"אפשר בהחלט לומר שממשלת ישראל היא מדינה הנוקטת במדיניות אנטישמית ואנטי–ציונית בוטה", קובע ההיסטוריון יהודה באואר. בספרו הנוכחי, שבא בעקבות רב–המכר "העם המחוצף", פרופסור אמריטוס באואר אינו מתלבט במילותיו. ניסוחיו חדים וחופשיים ממבוכה. המלומד, יליד פראג (1926), מתבונן בפיכחון במדינת ישראל הנוכחית, ורואה סכנה לקיומה בהתנהגותה כחלק מעולם שלם הדוהר אל אובדנו.
סגנון הכתיבה של באואר, מומחה לשואה היהודית, מושתת על ידע מחקרי עצום ועל גישה בלתי אמצעית, דיבורית. השילוב הזה הופך את רוב פרקי הספר למרתקים ונגישים גם להדיוטות. הכותב לא נזקק למילים גבוהות בבואו לתאר תסמינים של אובדן דרך בהתנהלות מדינת ישראל. למשל, בעניין הנערה עהד תמימי: "ישראל הצליחה להפוך (אותה) לסמל ההתנגדות ללא נשק נגד כובש מטומטם. והאמת היא, שהנערה אכן מרשימה מאוד וצודקת מאוד, ומשטר הכיבוש אכן מטומטם מאוד".
התהליכים האנטי–ליברליים הרודניים השולטים כאיום במדינות במערב (ארצות הברית ומדינות אמריקה הדרומית), במזרח אירופה ובטורקיה, באפריקה ובסין, לא פסחו על ישראל. כאחד הגויים היינו בריצתנו אל החורבן. "ההתרסקות יכולה להביא להשמדת האנושות עצמה", קובע באואר בסוף דבריו. בנוסף למגמות הפוליטיות הימניות היוצאות נגד מערכת המשפט, נתמכות בכוחות דתיים קנאיים ומבטלות את חופש הפרט, "ככל שהאדם שולט יותר בטכנולוגיות הוא מאבד את השליטה על עצמו". לפי כל הנראה, בעולם ובישראל הקטנה שבתוכו, השתרר מצב של אובדן בלמים. במקרה שבו תושמד האנושות כולה "גורל העם היהודי ומדינת ישראל הופך לבלתי רלוונטי". כיוון שכך, שב ומזכיר באואר, למי שנרדם בינתיים תוך כדי תפילה, "פתרון דתי אינו ישים מהסיבה הפשוטה שהאל הוא המצאה - נפלאה צריך לומר - של האדם והדבר המומצא הזה אינו יכול לסייע כי פשוט אין לו קיום אובייקטיבי". דברי כפירה איומים המחזירים את הקורא אל ההבנה הראשונית, שרק האדם לבדו יכול להציל את עצמו בכוח מוסריותו וחבירתו אל בני מינו שואפי החיים.
השיעור החשוב הזה של באואר נכתב כמין "אני מאמין" הסוקר את דרכנו עד הרגע המסוכן הזה, בעיקר מאז השואה. ובסופו של דבר, אפשר לראות בסקירה הזאת גם קריאה אחרונה למי שעדיין מאזין. זוהי צעקה מלומדת המכילה את כל הנימוקים למאבק שיש לנהל למען המשך חיי ישראל והאנושות.
באואר מבדל את רצח העם היהודי ממקרים אחרים של רצח עם, כולל זה של הצוענים בתקופת אותה מלחמה. השמדת היהודים לא נבעה מצורך פרקטי של הגרמנים, אלא מאידיאולוגיה שראתה ביהודים את מקור כל הרע בעולם. הכותב דן כאן בשואה, לא רק מפני מומחיותו, אלא גם מפני השימוש המעוות שנעשה בשואה בידי פוליטיקאים ישראלים. השואה היהודית, הוא אומר, נבדלת מכל רצח עם אחר. היא אינה ייחודית, כי היא יכולה לחזור על עצמה, אך היא הייתה תקדימית. היהודים היו חסרי מדינה ומנהיגות מרכזית ובעיני הנאצים הם נחשבו לאויב הגדול שיש להשמידו באשר הוא. כל מלחמת העולם השנייה, על יותר ממאה מיליון קורבנותיה, לא פרצה אלא מפני שהיטלר שאף לחסל את היהודים באירופה ואחר כך בעולם כולו.
