היום המאושר בחייך

אני הולך לגלות לכם סוד כמוס: אי–כאן, ממש בלב לבה של העיר, יש מקום, יותר נכון בניין, שבנוי בצורה הפוכה. כן, כן, אני לא ממציא. הקומה הראשונה היא אומנם על הקרקע, כמו בכל מבנה אחר בכל עיר אחרת בעולם, אבל מה שנדהמתי לגלות כשהגעתי לשם הוא שהקומה הרביעית נמצאת כמה עשרות מטרים מתחת לפני האדמה. זאת אומרת שכדי להגיע מהקומה הראשונה לשלישית, למשל, צריך להזמין את המעלית היורדת. זאת אומרת שכדי להגיע מהקומה הרביעית לקומת הקרקע - לוחצים על החץ שמצביע מעלה. הכל הפוך.

וזה לא הפלא היחיד שם, תאמינו לי: בתוך הבניין ההפוך מסתובבות מאות נשים יפות וצעירות, ורק כמה בחורים בני מזל, שלא מבינים מאיפה כל הטוב הזה נחת עליהם. רק מעטים מאוד בעיר, ובמדינה בכלל, יודעים על קיומו של ההרמון התת–קרקעי הזה. לפני שמגלים לך את הסוד הגדול על קיומו שולחים אותך לתחקירים מרתוניים, מחתימים אותך על אין ספור הצהרות ומסמכים, וכשכבר מחליטים להעניק לך את האישור להיכנס אליו, מעבירים אותך טקסים שכוללים שבועות, איומים והשפלות. גם מכריחים אותך להסתובב בתלבושת אחידה ולהיות תמיד, אבל תמיד, מגולח, מסורק, מסופר ומצוחצח. אבל זה משתלם: בתמורה אתה מקבל תג מיוחד שבעזרתו אתה רשאי להיכנס לגן העדן הזה - שגורם לך להרגיש שאתה מינימום יו הפנר, מוקף 24 שעות ביממה בנשים מדהימות מכל הסוגים ומכל הצבעים.

שם, בבניין ההפוך, הכרתי את תהילה. בימים הראשונים היא בכלל לא משכה את תשומת לבי וכמעט לא הרגשתי בקיומה. היא הייתה מאוד שקטה וגם די אפורה לעומת כל הבחורות שמשכו מיידית את העין - מקסימות, מוחצנות, אינטליגנטיות, חלקן גם נראות כמו דוגמניות צמרת מהז'ורנלים. וחוץ מזה, תהילה סיפרה לכולם, ככה שמעתי בחצי אוזן, שעוד מעט לא נראה אותה פה יותר, כי היא מתחתנת עם החבר שלה מגיל 15 ועוזבת את הבניין ההפוך. רק מה, אחרי כמה חודשים שמתי לב שתהילה עדיין בסביבה, וסתם ככה כבדרך אגב שאלתי את החבר'ה מה קורה איתה, מה היא עוד עושה כאן. מה, אתה טמבל, אמרו לי, אתה לא יודע שהיא ביטלה את החתונה ברגע האחרון, כולם מדברים על זה. וחוץ מזה, איפה אתה חי, אתה לא יודע שהיא תפסה פה מישהו, איזה קובי אחד מהקומה הרביעית, עמוק שם למטה, אתלט גבוה, שחום, לא רק חתיך אש, גם כוכב כדורסל ידוע מליגת־העל, רומן לוהט. נו טוב, שיהיה.

כשהחתימו אותנו על הצהרת הסודיות והעניקו לנו את אישור הכניסה לבניין ההפוך, הודיעו לנו שמסיבות מובנות אף אחד לא מתכוון לתחזק עבורנו את המבנה, שאנחנו צריכים לדאוג לכך בעצמנו ולכן נצטרך לעשות תורנויות ומשמרות, אין הנחות לאף אחד. אחרי כמה חודשים מצאתי את עצמי עם עוד כמה אנשים משובץ בצוות תחת תהילה, שמונתה לאחראית. יחד איתנו הייתה עוד בחורה, סמדי, שחרחורת עם שיער ארוך וגוף מחוטב, שהיה בנוי ממש בצורה אווירודינמית, כאילו ההורים שלה היו ארכיטקטים, שהייתה מייללת בלילות לכל בחור שהיה עובר לידה שהיא נורא מתגעגעת לחבר החתיך שלה שלום ושהיא רוצה שמישהו יפנק אותה, ילטף אותה, יחבק אותה. מהר מאוד השמועה הזו התפשטה בכל רחבי הבניין. גם אני לא נשארתי אדיש, ובכל פעם שתהילה הייתה נעלמת בלילה עם החבר שלה, המוח שלי היה מתחיל לעבוד שעות נוספות. לילה אחד אמרתי לסמדי, יאללה, בואי נפרוש כמה מזרנים על הרצפה ונתאבק בסגנון יווני–רומי, ספורט משונה כזה שהמנצח בו הוא זה שמצמיד את כתפי יריבו לרצפה. זו הייתה הדרך האלגנטית והמנומסת שלי ליהנות מהגוף המשגע שלה, והיא כמובן לא פספסה שום הזדמנות לנצח אותי, לרכוב עלי ולהרגיש מלכה.

