כהיסטוריונית, מטבע הדברים מה שאני כותבת מיועד לקהל מאוד מצומצם, ולכן לא ציפיתי שספר שלי ישתלב בין רבי־המכר, אפילו לא בחלומות שלי”, אומרת בצנעה פרופ’ חנה יבלונקה, שספרה “ילדים בסדר גמור”, שהופיע בהוצאת “ידיעות ספרים”, זוכה להתעניינות רבה. “ככה זה אצלנו, ההיסטוריונים, שאנחנו לא מכוונים לרבי־מכר, למעט יובל נח הררי, שהוא באמת יוצא דופן”.
למה זה קרה?
“הספר, העוסק בשנים הראשונות של המדינה, נוגע בשני המובנים של המילה עצב. זאת אולי מפני שישראל, שהדור שלי נולד אליה אחרי תש”ח, כבר לא קיימת יותר, גם לא הישראליות שהדור הזה טיפח כזהותו בתחומי ארצנו הקטנטונת. בספר ניסיתי להחיות חלק מהדברים המרכזיים באותה תקופה, שחשבתי כי שווה להתבונן בהם מחדש”.
בתהליך ההחייאה המרגש שנטלה על עצמה, סוחפת יבלונקה את קוראיה למסע מטלטל באותה מדינה בתולית, שקמה מתוך מלחמת העצמאות. “כשכתבתי כאן מה שכתבתי, הדהדו באוזניי דבריו של אבי המנוח, שורד השואה ד”ר גבריאל טורק - ‘רע פה, טוב פה, אנחנו לא ישראלים על תנאי, כי זה הבית ולא נהיה עוד פעם פליטים’”, היא נזכרת בתגובתו, כשבתקופת הכוננות ב־67’ הוזמן על ידי מכרים באנגליה לבוא אליהם עם משפחתו. “בעיני אנשים כמוהו, ירידה מהארץ דמתה לבגידה”.
בשם הספר, “ילדים בסדר גמור”, טמונה מעין מחאה. “שום מיתולוגיה לא נקשרה בנו, הראשונים שנולדו במדינה העצמאית, לאחר שנגמרו ריקודי ההורה עם הקמתה”, היא מציינת עובדה. “אנחנו, כ־300 אלף הילדים שנולדו במדינה מהקמתה ב־48’ ועד 55’, השנה שבה נולדו בני השנתון האחרון שלחם במלחמת יום הכיפורים, באנו למדינה שגורה וקיימת אחרי דור השואה, שכילתה שליש מעמנו, ובעקבות יפי הבלורית והתואר של דור תש”ח, שהטיל עלינו את צלו הענק. נולדנו במזרח התיכון, באור התכלת העזה, מרוחקים באופן טבעי מהורינו, שעברו מה שעברו. כשבגיל 12 שאלתי את אבי כמה הוא מרוויח, השיב - ‘אני לא חושב שזה עניינך’. וכששאלתי פעם למי הצביע, ענה שהבחירות חשאיות. היה בינינו ריחוק עצום, לצד אהבת נפש שאני סוחבת איתי כל החיים בתור נכס גדול”.
למרות דברייך, מדוע דווקא דורך ראוי להתייחסות כה נרחבת ומעמיקה?
“כי אחרי 2,000 שנה, הוא הראשון מבני עמנו שנולד לנורמליות כשהוא נטוע בארצו, בלי תחושה של שבריריות וארעיות הקיום - וחי במדינה שבה הוא מהווה את הרוב”.
נייר שחור על החלון
יבלונקה לבית טורק נולדה ב־1950 בתל אביב להורים שורדי שואה, ילידי סלובקיה ודוברי הונגרית. “בניגוד לבתים רבים של שורדי שואה, אצלנו דיברו תמיד”, היא מעידה. “מהיום שבו נולדתי, השואה הייתה חלק בלתי נפרד מהשיח בבית. אצלנו לא זרקו לחם אף פעם. לצד היחס שבקדושה ללחם, היו דביקות משפחתית ואמפתיה לסבל הזולת. לעומת משפחות מזרחיות וכאלה שהיו ותיקות בארץ, גדלנו בלי סבים וסבתות ועם דודים ודודות מעטים. ברקע בקעו מהרדיו שידורי המדור לחיפוש קרובים, שדרכם אותרו ניצולים ‘משם’. אני זוכרת את אמא שלי שומעת עם עט ונייר את הפינה הזאת”.
