הסופר אלון חילו מרוויח בצדק, כך הוא לפחות טוען, את הסטירות שהוא חוטף ממבקריו. "אני פירומן. אני דרמה קווין, אוהב ונהנה מהריגוש. כשמתעלמים ממני ומספריי, אני סובל יותר", הוא מגלה. באותה נשימה, הוא לא מסתיר את העובדה שבמשך יומיים מירר בבכי, בעקבות ביקורת קטלנית שהתפרסמה לאחרונה במוסף "ספרים" של "הארץ", שהכתירה את "רצח בבית האדום", ספרו החדש, כ"מעשה מגונה בהיסטוריה ובספרות".
חילו (46), שבעבר נכווה משפטית, נזהר הפעם בצוננים ואינו מגדיר את הספר כ"רומן היסטורי", אף שעלילתו נוגעת באירוע מכונן בהיסטוריה של היישוב הציוני: מאורעות תרפ"א (1921) ותעלומת מותם האכזרי של יושבי בית יצקר ביפו, ובהם הסופרים י"ח ברנר, יוסף לואידור, צבי שץ וצבי גוגיג. חילו מתמקד הפעם בדמותו של הסופר יוסף לואידור, ועל הדרך מוציא את ברנר מהארון. "אני הראשון שמצמיד לו רומן הומואי ספרותי", הוא אומר. "להבנתי, המניע לביקורת, שהייתה קטילה מארץ הקטילות, היא מפני שהמצאתי לברנר, אהוב השמאל, רומן הומואי. לא סולחים לי שהורדתי אותו מהאולימפוס ותיארתי אותו בשר ודם, עם יצרים וסקס. זאת אינה הפעם ראשונה שבה מאשימים אותי שאני הומופוב לא קטן. טוענים שאני מסתיר משהו".
האם חילו מסתיר משהו? זאת אפשר לגלות, אולי, במופע בימתי מוזיקלי המוקדש לו וליצירתו, "אחוזות יפו אצל אלון חילו". האנתולוגיה, בעריכת אלי שיינברג וניהול מוזיקלי של ערן צור, תעלה במסגרת הסדרה "תן למילים לעשות בך" ותתקיים ב־2 בנובמבר (שישי) ב־12:00 במדיטק בחולון. במופע ישתתפו חילו עצמו, נעה ידלין, ישי שריד, אביגדור פלדמן, אילן רבינוביץ', ג'קי חוגי, ישראל ברייט, ריימונד אמסלם, מרים טוקאן, אבי בללי, עידן טולדנו וגליה חי, ובו יומחזו ויולחנו לבמה קטעים מתוך שלושה מספריו.
"סופרים הם עם קנאי"
חילו (46), בן להורים שעלו מדמשק, ידע מגיל 5 שיהיה סופר לכשיגדל. "זה משהו מיסטי", הוא אומר. "בגיל 5 אמרתי להורי שאהיה סופר. אני אוהב מיסטיקה. לקראת כתיבת 'רצח בבית האדום' ערכתי סיאנס עם הסופר לואידור. ועל כך קיבלתי נזיפה מהיקום. אני לא גאה בכך". שלושה מארבעת ספריו, "מות הנזיר", "אחוזת דג'אני" ו"רצח בבית האדום", הם רומנים היסטוריים, שצאתם לוותה בשערוריות.
בספר הביכורים, "מות הנזיר" מ־2004, העוסק ב"עלילת דמשק" - עלילת הדם נגד יהודי דמשק ב־1840 - הוא מתאר את קשריו ההומוסקסואלים של אצלאן פרחי, צעיר יהודי, עם הנזיר האיטלקי תומסו, שתוצאותיהם מביאות להאשמת יהודי דמשק ברציחתו, כדי להשתמש בדמו באפיית מצות לפסח. "פרשתי ברומן תיאורים הומוסקסואלים על סף הפורנוגרפיה", הוא מספר. "באותה התקופה הייתי נשוי ואשתי הייתה בהריון, ולא ידעתי להסביר לה מאיפה זה הגיע. בדיעבד, אז יצאתי מהארון מבחינה ספרותית. בחיי האישיים זה קרה מאוחר יותר".
