אורה קרופיק: "אי אפשר לעצום את העיניים מול כאבי העולם"

גם אחרי עשרה ספרי ילדים ונוער, רובם רבי מכר, ואינספור מפגשים שהפכו אותה בשקט ובבטחה לאחת הסופרות הפופולריות ביותר בקרב ילדים ובני נוער, מתקשה אורה קרופיק להניח את האצבע על רגע אחד מכונן שהפך אותה למי שהיא כיום.

“האם זו ילדותי?” היא תוהה כעת בראיון. “האם אלו ההחלטות שקיבלתי, לקום ולהמשיך הלאה? ללדת ילדים? לגדל אותם? האם זו ההחלטה הנכונה להיעזר בטיפולים פסיכולוגיים כדי ללמוד להעריך קצת את עצמי, להימנע מביקורת עצמית ולקבל כלים להתמודדות עם מצבים לא פשוטים? האם זו הייתה ההחלטה לעסוק בחינוך ולהיות קרובה לילדים כי שם אני נמצאת? האם זו הייתה ההחלטה ללמוד בסדנת כתיבה יוצרת אצל נורית זרחי? או אולי הצורך התמידי בכתיבה כמו אוויר לנשימה? אולי כל אחד מרגעים אלה יצר את מה שאני היום”.

בספריה, מישירה קרופיק מבט אל הילדים הדחויים והשקופים הזקוקים לחברה, למבט וליחס. ספרה החדש, “החיים הפשוטים שלי” (דני ספרים), שיצא לאחרונה, עוסק בהתמודדות של ילד בכיתה ז’ עם מות אמו ממחלת הסרטן. “לצערי הרב, גם זאת מציאות חיינו”, אומרת קרופיק. “צעירים רבים גם נפטרים ממחלה זו. צריך לזכור שיש משפחה כואבת. חודשים יעברו עד שיצליחו לעמוד על הרגליים. לתום, הילד היתום, הייתה את אלונה שעזרה לו. והיו החברים שלו שהתגייסו עבורו ושידרו עסקים כרגיל, מה שעזר לו להמשיך הלאה. מעגלי תמיכה הם מאוד חשובים במצבים כאלה”.

את הספר הזה כתבה קרופיק מתוך ניסיונה האישי, כמי שאיבדה ב־1991 את יערה, בתה הבכורה, למחלת הסרטן, בטרם הייתה בת שש. הטרגדיה המשפחתית הזו היא שבכלל הובילה את קרופיק להתחיל לכתוב. ספרה הראשון, “סיפור קטן על תקווה גדולה” (דני ספרים, 2000), נכתב בהשראת קנסרוני ומילדרד, היצורים הדמיוניים הרעים שניסו להזיק לבתה יערה. ולמרות זאת, “סוף הספר הוא אופטימי, ומטרתו לחזק את הילדים החולים”, היא מספרת. “עבורי הוא ספר הנצחה. עפרה גלברט־אבני סייעה בעריכתו. מאז נשמר בינינו קשר מיוחד. יש אומרים שהכתיבה נובעת מכאב הנגרם מפצע כלשהו. זו הסיבה, כנראה, שהתחלתי לכתוב”.

אבות של אחרים

אורה כהן, לימים קרופיק, ילידת 1959, נולדה להורים שעשו בנעוריהם את דרכם עם משפחותיהם מאפגניסטן לישראל. בארץ נישאו ועברו לגור בתל אביב. בהיותה תינוקת בת תשעה חודשים, נפטר אביה בעת שירותו במילואים. “נסיבות מותו היו עמומות”, היא מספרת. “אמי, אלמנה בת 22, התקשתה להתמודד עם אובדנו. בעצת הוריה, עברה איתנו לדירה קטנטונת בבניין רכבת בין שתי קומות בהרצליה. שם גדלתי. אהבתי את השכונה. אהבתי את השדה שהיה מול הבית, שאליו נהגתי ללכת בימי החורף והאביב כדי לחפש צבעונים, כלניות, נרקיסים ותורמוסים, כמו גם צבים וחיפושיות. אהבתי את ריח הפרחים. אהבתי את המשפחות שגרו בשכונה. משפחות קשות יום, כמונו, שהגיעו מרומניה, הונגריה, איראן, בולגריה ועיראק. כולן גרו בקופסאות גפרורים קטנות ושמחו בחלקן. אחי ואני נהגנו בשעות אחר הצהריים לצאת לכביש הפנימי היחיד בשכונה ולשחק עם הילדים”.