כהיסטוריונית, יבלונקה היא כיום מהחוקרים הבכירים של נושא השואה, שלו הקדישה את ארבעת ספריה הקודמים. “אבא שלי היה חבר של ישראל קסטנר, מי שהיה ממנהיגי יהודי הונגריה בשואה”, היא חושפת. “אחת לשבוע הם היו נפגשים ב’פרלמנט’ של הונגרים, שהיה מתכנס בקפה ‘אופרה’ ליד הים. כשהתנקשו בקסטנר, אבא שלי אמר שעשו לו פשע גדול, והתפלא איך אף אחד מהיהודים שהציל בשואה לא בא להעיד לטובתו במשפט שעשו לו”.
כבת לזוג רופאים, יבלונקה איננה מתיימרת להיות מייצגת קלאסית של דורה. אביה המנוח ייסד את המחלקה האורתופדית בבית החולים סורוקה בבאר שבע ואמה, ויולה, בת ה־102 כיום, הייתה רופאה מחוזית בנגב. “מהעיסוק של הוריי מלווה אותי זיכרון ילדות בלתי נשכח”, מספרת יבלונקה. “כשהייתי בת 4, אמי קיבלה מילגה גדולה לשנת לימודים באנגליה ואבי ברוב אבירותו אפשר לה לנסוע, כך שנשארתי איתו ועם מטפלת שדיברה הונגרית בלבד”.
הימים היו ימי הצנע. משפחת טורק הקטנה התגוררה בדירה תל־אביבית מיניאטורית עם תצפית על הים. “אלה היו ימים אחרים לגמרי, שמהם אני זוכרת את הוריי מביאים קרח הביתה”, היא מתרפקת. “אני למדתי בגן פרטי, אחר כך בגן עירוני ובבית הספר העממי ‘גאולה’, שממנו אני זוכרת את טקס קבלת התורה בכיתה ב’, מלווה במסכת שבה שרנו על אליעזר ורבקה. החצב והנחליאלי היו תבנית נוף ילדותנו, כיבדנו את סיסמת ‘צא אל הנוף ואל תקטוף’, עבדנו בגינת בית הספר, שבה גידלנו אפונה ריחנית ויצאנו לשיעורי חקלאות בחווה. ב־58’ נסענו לתערוכת העשור בירושלים ובדרך אליה מכונית ה’קטר־שבו’, הטרנטה שקנה אבא, עם ארבעת כוחות הסוס שלה, שבקה חיים בעליות שאחרי שער הגיא.
לא אשכח אותנו יושבים על סלעים בצד הדרך ומחכים למשיח הגואל. התערוכה הייתה מדהימה, בוודאי ממבט של ילדה. רק דבר אחד היה חסר שם; מול כל ההישגים שהוצגו בה, לא היה שום אזכור לשואה. אני זוכרת את התערוכה כהמשך למפגן צה”ל המרהיב שהיינו בו באצטדיון רמת גן. חיילי הנח”ל הופיעו עם חרמש ומגל, מה שהיום היה מתקבל כמשהו סובייטי, אבל אז התפעלנו, ‘וואו, איזו מדינה יש לנו. אף אחד לא יוכל לנו!’”
יבלונקה מחיה להפליא את השכונה שבה גדלה, בין מוגרבי לבין הים. היא כותבת כיצד הילדים טיפסו על עצי התות שבין הבתים ובין משחקי הילדות שהיא מונה - קלאס, מחבואים, חמש אבנים, קפיצה על חבל, ג’ולים וסבתא סורגת.
גיבורי הילדות של אז היו שונים לגמרי מגיבורי הילדות של היום. ילדי שנות ה־50 העריצו את עמוס חכם, חתן חידון התנ”ך; ואת נחום סטלמך, הכדורגלן בעל “ראש הזהב”, שנכנס להיסטוריה של הכדורגל הישראלי בזכות שער-נגיחה לרשתה של נבחרת ברית המועצות האגדית.
