השכם בבוקר אותה שבת, באמצע חג הסוכות, ניעורו תושבי הגטו היהודי ברומא, לקול מצעד חיילים גרמנים. הסמטאות הדהדו את עקבי האס־אס, אחרי שעתיים של רגיעה מסוימת. בלילה ירו ברחובות והטילו רימונים בפתחי הבתים במשך שלוש שעות. תהליך ההרגעה, ואחר כך ההפחדה, ולבסוף ההלם שבאיסוף הברוטלי, התנהל בניצוח המוח הנאצי. לפי המסמך הספרותי שלפנינו, היהודים מילאו את חלקם בעלילה הכתובה מראש. תושבי הדירות הדלות התנהגו כפי שיהודים מתנהגים כבר אלפי שנות רדיפה. לברוח כבר לא התאפשר. חיילים גרמנים מילאו את הרחובות. פעם נוספת איחרו לברוח, לא שעו לאזהרות, המתינו בשקט, לעתים מתוך תמימות, ציפייה לחמלה, או אמון מופרז באיזו התנהגות מקובלת, הגיונית. הרי כבר נתנו את זהבם לגרמנים לפני כשלושה שבועות. וכבר נלקחו מהם כל ספרי בית הכנסת ובית המדרש, בתוכם כתבים עתיקים ונדירים. שבועות אחדים קודם לכן, כשפרצה לכיכר מישהי פרועת שיער, בבגדי עוני ותנועות היסטריות, וזעקה להם שיברחו, הם צחקו לה. נודע לה על רשימה של כמאתיים משפחות יהודיות שעומדות להילקח, אך הם לא שעו לדבריה.
"אבל דווקא הם, היהודים של ‘פיאצה ג'ודיאה', היו צריכים לחוש בסכנה יותר מכולם", כותב דבנדטי בסיפור הדוקומנטרי החותך הזה. זהו טקסט נטול אזורים רכים, אלא העובדות הנוראות, כפי שהן מונחות על הנייר ביד החלטית. הסופר בחר בסדר שבו יובא הסיפור לפני הקורא. סדר מצמרר, מקפיא. "הרי הם שיועדו להיות חלק הארי של שלל הקורבנות. אך האם היו בכלל שומעים בקול האזהרה ההיא? הם היו עצלנים, דבוקים למקומותיהם. היהודי הנודד התעייף, הלך זמן רב מדי ואיננו יכול להמשיך עוד".
ג'אקומו דֶבֶּנֶדֶטי (1967–1901), סופר, מבקר ספרות, פובליציסט יהודי, כתב על יהודי רומא כפי שכתב על הקצינים והחיילים הנאצים ועל נהג הקטר האיטלקי האדיש. בפיכחון קר להדהים, ובסמוך לאירועים. יותר מאלף יהודים, נשים וגברים, ילדים וזקנים, נשים הרות ונשים שילדו באותו יום, נלקחו תחילה לאתר חפירות ארכיאולוגיות, בור שנכרה בלב העיר, סמוך לביתם, ומשם לבניין האקדמיה הצבאית, ואחר כך במשאיות לרכבת שנהגה עזב אותה בפירנצה, ואיש לא ידע מה עלה בגורל מטענו. בשעה שדבנדטי כתב את הדברים, בסתיו 1944, מפעל הרצח עדיין פעל באושוויץ. לימים נודע כי יהודי הגטו הובלו לשם, בתום שישה ימים ושישה לילות של טלטול מענה ברכבות המשא. 16 ניצולים שרדו עד לאחר מסע העוועים.