היה פער בין הבית והחוץ של הילדה החולמנית והשקטה. “לעומת הילדות מלאת הילדים בשכונה, הייתה בדידות ועצבות בבית”, היא מספרת. “אמי התקשתה להתמודד עם צערה. האבל נכח בקירות הדירה כשכבת צבע נוספת. לא היה קל לגדול בבית כזה. לא היה קל להגיע לבית הספר ולשמוע על האבות של אחרים, שתמיד היה נראה שכמו פיזרו אבקת קסמים על ראשי ילדיהם, והם כל כך עליזים ורגועים. לא היה קל לדעת שכבר כולם יודעים לרכוב על אופניים ולשחות כי אבא לימד אותם כל מיני סגנונות”.

מעט חברות היו לה, אבל ספרים היו גם היו. “אהבתי לקרוא ספרים ולכתוב את כאבי ביומנים”, היא מספרת. “הכתיבה הצילה אותי כבר אז מהצער ומהמצב הקודר בבית. היומן נעשה חברי הטוב ביותר. סבי, מאיר, היה אחד העוגנים שלי. אליו ברחתי כשהיה לי רע וקשה ועצוב. הוא קיבל אותי כמו שאני. בלי ביקורת וללא כעס. הוא התעניין בי. הוא עזר לי לצמוח ולהאמין בעצמי. סבי היה איש דתי ותרם לעניים ככל יכולתו. בעקבותיו התחלתי את לימודיי בתיכון דתי. כיתה קטנה ומגובשת. חברויות נפלאות”.

היא הייתה התלמידה היחידה מבנות כיתתה שהתגייסה לצבא. בהיותה יתומת צה”ל, שירתה קרוב לבית, במדור נפגעים בשלישות הראשית ברמת גן. שם ביקשה אישור לפתוח את תיקו האישי של אביה. “רק אז, בגיל 19, נודע לי כי הוא נהרג לאחר שהועף מקומנדקר שנהגו נסע מהר מדי באחד הסיבובים”, היא מספרת.

שם גם הכירה את בן זוגה, ירון, שהגיע לאחד המדורים כדי לחתום קבע ויצא שחתם איתה הלאה. בהמשך למדה הוראה במסלול לגיל הרך במכללת גורדון בחיפה. לאחר שש שנות בדיקות וטיפולים, נולדה בתה יערה. שנה ועשרה חודשים אחריה נולד יובל. “גרנו אז בנתניה, בדירה קטנה, עם משכנתה גדולה וריבית קטלנית”, היא מספרת. “אבל בכל יום הרגשתי כאילו הלב שלי מתפוצץ משמחה. היו שירים בבית, היה צחוק, הייתה חברות, היו שעות יצירה, נגינה, חברים שהגיעו בלי הפסקה. הרגשתי שהחלום שלי למשפחה התגשם. כשירון יצא למילואים והשתתף במבצעים ובמלחמת לבנון, חששתי שהגורל ידפוק שוב בדלת".

אלא שהגורל דפק בדלת בעניין אחר, בחופש הגדול של שנת 1990. “הייתי אז מורה בבית חינוך בכפר ויתקין”, מספרת קרופיק. “יערה בת הארבע ועשרה חודשים התלוננה על כאבי בטן חזקים. ביקור אצל רופא הכניס אותנו לרכבת הרים מטורפת. למחרת היא התאשפזה בבית החולים שיבא. שבועיים לאחר אשפוזה נודע כי יש לה סרטן נדיר שסיכויי ההחלמה ממנו מעטים. אז גם התחילה מלחמת המפרץ, וטילים נורו על רמת גן. בתקופת אשפוזה, כשעברה טיפולים כימותרפיים, ניתוח שלא ממש צלח והקרנות - צצו שתי דמויות דמיוניות: קנסרוני ומילדרד, יצורים מרושעים שכל מטרתם הייתה להזיק לה. אבל יערה החזקה, עם הכוחות המיוחדים שלה, הרופאים, והטיפולים - תביס אותם. דמויות אלו העניקו לה כוחות־על להתמודד עם קשיי המחלה. בהיותה בת חמש וחצי היא נפטרה”.

העולם חרב. “יובל, הילד הקטן, עזר לנו בדרכו המיוחדת ומלאת הקסם, להתרומם”, מספרת קרופיק. “הוא צחק והצחיק וסימן לנו, בתבונתו, את הדרך שבה צריך להמשיך. היום הוא עובד כאנליסט וזוכה להערכה רבה. גלית וירדן שנולדו לאחר מותה של יערה - הוסיפו שמחה לחיינו. גלית, מילדותה, גילתה יכולת יצירתית נפלאה כמו גם עניין בתחום האסטרונומיה. כיום היא לומדת צורפות במכללת תל חי. ירדן הוא שקט ורגוע, רואה תמיד את חצי הכוס המלאה. הוא הפליא ביכולותיו במגמת הרובוטיקה ועם שחרורו מחיל הים, יצא ללמוד בגרמניה. זכינו בשלוש מתנות חיים נהדרות”.

