמרם להמשיך לנבור במעשיו ובחטאיו.
שש שנים לפני כן חזרו הוא ואלישבע בתשובה. בבית הכנסת בכפר קיבלו את פניו בחום. סוף־סוף נעים זמירות עומד מול ההיכל. חיש קל הפך לחזן הראשי, וזאת למורת רוחו של מורי נחמיה הקשיש, שהיה חזן הבית שנים ארוכות.
בתוך תוכו ידע נחמיה שקולו כבר לא כשהיה, ושהגיע הזמן להעביר את השרביט הלאה, אבל גאוותו לא נתנה לו מנוח, בטח כשהשרביט עובר לחוזר בתשובה טרי. מאז שמר טינה לעמרם, בקושי החליף איתו שלום, ובעת תפילות קיווה שקולו של עמרם יבגוד בו. ולא רק מהסיבה שכתרו נלקח ממנו, אלא בעיקר כי לפני כל תפילה פסע עמרם ממקומו אל הבימה, ובזמן שעטף עצמו בטלית, כמעט תמיד חייך ברשעות מול פניו המכורכמות של נחמיה.
עמרם כופף אצבע נוספת. הערב אבקש את סליחתו ומחילתו, החליט. אצבעותיו רעדו בעוצמה הולכת וגוברת, כך גם פעימות לבו. לו היה לוקח היום את תרופותיו, התקף החרדה שלקה בו בזמן התפילה ושגרם לבגידת קולו ולהלבנת פניו היה נמנע. הוא קם מן הכיסא ושוב הרטיב את עיניו ומצחו המיוזע. חזר להתיישב בלי לנגב את פניו, מאפשר למים לצנן מעט את ראשו הקודח ממחשבות.
שבועיים בלבד לאחר יום הכיפורים הקודם עמרם, שאונו המיני נותר כבצעירותו, ניסה לפתות אשת איש. הייתה זו רינה, אשתו של בעל חנות המכולת היחידה בכפר, אשר צעירה ממנו בעשור. כל אימת שנכנס למכולת ומצא אותה לבדה, הרעיף עליה מחמאות, הן על יופיה והן על חריצותה וצדיקותה.
רינה מתנדבת בבית תמחוי, מבשלת שם לפני שעותיה במכולת. באחד הימים הזמין אותה לביתו. סיפר לה שברשותו שולחן וארבעה כיסאות שאותם הוא רוצה למסור לבית התמחוי. ביקש ממנה לסור עמו לביתו כדי לעזור לו להעביר את הציוד למקומו החדש. לאחר שסיימה את משמרתה במכולת סרה רינה לדירתו, שם במתק שפתיים ניסה לפתות אותה להיכנס למיטתו.
רינה כמעט נכנעה למילות הנועם שהרעיף עליה ואף הרשתה לו ללטף את פניה בעדינות, אך כשקירב את שפתיו לשפתיה התעשתה, הרחיקה את פרצופה, טענה לפריצות של שניהם ופנתה לעבר הדלת. עמרם ניסה לחסום את יציאתה ולכפות עצמו עליה, אך ברגע שהודיעה לו שהיא תצרח, הרפה ממנה ואפשר לה לצאת.
עמרם כופף אצבע שלישית, והחליט כי בצאת החג יעביר סוף־סוף את השולחן והכיסאות לבית התמחוי ויבקש את סליחתה של רינה, שמאותו היום לא החליפה איתו מילה והזעיפה כלפיו פניה כשנכנס לרכוש מצרכים במכולת.
שעה ארוכה ישב עמרם בחדר השירותים צר המידות ומנה בזה אחר זה את חטאיו. נוסף לחטא מול אשתו, מורי נחמיה ואשת האיש רינה, מצא שלושה חטאים נוספים. יהיה עליו לבקש סליחה ולתקן את דרכיו מול אחיו הצעיר יצחק, שאותו הרחיק בדרכי עורמה מהירושה שקיבלו מאביהם. משכנו דוד האלמן, שלו הוא חייב חוב כספי ישן, מתרץ את העיכוב בהחזרת החוב בקשיים כלכליים דמיוניים. מגבאי בית הכנסת, שלו הוא גם חייב עבור הקנייה של פתיחת היכל שביצע בחג השבועות האחרון ושעד היום טרם פרע את החשבון.
לפני שיצא חזרה לבית התפילה נטל את ידיו, הרים את עיניו אל התקרה וביקש מבוראו לתת לו את הכוח להתגבר על גאוותו ולממש את הבטחתו לבקש מחילה מהאנשים שפגע בהם, ובכך להימחל על ידם ובעיקר על ידי אלוהיו.
עמרם ניסה להימנע מהמבטים שהופנו כלפיו עם כניסתו לבית הכנסת. לא העיף מבט שמאלה וימינה, כמעט לא הרים את עיניו מספר התפילות. יצחק סיים במקומו את תפילת ערב החג. למוחרת ישב כל היום על כיסאו בבית הכנסת, מדי פעם תפס את מקומו בבימה האהובה עליו, ובתום הצום חשב שוב על הדברים שסיכם עם עצמו ועם בוראו בתא השירותים. נטל עט ונייר ורשם אותם לפי סדר חשיבותם. את רשימת הסליחות והתיקונים הצמיד לדלת המקרר.
בקשה לקיום דיון נוסף ברבנות, שהגיעה אל ידיו ימים ספורים אחרי כיפור, לא קירבה אותו ליעד שסיכם עם עצמו ועם אלוהיו. להפך, הבעירה את חמתו. הוא ניגש אל המקרר ותלש את הרשימה, קרע אותה לגזרים. הסליחה, המחילה והתיקון ימתינו לעמרם שנה נוספת.