ככה עבר הזמן בכיף, אבל אחרי תקופה מסוימת עבר בינינו חתול שחור. סמדי התחילה לעשות פרצופים ולדרוש כל מיני דברים שלא כל כך נראו לי, למשל שנתנשק בשפתיים. אני אמרתי לה שחִרמונים ומזמוזים לחוד ונשיקות בשפתיים לחוד. "נשיקות בשפתיים זה רק בין מי שאוהבים באמת, לא משהו שעושים סתם עם כל אחד, גם יש לך חבר שאת אוהבת, לא?"

"אם ככה", ענתה סמדי, "אז אין יותר כלום, לא היאבקות ולא סגנון יווני ולא סגנון רומי, לך חפש את החברים שלך, חתיכת זבל, בדיוק כמו כל הגברים. אל תדאג, כל מניאק מגיע יומו. ובכלל מי צריך אותך, יש לי את שלום, גבר אמיתי, לא מכוער כמוך. לך, לך, ז'דיין ממני".

לא יודע איך זה בדיוק קרה, אבל לאט–לאט נשאבתי אל תוך הקסם השקט של תהילה. שיחות הנפש שלנו אל תוך הלילה גרמו לי להתרגשויות בלתי מובנות, חיכיתי להן כל יום, אפילו הרגשתי שאנחנו סוג של נפשות תאומות, אבל בזה עוד יכולתי לעמוד. התחלתי לאבד שליטה וההתרגשות הפכה לפאניקה כשגיליתי שמאחורי החצאיות הרחבות והחולצות הענקיות שלה מסתתר גוף מושלם ושופע בדיוק במקומות הנכונים. מה לעשות, כאלה אנחנו, בהמות גבריות. גם היופי הפנימי המרהיב ביותר לא יוכל לעשות לנו את מה שיגרמו לנו שדיים גדולים ומעוצבים לתפארת, תחת עסיסי או רגליים ארוכות ושזופות.

לילה אחד, במהלך אחת המשמרות, שוחחתי עם תהילה עד ארבע בבוקר, ובכל דקה שעברה הרגשתי שאני הולך ומתאהב בה יותר יותר. במקביל, קיבלתי את הרושם שגם אני די מוצא חן בעיניה, אבל הרחקתי מיד את המחשבות שצצו לי בראש. היה לי ברור שלא יהיה בינינו כלום מעבר לידידות הקיימת, כי תהילה היא לא כמו הבחורות האחרות בבניין, היא לא סמדי ולא בקטע של סטוצים, יש לה חבר שהיא אוהבת וזהו.

ככה עברה לה כמעט שנה, של שיחות אינטימיות, פלרטוטים עזים ומתח מיני עצור. עד שלילה אחד תהילה הודיעה שהיא עוזבת בקרוב את הבניין ויוצאת לחיים האמיתיים, בחוץ. מיד הבנתי שהרבה זמן אין לי, שאם אני לא עושה כלום בימים שנותרו עד שהיא הולכת, אז הכל אבוד, אבל כמה שעבדתי על עצמי לא הצלחתי לפתוח את לבי בפניה, משהו תמיד עצר אותי, אף על פי שהיו לי עשרות הזדמנויות.

גם בלילה האחרון של תהילה בבניין המשיך השיתוק לאחוז בי בלי להרפות, כאילו שיש לי מה להפסיד. למרות זאת, נותרה בי תקווה אחת. תהילה הודיעה שהיא עושה מסיבת פרידה מצומצמת, רק לאנשים שבאמת היו קרובים אליה בבניין ושהיו איתה במשמרות: תבואו אלי למושב מוקדם בבוקר ונעשה פיקניק עד הערב. יש לנו חוף ים משגע.