בין הנערצים האחרים היה המהנדס אלכסנדר זרחין, ממציא שיטה להתפלת מי ים ומולו, מהרדיו בקעה שירתו של הצמד "רן ונמה", הלא הם נחמה הנדל ורן אלירן; ילד הפלא הספרדי חוזליטו עורר התפעלות בהופעתו ב”אהל שם”; בתיאטרון כיכבו חנה רובינא וחנה מרון, ובקולנוע פול ניומן המיס לבבות.
“ספרי הילדות שלנו היו ‘רובינזון קרוזו’, ‘אי המטמון’, ‘אמיל והבלשים’, ספרי ז’ול ורן וקרל מאי, ולצדם ספרים משלנו כמו ‘שמונה בעקבות אחד’ וספרי חסמב”ה”, היא מספרת. “ספרים היו חלק בלתי נפרד מהתרבות בתקופה ההיא, ובמשפחות רבות חיכו בכיליון עיניים להופעת כל כרך של האנציקלופדיה העברית, שכאשר הגיע, זו הייתה חגיגה. היום, כשאני פוגשת את הכרכים הזרוקים של האנציקלופדיה ליד מתקנים למחזור נייר, נחמץ לבי”.
מה למדו תלמידי ישראל בימים ההם?
“אומנם רוב המורים בחינוך היסודי היו יוצאי אירופה, חלק גדול מהם ניצולי שואה, אבל אחת מתלמידות שנות ה־50 שמרה את המחברות משיעורי הספרות בזמנה, והיה בהם ייצוג נכבד ליוצרים בני המזרח, מר’ יהודה הלוי ועד יהודה בורלא. כלומר, לא הייתה שום הטיה עדתית מכוונת”.
ילדה ביולוגית
לצד התום בשנים ההן, העיק מתח בין־עדתי אפוף בחשדנות מטרידה. חנה’לה הקטנה חשה זאת על בשרה. “יום אחד טיילתי עם אמא בטיילת על שפת ים ופגשנו איזו מכרה שלה”, נזכרת יבלונקה. “היא הסתכלה עלי, ילדה שאף פעם לא הייתה במיוחד בהירת עור, ושאלה את אמא ‘איפה מצאת את ה’תימונייה’ הזאת?’. השאלה הזאת הכניסה לי ג’וק בראש שלא הרפה ממני זמן רב, כשהייתי משוכנעת שאני ילדה מאומצת. כעבור שש שנים, פגשנו ברחוב מכרה אחרת של אמא. ‘אוי, כמה גדלת’, היא החמיאה לי והוסיפה - ‘אני זוכרת את אמא שלך בהריון איתך’. נשמתי לרווחה. העננה הוסרה”.
יבלונקה מצטטת בספר את דבריו של בן־גוריון, ולפיהם “אנו רוצים לסגל העלייה התימנית להווי הישראלי” ו”אנחנו רוצים למחוק כל הבדל בינם לבין יהודי אחר”. כששואלים אותה אם דברים אלה בשם כור ההיתוך אינם אלא גזענות במירעה, היא מביאה התייחסות אקטואלית: “כשמאור זגורי כותב על הגזע הלבן, זאת גזענות. וכשרון כחלילי כותב שחלק גדול ממאמצי החינוך נועדו להשבחת הגזע הלבן, גם זאת גזענות. אלה הם מושגים מליבת התיאוריה הנאצית”.