הפרופסור, ציוני בהשקפותיו, מבקש לשמור על מדינת ישראל כמדינת רוב יהודי עם זכויות שוות למיעוטים. משפטיו המסיימים מדברים על שיבה לערכים ההומניסטיים של התרבות היהודית והישראלית "תוך שאיפה לשילוב בתזמורת אנושית כללית שתצליח, איכשהו לשרוד כתזמורת ולא תתפרק לקקופוניה". כי בניגוד לאמונה העתיקה, לא "עם לבדד ישכון" אנו, כי אם חלק משלם ענקי, סוער ומלא סתירות, שרצח עם עדיין מתרחש בו (בסוריה ובאפריקה). הרגע הזה מסוכן לכולם, יהודים וגויים, כי זה רגע שבו אין בעולם מבוגר אחראי.
"העם המחוצף בכפר הגלובלי", יהודה באואר, נהר, 207 עמ'
***
החוזה מאירופה
"הרצל, היסטוריה אירופאית" נראה כפרויקט חיים של יוצריו, קמיל דה טולדו (סופר ובמאי צרפתי החי בברלין) ואלכסנדר פבלנקו (אמן ואנימטור רוסי החי בגרמניה). מדובר בביוגרפיה גרפית (קומיקסית) מעניינת במיוחד, של חוזה המדינה, שהיא כגלעד מתריס לזכר כל מי שאין לו מדינה. "מה שעלה במוחי זו ארץ שבה נוח לא חיפש אדמה, שבה למד לחיות, בתיבה, לצד כל המינים", כותב איליה ברודסקי המספר, "מיתומי השטעטל, יהודי ללא ארץ". פוגרום רצחני שילח אותו ואת אחותו לנדודים דרך ברודי, וינה, לונדון. הילד שבגר והיה לצלם בלונדון, נתקף אובססיה לכתביו של תיאודור הרצל.
בידע על האיש ועל חזון הבית הלאומי הוא מבקש לשכך את כאב תלישותו. זוהי גרסה יוצאת דופן של חיי הרצל ודרכו למימוש חזונו. הספר דחוס, עב כרס וקודר (ואולי בגלל זאת יש בו שגיאות הקלדה), כולו בשחור–אפור התואמים את מצב הרוח החורפי השורר לאורכו. המספר מותיר אותו כצוואה, כיוון שבעמוד הראשון הוא מתאבד. בסופו של דבר הוא מתמסר לתולדות הרצל מתוך התנגדות לחוזה המדינה. "זה שחי בשום מקום הוא בעל זכויות", קובע איליה הכותב "למען נטולי השייכות" (מצרפתית: דורית דליות, פרדס, 349 עמודים).
ללא מענה
"מתי נדע אם מיכל נבחרה?", כנראה שלעולם לא. הספר לא עונה, אבל זה לא נורא, כי אין לנו מושג מי היא מיכל ומה סגולותיה. שאלות רבות כאן, ולרובן אין תשובה. "מי לדעתך מנהל או מנהלת אצלנו את המשפחה?" שואל, כנראה, הדובר המבוגר, אבל הכנראה–ילדה לא משיבה. הספר נועד לילדים, כדי שיידעו יותר על בחירות ודמוקרטיה, אבל הטקסט תלוש, נטול סיפוריות ומבלבל. האיורים סתמיים ולעתים סתומים, וכל זה חבל במיוחד לקראת בחירות שיחרצו את גורל קהל היעד (כתבה: הילה טוב, אייר: אמיר פרסיה, הוצאת שֹפת אם).