לילה לפני מסיבת הפרידה של תהילה הייתי כל כך מתוח שהחלטתי לשתף בעניין את ירון. תוך כדי דיבורים על כדורגל, מוזיקה, לימודים ובכלל מה יהיה איתנו בחיים האלה, שמעתי את עצמי לפתע אומר לירון שיעזוב אותי עכשיו מכל השטויות האלה, אני רוצה לדבר על עניין חשוב ורציני שמשגע אותי. תשמע, ירון, אמרתי לו, עוד לא אמרתי את זה לאף אחד: אני מאוהב בתהילה, ממש מטורף עליה, אני מרגיש שהיא האהבה הגדולה של החיים שלי ולא יודע מה לעשות עם זה.

ירון הגיב במהירות, אבל גם די באדישות. נדמה שהווידוי שלי משום מה ממש לא הפתיע אותו. "תשמע", אמר לי בקולו הרם והסמכותי, שהיה שם דבר בבניין ההפוך, "אני כבר שמתי לב לזה מזמן, אבל אם אתה שואל אותי, יש לי יסוד סביר להניח שזה הדדי, אבל היא בבעיה. יש לה חבר פה בבניין והיא לא יכולה לעשות כלום".

"מה אתה מזיין ת'מוח", עניתי לו, "איזה שטויות, יש לה חבר שהיא אוהבת, הקובי הזה".

"קובי, זובי", ענה ירון בנונשלנטיות, "עזוב אותך משטויות, היא אוהבת גם אותך, אבל לא יכולה לעשות כלום".

"תגיד, טמבל", ירון איבד את הסבלנות לפתע, התרומם מהכיסא והתחיל לחוג סביבי במעגלים. "למה אתה חושב שהיא הזמינה רק אותנו לפרידה? אה? חבורה כל כך מצומצמת, במסננת, אה? היא הקפידה שאפילו החבר שלה לא יבוא, מה נראה לך? אל תהיה נאיבי, תאמין, אני אומר לך באחריות..."

ירון לא חיכה הפעם לתשובה או לתגובה שלי. "שמע", הסתובב לעברי בתנועה חדה ונענע לי את הכתף בחוזקה, "בוא נדבר על זה תכלס. אתה, יש לך רק עוד הזדמנות אחת ואתה חייב לנצל אותה, מבין? מחר אתה עם הכדור לבד מול השער, צריך רק לתת לו לטיפה קטנה ולהכניס גול. ממצבים כאלה אסור להחמיץ. עכשיו תשמע מה תעשה".

ירון היה עובר מיד לפרקטיקה, זה מה שהיה טוב אצלו וגם מעצבן באותה מידה. "מחר, כשנהיה אצל תהילה במושב, היא תהיה מוקפת כל הזמן באנשים ולא תוכל לדבר איתה, כן, אתה איתי? אבל כשיגיע הזמן ללכת הביתה, אני אאסוף את כולם ונתחיל ללכת לאוטובוס ואתה פתאום תגיד, אה, תגיד ששכחת אצל תהילה משהו ואתה תכף בא". ירון התלהב והתחיל ללוות את דבריו בתנועות ידיים דרמטיות. "עכשיו ככה, תקשיב: אתה חוזר אליה הביתה, ואני בינתיים מסיח את דעתם של החבר'ה ואומר להם שלא יחכו לך, שנלך לאט–לאט לתחנה".

"בינתיים", המשיך ירון, שנשמע כמו מצביא שנואם בפני חייליו לפני היציאה לקרב, "כשאתה מגיע אליה הביתה, אתה דופק בדלת כמובן, כן, היא פותחת ואז אתה אומר לה, בלי פחד, אין לך מה להפסיד, אתה שומע אותי, טמבל, תקשיב לי טוב–טוב, אתה אומר לה ככה, בשקט, בעדינות: 'תראי, תהילה, הגיע הזמן שתדעי שאני אוהב אותך ורוצה רק אותך'. אל תחכה לתשובה, תן לה נשיקה עדינה בשפתיים ותלך. תסובב את הראש ותלך. שמעת? זהו. תאמין לי, היא כבר תתקשר אליך. במקרה הכי גרוע, היא לא תתקשר, ואז תדע שעשית הכל, לפחות תהיה שלם עם עצמך. החיים נורא פשוטים, לא?"

