"אֲנִי אַבָּא שלך". זוהי כותרת ספר השירים החדש של עדי וולפסון (הוצאת פרדס. עורך: אלי הירש). שלוש מילים, שתיים מהן מנוקדות. "עברית היא סקסמניאקית", כתבה יונה וולך, ואולי לכך מרמזת המילה השלישית, "שלך", שאינה מנוקדת ומשאירה פתח לפרשנויות. ואיך לא? "השירה תמיד הייתה חלק אינטגרלי מחיי, כקורא וככותב. הספר הנוכחי נכתב ברגעי כאב ובלבול", מתפייט וולפסון. "החל בתקופה שבה בתי יצאה מהבית בעקבות משבר גדול והייתה רחוקה, תרתי משמע, עד לרגע שבו בתי הייתה לבני, והפכתי אב לבן טרנסג'נדר. כתבתי מעין יומן שירי, שאפשר לי לשוחח עם עצמי, לזקק את המחשבות, השאלות, הרגשות והפחדים, לשים אותם על הנייר, להניח בצד ולקרוא שוב ושוב, כמי שמתבונן מבחוץ, לעבור יום ועוד יום".
הוא בן 48, משורר, פעיל סביבה, מומחה בתחום הקיימות, ופרופ' להנדסה כימית שמרצה בתחום ועוסק במחקר הכימיה הירוקה ושירותים בני קיימא. עד כה פרסם שישה ספרי שירה וספר עיון בנושא איכות הסביבה, שירים בכתבי עת ואנתולוגיות, וספרים ומאמרים מקצועיים יותר באנגלית.
מאחורי השורה הלקונית, "נשוי, אב לשלושה בנים ומתגורר בבאר שבע", יש את הסיפור האישי, הכואב, שהוא מבטא בשיריו. "אכן הספר נכתב בעין הסערה, מגולל את הגילויים וההתחבטויות. בזמן שכתבתי לא חשבתי, ולו לרגע, לפרסם את השירים, למרות שחשבתי והרגשתי שהם נכונים ואפילו נחוצים. הייתי - ואני עדיין - עסוק ביומיום. ההחלטה לפרסם את השירים לא הייתה קלה ובאה לאחר מחשבה. ידעתי שהחשיפה גדולה, ולא רק שלי. היו ברורים לי גם המחירים, החל בשאלות ובמבטים של אנשים, ועד תגובות לא נעימות. אבל דווקא הבן שלי, בחוכמתו, היה זה שאמר לי: 'אבא, אתה צריך לפרסם את השירים הללו, בשביל ילד.ה אחר.ת. בשביל אבא ואמא אחרים'. רק אחרי שכל המשפחה אישרה ותמכה, יצאנו לדרך".
כיוון שהשירים נכתבו בתקופה סוערת, כמעין כרוניקות, והמעבר לאורך השירים מציג סיפור גדול יותר, הקפיד וולפסון לשמור על סדר השירים והתאריכים. הקקטוסים, הקוצניים והשורשיים, שעוברים כחוט השני בחלק משיריו, הם לא רק מטפוריים. "באמת, כפי שכתבתי בשירים, קניתי לי ולבני קקטוסים, וטיפלתי באלה שלי ובאלה שלו", הוא אומר. "חלקם מתו ואז קניתי שוב. באופן מעניין נאחזנו בקקטוסים הללו כמו בנתיב נוסף לקשר בינינו, וגם כסמל לשאלות של חיים ומוות, ששיחקו בינינו בכל הימים הללו. הקקטוסים גם היו דרך נוספת להסתכל מבחוץ פנימה, כמו הבגדים, או אפילו השפה, שבמקרה של העברית, כל כך מגדרית, ולכן מכריחה אותנו מההתחלה לבחור, להחליט, ואפילו להתחייב. אי אפשר לשקר".
ב"לתוך הכאב" הוא כותב: "ואחר כך באות/ המחשבות ובאות/ השאלות: אילו יכולתי/ האם אפשר היה אחרת/ וגם החרטה לא מוותרת/ ואיתה הייסורים/ והאיסורים".
מה עומד בין הרחמים העצמיים לחרטה?
"כשאתה ניצב בפני משבר וכאב, אתה תמיד מתנדנד בין מה יכולתי לעשות ומה לא. תמיד יש דברים שאתה מתחרט עליהם, גם אם היית עושה באותה סיטואציה אותו הדבר. לפעמים שוקעים גם ברחמים על עצמך. אבל בין הרחמים העצמיים לחרטה, עומדים החיים עצמם, ויש בין כל ימי הקושי והכאב, גם ימים של אושר. הספר בהחלט אפשר לי לנקות את הלב ואת הראש, אבל לא להיטהר. אני חושב שבני שמח על הספר. יש הבדל בין לקבל אותך ולתמוך בך בבית, לבין לומר זאת קבל עם ועדה".
אתה כותב במכתם אחד: "אבא זה לכל החיים".
"בהחלט הרגשתי כך בכל רגע ורגע. גם עכשיו. אנחנו עדיין בדרך, תמיד נהיה, ואנחנו בדרך יחד, אב ובנו".