גרעין לסיפור

מותה הכואב של בתה דרבן את קרופיק, כאמור, להתחיל לכתוב. מאז היא הוציאה שלל ספרים, בהם “שולה הכוכבים” (הוצאת קוראים, 2008) שכתבה תוך כדי לימוד בסדנה לכתיבת סיפורים בהנחיית נורית זרחי; “חברות עם שחר” (דני ספרים, 2013), שעוסק בבדידות ובצורך בהשתייכות, בעריכת עפרה גלברט־אבני וזרחי, שנמכר בלמעלה מ־20 אלף עותקים; “מריה” (דני ספרים, 2013), סיפורה של נערה המגיעה לפנימייה בניגוד לרצונה ועושה הכל כדי ללכת הביתה; “הפרויקט של מיכל” (דני ספרים, 2016) שמגולל את סיפורה של מיכל, שבזמן הכנת עבודת השורשים מגלה סוד משפחתי, ועוד.

לאחר 32 שנות הוראה ועם תואר שני בחינוך, פרשה קרופיק לאחרונה ממערכת החינוך, אך לא מהאהבה הגדולה לילדים. הם, מצדם, גומלים לה בקריאה בספריה ובמפגשים שהיא מקיימת בבתי הספר ובספריות. בשנת הלימודים האחרונה הוזמנה למפגשי ספרות תחת הכותרת “על חלומות שמתגשמים, על האמת ועל הבדיה ועל מה שביניהן”. היא הופיעה מול ילדים ובני נוער בהרצליה, בחדרה, במודיעין, בפנימייה באבו גוש, בכפר יונה ועוד. “הקשר עם הילדים, השאלות שהם שואלים, השנייה הנוספת שהם נשארים איתי לאחר המפגש, כדי לשתף, להחמיא, לשאול, לומר, לחבק - משמעותיים ויקרים ללבי”, היא אומרת. “יש ילדות שיוצרות איתי קשר במייל או בטלפון. יש הורים שיוצרים איתי קשר בפייסבוק ומספרים על הילדים שלהם שאוהבים לקרוא את הספרים שכתבתי. לפעמים אני שואלת את עצמי: איך אני, אורה, הילדה היתומה הקטנה, עם נתוני פתיחה גרועים, האם השכולה, הפכתי להיות סופרת לילדים ולנוער? אין לי תשובה".

מהיכן ההשראה?

“העלילות נוצרות משנות ההוראה הרבות שלי ומהחיבור לילדים. למרות שחינכתי אותם רק בכיתות א’ וב’, המשכתי ללוות אותם בהפסקות בבית הספר ובכיתות הגבוהות. ראיתי שם את הילד שהוריו התגרשו והוא התפרק לרסיסים, ראיתי שם את הילד שהוריו עסוקים בקריירה והוא בודד וממורמר, ראיתי את הילד שהוריו רבים ביניהם, ואת זה שאבא שלו בבית סוהר. ראיתי את הילדה שאוהבת לקרוא ספרים ועוברת שיימינג על ידי הסביבה, ראיתי את הילדה עם הרגישויות לרעש, שמגלים שיש סיבה למוזרות שלה. הילדים הם ההשראה לסיפורים שלי. הדמיון עושה את מלאכתו מאוחר יותר: מוסיף דמויות ועלילות ומפתח אותן. כל ילד הוא גרעין סיפור חיים”.

את בוחרת לטפל גם בנושאים שאינם מטופלים בדרך כלל בספרות ילדים ונוער. למשל, מחלת הסרטן.
“לצערנו הרב, ילדים חולי סרטן הם דבר נתון ומציאותי. למרות זאת, ילדים ואנשים לא תמיד יודעים איך להתמודד עם ילד חולה סרטן. כמו שקרה עם בתי יערה. עד היום ישנם אנשים חשוכים, שכשהם רואים ילד חולה, הם מרחיקים את ילדיהם ממנו, כאילו שזו מחלה מידבקת. גם התמודדות עם ילד חולה, מבחינת חברת הילדים, אינה דבר קל. מה יקרה אם תיחשפו לילד חולה? תדחו אותו? תתקרבו אליו? תעזרו לו? תתעלמו ממנו? אי אפשר לעצום את העיניים מול כאבי העולם”.