"איפה", עניתי לו, "קל לך לדבר, אתה מכיר אותי, אתה יודע שאני לא אהיה מסוגל להוציא הגה".

ירון הביט בי באדישות מעורבת בבוז. "אז תפסיד את האהבה של החיים שלך, בדיוק ככה. יש הזדמנויות שאסור לפספס, אחר כך מצטערים על זה כל החיים. וחוץ מזה, כבר אמרתי לך, במקרה הכי גרוע היא תגיד לך שהיא אוהבת את הקובי הזה ושזה לא בא בחשבון בכלל. ממה אתה מפחד? כבר לא תצטרך לראות אותה, היא כבר לא תסתובב פה יותר. לפחות אז תוכל להגיד לעצמך שעשית ככל שביכולתך ולהמשיך הלאה".

בשלוש בלילה הלכנו לישון. לא עצמתי עין. כל הזמן התאמנתי על הטקסט שהייתי צריך להגיד למחרת, בדיוק ברגע המתאים, בלי לגמגם, בלי לעשות צחוק מעצמי ובלי לפחד מהתוצאה.

בבוקר נפגשנו בתחנה המרכזית, כמו שקבענו, אבל הראש שלי כמובן לא היה במקום, ועד שעליתי לאוטובוס גיליתי שהוא כבר מלא ואין לי מקום לשבת. גם סמדי הבחינה בכך וקראה לי מהשורה האחרונה, היא ישבה שם במושב האמצעי. "בוא, בוא לפה", צעקה לי. "אבל אין מקום לידך", צעקתי בחזרה. "נו, בוא כבר, נודניק", אמרה. כשהגעתי, סמדי אמרה לי: "בוא, שב במקומי". ואז, כשהתיישבתי, נדהמתי לגלות שהיא מתיישבת ממש עלי. הישבן המדהים שלה היה עטוף בג'ינס צמודים שאיימו להתפוצץ בכל רגע, וכל הדרך מתל אביב לחיפה היא ישבה לי על הזין והתחככה עליו ללא הפסקה בתנועות מעגליות. כל הנוסעים באוטובוס הסתכלו אחורה, אבל לסמדי זה ממש לא הזיז. היא לעסה מסטיק וחייכה. אני התחבאתי מאחורי שערותיה, נושם את ריחן המופלא ומנסה להדחיק את העובדה שהזין שלי עומד כמו טיל. סמדי כל כך גירתה אותי, אבל בתוך תוכי כעסתי עליה. הבת אלף הזאת, אמרתי לעצמי, הולכת לשגע אותי דווקא היום. אני צריך עכשיו שקט מוחלט ולא איזה ישבן עגלגל וחטוב שירקוד לי על הזין יותר ממאה קילומטר. מצד שני, ההתחככות נעמה לי מאוד, כולם בבניין ההפוך היו משוגעים על התחת של סמדי, אז החלטתי לשתוק ולנסות בכל זאת ליהנות.

אחרי שעה וחצי של זקפה רצופה, מענגת ומייסרת, לקחנו עוד אוטובוס מהתחנה המרכזית בחיפה והגענו למושב. תהילה, הלסת שלי התחילה לרעוד, חיכתה לנו בתחנה, עם שני סלי קש גדולים, כובע לבן רחב שוליים, חצאית לבנה עד הברכיים וגופייה כחולה. כשירדנו מהאוטובוס היא ניגשה קודם כל אלי ונישקה אותי בלחי. סתם נשיקה בין ידידים, ניסיתי להרגיע את עצמי ולא לפתח ציפיות מוגזמות.

הלכנו אליה הביתה כדי לאסוף כמה דברים - מגבות, סלים, קצת אוכל ושתייה. אחר כך המשכנו לחוף הים של המושב. כשהתמקמנו על החולות, תהילה חילקה לנו סנדוויצ'ים שהכינה בבית, התפשטה ונותרה בבגד ים. ירון התחיל לדפוק בי מרפקים ולצבוט אותי במותניים: "נו נו, יאללה יאללה", לחש לי באוזן, "נו..."