דבנדטי, אינטלקטואל מטורינו, התבונן מקרוב ומרחוק בהתרחשות האיומה, ולכן התייחסותו הספרותית והפסיכולוגית לאירוע ניחנה בפרספקטיבה צלולה, מפתיעה. האיש החכם הזה ידע להתבונן באנשים היחידים ובהמון במבט של ציפור שרואה ולכאורה אינה מעורבת. אך מעורבותו של הסופר עצומה, והיא ניכרת דווקא בסלקציה של החומרים שהוא מביא, בתיאור הגרפי של המתרחש ברחוב, בחדר המדרגות ובדירה שאליה פורצים שבעה חיילי אס־אס. "מה יעשו בנו?", שואל צעיר יהודי שהותר לו לפתע לשתות קפה מהיר בעיצומה של הצעדת האומללים לאורך הרחוב. שאלה של מי שתודעתו עדיין בעולם השפוי ורגליו מובהלות בקתות רובים אל יעד לא ידוע.
גם הרשימה "שמונה יהודים", המובאת בקובץ יוצא הדופן, כתובה באותו קול קר וחודר, קולו של מתעד הרואה ללבבות הנסתרים ביותר. הקריאה לוכדת פנימה, אל תוך אירוע מרתק, שבו איטלקי נדרש להכריע מי מרשימת היהודים המונחת לפניו יזכה להיות בין עשרת השמות העודפים, שיישארו בחיים. דבנדטי לא מתפעל מן החסד. "יצירת תנאים חריגים לטובת היהודים אינה הדרך לכפר על העוולות. הכפרה תוכל להתבטא בהשבת היהודים אל חיי האחרים, אל מעגל הגורלות האנושיים, ולא בהפרדתם, גם אם בנדיבות לב". כל הטקסטים המובאים כאן אינם צפויים בזכות מקוריותה של עמדת כותב היודע לראות את הפנים והחוץ בו–בזמן. הקביעות שלו, גם אם הן מעוגנות בכרוניקה מדויקת ומתוארכת, הן על–זמניות וראויות להפנמה. הדברים שהוסיפו אריאל הירשפלד ומנואלה קונסוני ממקמים את רשימות דבנדטי במקום הבולט הראוי להן. זהו ספר עז מבע, מרשים בשקט שבעוצמתו.
"16 באוקטובר 1943 ורשימות אחרות", ג'אקוֹמוֹ דֶבֶּנֶדֶטי, מאיטלקית: מנואלה קונסוני, נעה קורן–אגוסטיני, שחר ליבנה, מאגנס, העברית, 146 עמ'
***
עדות היחיד
"סיפור שלא סיפרתי", אורי חנוך ויהודית חנוך, יד ושם, 248 עמ'
תולדות חייו של היחיד שחווה את השואה הן מן המסמכים המוצקים ביותר שהקורא נתקל בהם. אף כי דרכי הרוע זהות בתוואי שלהן, הרי שכל סיפור בודד ממחיש את הגיוון האכזרי שבו נקטו הנאצים. אורי חנוך נולד למשפחה מהמעמד הבינוני בעיר קובנה. הוא מתאר את ילדותו ותחילת נעוריו כמסכת של לימודים מעניינים, בילוי על שפת הנהר וחיי משפחה מוגנים והרמוניים. עד שהסובייטים השתלטו על ליטא ב–1940. בין נסיגת הרוסים לפלישת הגרמנים רצחו הליטאים את שכניהם היהודים. חנוך, בסיוע אשתו, יהודית, עיתונאית ותיקה, כתב את תולדות השואה שלו בפשטות.
כל הידרדרות בתנאי החיים, החל מהמעבר לגטו ואחר כך המסע לדכאו קאופרינג, אובדן האם והאחות, עבודת הפרך במחנה, המגורים הנוראים במחילות, אובדן האח והאב, המסע אל ההצלה, אל המפגש המפתיע עם אחיו הצעיר, שנותר בחיים, הכל מתואר כמו בשיחה רגועה. חנוך הקפיד לפני מותו לתאר גם את המשך חייו הציוניים, כפעיל להנצחת השואה בארץ ובאירופה. הוא היה מן הניצולים שחייהם הבריאים בישראל נמהלו מדי יום בעיסוק מכוון בזכר השואה.