יום אחד היא יצאה עם הוריה לטיול לבאר שבע, שממנו היא זוכרת נסיעה כאורך הגלות אל הנגב וסופת חול שקידמה את פניהם. “כשקלטתי משיחות ההורים שאנחנו עומדים לעבור לשם, כמובן מבלי לשאול אותי, הצהרתי שבשום פנים ואופן לא אעבור לחולות האלה”, היא משחזרת. “אבל כשעברנו לבאר שבע והתחלתי ללמוד בה בבית הספר ‘צאלים’, שכחתי שהייתה תל אביב. לא אשכח איך כאשר הפעילו בסניף ‘המשביר לצרכן’ מדרגות נעות, הן נראו לנו כאטרקציה פנומנלית, משהו שלא יתואר. בתי הקולנוע בבאר שבע של אז היו עם גג פתוח, ומהם אני זוכרת סרטים כמו ‘חיקוי לחיים’, ‘זהר בדשא’, ‘אקסודוס’ ו’סאלח שבתי'. לצד הסרטים היינו מרותקים למוזיקה הלועזית, ששמענו ברדיו רמאללה. אז גילינו את קליף, את אלביס ואת ריקי נלסון. זאת הייתה החריגה הראשונה שלנו מהתרבות הציונית שהקנו לנו. נוצרה תופעה של ספרות מעל השולחן ומתחת לשולחן. קראנו חוברות ‘פטריק קים’, ‘מצ’יסטה’, ‘ביל קרטר’ וגם טרזנים וסטלגים”.
כמו אליס בארץ הפלאות
ישראל של שנות ה־60 הייתה מדינה קטנה ומסוגרת שלא רבים נסעו ממנה לטייל בחו”ל. ליבלונקה הזדמן להתוודע לעולם הגדול, כשבעקבות קשרים בין-משפחתיים, שתחילתם לפני השואה, יצאה בקיץ 67’ לביקור באנגליה. “הייתי שם חודשיים כמו ברכבת הרים”, היא מתפעלת. “אז, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כשהמארחת שלי הייתה עוברת איתי ברחוב, היא הציגה אותי בגאווה לכל מי שהכירה, ‘זאת מישראל’. אז הרגשתי הכי קרוב בחיים להערצת אלילים. למעשה, לא הייתה לי שום נגיעה לניצחון הגדול. בסך הכל הייתי תיכוניסטית מטומטמת, שבתקופת הכוננות מילאה שקי חול, ובמלחמה הלכה לעזור במיון בסורוקה ויותר הפריעה מאשר עזרה".
"למעשה, לא הסתנוורתי מכל השפע והמותרות. הרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות. כשחזרתי ארצה, הייתי תוצר ברור של האופוריה שבעקבות ששת הימים, וראיתי אותנו כמי שעושים כיבוש נאור, כאשר אמא שלי, כרופאה המחוזית בבאר שבע, טיפלה גם בחברון ובדרום הגדה המערבית. כחיילת בחיל האוויר, שירתי בפריסת המכ”ם באבו רודס, והשירות שם היה כיף לא רגיל, ובכלל היה נהדר לטייל בסיני עד שפרצה מלחמת ההתשה, שעמדה בצלו של הניצחון המיתי במלחמת ששת הימים, ועם כל מודעות האבל השחורות שסימלו אותה, שינתה את מצב הרוח והייתה הכנה למלחמת יום הכיפורים”.
עד כמה השפיעה על בני דורך מלחמת ההתשה?
“מלחמת ההתשה לא הולידה גיבורים וסיפורי גבורה, כי לא היו כאלה. הייתה זו מלחמתו של החייל הקטן. והייתה בה גם החומה שנבנתה בין ישראלים לישראלים, עם הבקע שנוצר בין החיילים בחזית הרחוקה לבין העורף, שהיה מנותק ממנה. במקביל נוצר שבר קשה בין החיילים לבין הפיקוד הבכיר, וכמה מערכי היסוד המוצהרים של צה”ל התערערו לבלי שוב”.
יבלונקה מספרת בספר על גל השמועות, ששטף את המדינה במלחמת יום הכיפורים והלך והחריף מיום ליום, כך גם המכתבים מהחזית, ששרטטו את מפת התודעה. אם בתחילת המלחמה הובעה בהם תקווה שהיא תהיה קצרה אפילו יותר ממלחמת ששת הימים, התמונה שעלתה מהם בימים הבאים הייתה שחורה משחור. “הרי התגלו אז תופעות שלא האמנו שהן עלולות לקרות, כמו הפקרת מעוזים וקצינים וחיילים שברחו מהמערכה וביזת שלל לא רק מחללי האויב, אלא גם מקרבנות שלנו”, היא נרעשת. “כנראה, בסופו של דבר אנחנו כאחד האדם ולא בני אלים. מה שקורה אצל אחרים, קורה גם אצלנו. והזחיחות מאז ששת הימים, שהתגלמה בדבריו של שר הביטחון, משה דיין: ‘טוב שארם־א־שייח’ בלי שלום מאשר שלום בלי שארם־א־שייח’. וגם החינגות של הגנרלים ואווירת האני ואפסי עוד, שרווחה בצה”ל”.