הנהנתי בראשי. המראה של תהילה בבגד ים הכניס אותי לסוג של היסטריה. רעדתי כולי - לחשוב שהבחורה הזו, שבהתחלה התאהבתי ביופי הפנימי שלה ורק לאחר מכן התברר לי שגם יופייה החיצוני מרהיב, לחשוב שהבחורה הזו תהיה החברה הקבועה שלי, בת הזוג שלי, אשתי, האמא של הילדים שלי. החיים האלה יכולים להיות מאוד יפים.

"טוב, מי נכנס איתי למים?", שאלה תהילה וניתקה את חוט מחשבותי וחזיונותי. ירון אמר שהוא לא, נעם אמר שהוא מעדיף לשחק מטקות, שושי אמרה שהיא בכלל לא הביאה בגד ים, מיכל אמרה שקר לה, סמדי אמרה שהיא קודם כל רוצה להשתזף ולמרוח קרמים, ורק ענת אמרה שאוקיי היא נכנסת.

"אתה בא?", שאלה אותי ענת. "כן", עניתי. תהילה כבר הייתה במים עד הברכיים והתחילה לשחות, ענת אמרה שזה מתחיל להיות עמוק ושהיא נשארת במים הרדודים, ואני חתרתי לכיוון תהילה. הים היה סוער מאוד, כמו תמיד באמצע ספטמבר הגלים היו גבוהים ואפשר היה לרכוב עליהם כברת דרך ארוכה עד החוף. תהילה החלה לגלוש ואני אחריה, כך פעם אחר פעם. הים הלך ונעשה סוער יותר ויותר. בכל פעם שהיינו רוכבים על איזה גל היינו בסופו של דבר נסחפים למערבולת, נתקלים זה בזה בעוצמה רבה ואוחזים ידיים כדי להחזיק מעמד מול הזרמים האדירים. פעם אחר פעם מצאנו את עצמנו מתנגשים זה בזה ומתחככים שוב ושוב, כאילו כוחות עליונים שבאים ממעמקי הים דוחפים אותנו זה לזרועות זה, כאילו אין מנוס מאיחוד בינינו. הרגשתי שמעולם לא נהניתי כל כך, שאף פעם לא היה לי כל כך טוב. השמש החמה, השמיים התכולים, הים הירוק והאדיר, גופי השזוף והבריא המתחכך שוב ושוב בנימפה אלוהית, שעורה רך כמשי וריחותיה כניחוח פריחת ההדרים רגע לפני בוא האביב. ובלי קשר, אני גם אוהב אותה. אלוהים, כמה שאני אוהב אותה.

אחרי כמה דקות של שיכרון חושים היא אמרה לי שהיא עייפה. את רוצה לצאת? שאלתי אותה. לא, לא, ענתה, אני רוצה שתיקח אותי קצת על הידיים. יש לך כוח? בטח, עניתי לה, מתנשף ומתנשם בעקבות המאבקים בגלים וההתרגשות הרבה. אחזתי ברגליה של תהילה, הנחתי אותן על ידי הימנית וחיבקתי את גופה בידי השמאלית, בעוד היא שולחת את שתי ידיה ונתלית בחוזקה על צווארי. גלי הים התנפצו על גופה של תהילה והצמידו אותה בכוח כביר לגופי. חיבקתי אותה בכל הכוח, ליטפתי אותה בעדינות. אתה תזכור את היום הזה, הוא המאושר ביותר בחייך, צרחתי כאילם בתוך תוכי כשעצמתי אט–אט את עיני, קירבתי את ראשי אל עבר פניה ואת שפתי לעבר שפתיה. תהילה פערה מעט את פיה, צמצמה את עיניה. כן, כן, היא מוכנה, היא מוכנה לנשיקה הזאת, עצמתי את עיני שוב וקירבתי את שפתי לעברה עד שרפרפתי על שאריות האודם שמרחה על שפתיה בבוקר. הנה, הנה זה בא.

אלא שבעוד אני מצפה לרך, למתוק ולנעים שבמגע האנושי, חשתי לפתע ששפתי ופי מתמלאים בשפריץ חד של מים מלוחים ועכורים. עוד לפני שהספקתי לפקוח את עיני, שמעתי את קולה של סמדי: "הי שובבים, הפתעה", שהמשיכה להתיז מים לעבר פרצופי. "נמאס לי מהשמש, אבל ממש השתזפתי, נכון? התייבשתי לגמרי, הייתי חייבת, אבל חייבת להרטיב את עצמי", אמרה כשחיוך זדוני מרוח על פניה.