את הטלטלה והזעזוע שאחזו בו בעקבות השערורייה שחולל ספרו "אחוזת דג'אני", קשה לו לשכוח. כזכור, הספר זיכה אותו בפרס ספיר לשנת 2009, אך הפרס נלקח ממנו בטענה לניגוד עניינים של יו"ר ועדת הפרס יוסי שריד ז"ל ("שריד מאוד אהב את הספר"), על שלא יידע את הוועדה שהוא דודה של רנה ורבין, עורכת הספר. "סופרים הם עם קנאי", הוא חורץ.
שערורייה גררה שערורייה, כשצאצאיו של גיבור ספרו, חיים מרגליות קלווריסקי, תבעו את חילו על לשון הרע. "לצערי, לא ציינתי שהיומנים שייחסתי לגיבור (שהיה אדם אמיתי) הם בדיוניים", הוא אומר. "חשבתי שזאת בדיחה ספרותית, כמקובל בעולם הספרות. גם ברנר וגם דוסטויבסקי נהגו כך. אבל הבדיחה הייתה על חשבוני. חטפתי סטירה מצלצלת. לבסוף הגענו להסכם פשרה עם המשפחה, והוחלט שבתרגומי הספר לשפות זרות ישונה שם הגיבור ל'יצחק קלומינסקי'. בעברית כבר לא ניתן היה לתקן. הספר, שהיה רב־מכר היסטרי, מכר 70 אלף עותקים".
לפני חמש שנים יצא חילו מהארון, ואף בישר על כך במהדורה חדשה לספרו "מות הנזיר". אחרי 15 שנות נישואים התגרש מאשתו ואם שתי בנותיו, וכיום הוא בזוגיות עם שי שלמה, עולה מצרפת, אב לשלושה ילדים. "אני אמביוולנטי לגבי ההומואיות שלי. בשלושת ספריי ההומואיות היא המקור לכל האסונות", הוא אומר. "היום להיות נשוי לגבר זה נון אישיו, אבל אני חושש שבעוד 20 שנה יהיה גל הפוך, וההומוסקסואליות תוצא אל מחוץ לחוק. זה לא פיקניק לצאת מהארון. שילמתי מחיר נפשי כבד. ארבע שנים הייתי באבל, חרדות ואשמה. לכן אני מתנגד לאאוטינג. כן, אומר זאת מי שעשה אאוטינג לברנר".
איך צאצאיו של ברנר קיבלו את הוצאתו הספרותית מהארון?
"ארבעת נכדיו קיבלו את הסיפור בסדר גמור. בשמאל לא אהבו את זה. ברנר הוא יקיר השמאל, אף שהוא הזהיר שהחיים עם הערבים בארץ מסוכנים כמו חיים על פי הר געש. הוא ניבא ש'היד שכותבת אולי תידקר מידו של שייח' ערבי'. הוא צדק והיה הראשון ששילם את המחיר. אנחנו לא לומדים את הלקח. פעם נחשבתי לשמאלן; היום אני פסימי באשר לחיים משותפים עם הערבים. זה לא ייגמר בטוב. אני קצת אופוזיציונר בדעותיי לממסד הספרותי".
כי אתה ימני או מזרחי?
"את כל ספריי כתבתי מתוך זהות מזרחית. הממסד הספרותי, האשכנזי ברובו, אוהב להעניק פרסים לסופרים מזרחיים כדי להראות שהוא פלורליסטי ונאור. אבל ברגע שהמזרחי מגזים ופוגע בנרטיב האשכנזי, ייכנסו בו. לדעתי, היותי מזרחי לא עזרה לי כששללו ממני את פרס ספיר. אני פגוע מזה".
סדר היום שלו אינו כשל סופר. במקצועו, חילו הוא עורך דין במשרד פטנטנים ומתמחה בקניין רוחני: "רוב הזמן אני לא כותב. כשיש לי רעיון לספר, אני עורך תחקיר, קורא ומראיין אנשים. את הרומנים ההיסטוריים כתבתי בלילות במשך ארבעה חודשים".
אולי אתה היסטוריון בארון?
"אני מתעב היסטוריה ואוהב את מלאכת התחקיר. כשאני מקבל מהארכיונים את הפרוטוקולים המקוריים, זאת הרגשה נפלאה. בכתיבת רומן היסטורי אני נהנה לפתור תעלומות עלומות, לסתום חורים שההיסטוריונים דילגו מעליהם. את יכולה לומר שאני סופר ובלש חובב".