ואיך היא השפיעה על בני דורך?
“אין להתעלם מכך שבעקבות מלחמת יום הכיפורים התגברה הירידה מהארץ. לא ייאמן, אבל לשליש מילידי ה’ באייר תש”ח שראיינתי יש לפחות צאצא אחד שאיננו חי בישראל. זה מדהים, זה גם מדכדך נורא. חזרנו להיות היהודים הנודדים. זה בא לידי ביטוי בכך שלמיליון 200 אלף ישראלים יש דרכונים זרים. לא שכחנו שראש הממשלה אצלנו היה צריך לוותר על דרכונו האמריקאי כדי להגיע לתפקידו”.
והמסקנה?
“בין הדברים היסודיים שהיו בדור שלנו ונעלמו - הביטחון הקיומי. אנחנו חיים פה בחרדה, שיש מי שמנצל אותה ויש גם מי שמלבה אותה. בין העוזבים - רבים שמבחינה חומרית טוב להם, אבל הם לא מאמינים בהמשך הקיום של המקום הזה. בנוסף, איבדנו את הנורמליות בכך שאנחנו מדינה שאין לה גבולות של קבע. הרי אי אפשר לטפח זהות מקומית ושורשית בלי גבולות”.
יבלונקה בחרה לסיים את המעקב אחרי אלה שהיא קוראת להם ילדי דור המדינה ב־78’, כלומר בהיותם בני 30. מבחינתה, זהו סיכום ביניים. “לרגע קט אחד בהיסטוריה, עם לידתו של דור ילדי המדינה, נדמה היה שמתחיל פרק חדש, נטול תחושת ארעיות ושונות”, כך היא חותמת את הספר והולמת באקורד האחרון שבו: “במבט לאחור הוא נותר חד־פעמי ומובס. אולי מפני שהדור הזה רק רצה סתם לחיות במדינה שלו והיה עם כולם בסדר גמור. לא פחות, אבל גם ממש לא יותר”.
מדוע מובס?
“כי הישראליות שלתוכה נולדנו לא קיימת יותר. אנשים הפסיקו להשתמש במונח ‘מדינת ישראל’. אם תשימו לב, המונח הזה לא קיים בנאומה של מרים פרץ בטקס הענקת פרס ישראל. כל הזמן היא אומרת ארץ ישראל ומולדת. אנחנו איבדנו את מושג האזרחות בארץ. המנהיגים שלנו לא רואים אותנו ממטר. השיח הקולקטיבי איננו. בגדול אנחנו לא עם וחזרנו להיות חברה שבטית תוך כדי איבוד מוחלט של הסולידריות הפנימית שהייתה בינינו”.
דבריה הלא פשוטים של ההיסטוריונית, אלמנתו של השחקן יוסי יבלונקה, נאמרים בדירתה בגבעתיים, כשברקע מרחפים צלילי מוזיקה קלאסית. כשהיא נשאלת לבסוף מה עשתה לה כתיבת הספר, שארכה שש שנים, היא מתוודה: “בכיתי תוך כדי כתיבה. כן, בכיתי המון. בפרט כשקראתי את סיפורי החיים של כל אחד מהנופלים במלחמת יום הכיפורים, בחיפוש אחר ילדי דור המדינה. שלושה חודשים ישבתי עם הזוועה הזאת מול המחשב - ולא הפסקתי לבכות. הילדים שלי חשבו שהשתגעתי. תוך כדי זה בחנתי את עצמי נפשית, כדי להיות בטוחה שאני לא עושה איזה מסע קיטשי אל נבכי הנוסטלגיה”.