תהילה ואני שתקנו, אך המבט שלה אמר הכל. כן, לא היה לי ספק, גם היא הייתה מאוכזבת וכעוסה, בדיוק כמוני. סמדי ידעה כמובן שהיא מפריעה, שהיא ממש לא רצויה בסיטואציה הזו, אבל העמידה פנים תמימות, כאילו אין לה מושג לאן היא נקלעה.

תהילה עוד הייתה על הידיים שלי, כרכתי את גופה אלי בכל כוחי, כאילו מתוך פחד מאיזשהו כוח שטני שיפריד בינינו. לא יכולתי לשתוק יותר. "סמדי, מותק, אני מבקש ממך", הופתעתי לשמוע את עצמי, "מבקש ממך יפה, צאי בבקשה מהמים, תשאירי אותנו לבד".

"היית מת!", ענתה לי סמדי, "אתה חושב שאני לא שמה לב מה הולך לקרות פה. תהילה, תיזהרי, אני לא אתן ליפול בפח של הנוכל החלקלק הזה".

"סמדי", נדהמתי לשמוע את קולה של תהילה, "עכשיו זו אני שמבקשת ממך, צאי מהמים, את לא רצויה כאן", אמרה כשהיא משפילה את ראשה.

"וואו", משכה סמדי בשערותיה, "אני לא מאמינה. שאת תגידי לי דבר כזה? את? ומה עם קובי? שכחת את קובי? שכחת שיש לך חבר, תגידי?"

"סמדי, צאי מהמים, עופי לנו מהעיניים", צרחנו תהילה ואני ממש יחד.

"אין שום סיכוי, אני אצא רק יחד איתכם, אתם יכולים לחלום על זה שאשאיר אתכם כאן לבד, אין סיכוי. תגידי, מה את פסיכית", פנתה לתהילה, "מה עם קובי, יש לך חבר, קובי, אל תיפלי בפח של היצור הזה...".

אם רק הייתי יכול להטביע את המכשפה, חשבתי לעצמי, כאן ועכשיו, את השטן הארור הזה שפתאום ניצב בשער ומונע את כניסתי המובטחת לגן עדן. בעוד אני מסנן בתוך תוכי את כל הקללות ששמעתי אי–פעם בימי חיי, במרחק של כמה מטרים מאיתנו נשמעו רעשי חתירה ולאחר כמה שניות בצבץ משם ראשו של נעם. "תגידו לי", אמר, "לא נראה לכם שהגזמתם. כמה זמן אתם במים? מספיק, יאללה, החוצה. אני יודע שקשה לכם להיפרד מתהילה, גם לי, אבל הגיע הזמן לזוז, אני לא רוצה להגיע לתל אביב באמצע הלילה. יאללה, החוצה, נוסעים".

תוך כמה דקות כולם התארגנו. נעם אמר לתהילה שאין טעם שנחזור אליה הביתה לתה או לקפה כי כבר מאוחר, שנלך כבר לתחנת האוטובוס ישר מהחוף. תהילה, בקול נכאים, כך לפחות היה נדמה לי, אמרה לו שבסדר, אבל היא תלווה אותנו לתחנה. תוך כדי צעידה לכיוון התחנה ראיתי איך ירון עוקב אחרי במבט מלא צער ומניד את ראשו באכזבה, הבנתי שהתוכנית השתבשה, שאין לי עכשיו שום דרך לעצור את תהילה ולדבר איתה לבד מבלי שאף אחד יפריע. האוטובוס, בנוסף לכל הצרות, הגיע מיד. הקפדתי לעלות אחרון, תהילה נשקה לי על הלחי, אמרה לי לשמור על קשר. עליתי לאוטובוס, ישבתי ליד החלון ועקבתי אחרי דמותה המתרחקת עד שנעלמה. מיד אחר כך הכנסתי את הראש לתוך החולצה והחלטתי שאני לא מדבר עם אף אחד עד תל אביב. ברקע שמעתי את סמדי מתגרה בחבר'ה, מפלרטטת עם כולם וצווחת שוב ושוב שאיזה חרמנים הגברים האלה, רק סקס יש לכם בראש, די, תעזבו אותי כבר, שכחתם שיש לי חבר, שלום? אני מה זה מתגעגעת אליו.

פורסם לראשונה באתר "מעבורת - פרויקט הסיפור הקצר"