יום בחיים: מדוע ה-25.7.79 נותר חרות במוחי גם אחרי 40 שנה

פרולוג־אפילוג: יולי 1998

"אבל אי אפשר למשוך את זה יותר, די, אתה חייב להגיע לכאן כבר היום ולהתחיל לעבוד מיד", הרעים הקול בצד השני של הקו. 
 

זה היה בדיוק הטלפון שממנו חששתי: עורך המקומונים של "מעריב", יואב צור, שמע על התפטרותי מתפקיד סגן עורך המוסף "סופשבוע" והחליט לא לבזבז אפילו דקה. "יש לי בשבילך הצעה מאוד מפתה", אמר לי, "להיות העורך של 'זמן תל אביב', אבל תבוא עכשיו, כי אם לא - אני פונה למישהו אחר".
 

ההצעה אכן הייתה מפתה, רק שהייתה בה בעיה אחת קטנטנה. באותו חודש התקיים המונדיאל בצרפת, ואני לא הייתי מוכן בשום אופן להתנתק מהשידורים בטלוויזיה, עם כל הכבוד למהפכת האינסטלציה התת־קרקעית של ראש העירייה החדש והנמרץ, רון חולדאי. הצלחתי למשוך את צור זמן מה - עוד יום, עוד יומיים, עוד שבוע, עוד שבועיים - אבל רגע לפני חצאי הגמר פקעה סבלנותו: הוא הכריע אותי בנוקאאוט (בכל זאת מדובר במכונת נדנודים בלתי נלאית) והודיע לי חד־משמעית שעם כל הכבוד לרונאלדו ולזידאן, עלי להופיע עכשיו, מיד, זהו, הוא לא מחכה אפילו דקה, ונמאס לו כבר לשמוע על המונדיאל הזה, באמת שיש גבול.
 

יצאתי מהבית בחוסר חשק מופגן והגעתי למגרש החניה של "מעריב" ברחוב קרליבך. יואב חיכה לי על הספסל ברמפה שהשקיפה על השוק הסיטונאי, ובעוד הוא מספר מה צפוי לי בתפקידי החדש, מחשבותי נדדו בין בריחה הביתה לבין צלילה במנהרת הזמן: לנגד עיני ראיתי לפתע את הילד שהייתי 19 שנה לפני, שנקלע ליום עבודה מפרך בשוק הסיטונאי. והנה הילד הזה, סוחב האבטיחים בשוק, מתמנה לעורך העיתון המכובד שמשקיף מעל ולא חש אפילו גרם של שמחה, סיפוק או תחושת ניצחון, רק דאגה מהמשימה הבלתי אפשרית שהוטלה עליו - לרסן את החבורה הכי פרועה בעולם העיתונות שהתקבצה תחת קורת גג אחת. 
 

25 ביולי 1979 היה בסך הכל עוד יום: בחיים שלי, בחיים של המדינה, בחיי האנושות כולה. שום דבר מיוחד לא קרה בו, גם מהדורות החדשות היו בו די מינוריות, אבל אינספור השלטים שהודבקו על לוחות המודעות והקירות בתל אביב במהלך אותו קיץ - מהתחנה המרכזית בדרום ועד רדינג בצפון - הפכו אותו לתאריך שהוטבע במוחי לנצח באותיות של קידוש לבנה, שחור על גבי לבן:

25.7.79

כבר הייתי פעמיים בהופעה המשותפת של אריק איינשטיין ושלום חנוך בהיכל התרבות. פעם אחת עם אחותי שקיבלה כרטיסים דרך העבודה ובפעם השנייה עם חברי מהגימנסיה, דורון גד, שהיה גיטריסט מבטיח, ואיזה נגן שצפה לו עתיד מזהיר פינק אותו בזוג הזמנות. כשנכנסנו, שעטנו מיד ברוב חוצפתנו אל השורה הראשונה והתיישבנו בשיא הטבעיות בקו ישר מהמיקרופון של שלום חנוך וממש מתחת לאפו. שלום עלה לבמה לבדו באוברול לבן והחל לפרוט כמה אקורדים לא ברורים על הגיטרה האקוסטית. היה נדמה לי שהוא רק מכוון את מיתריה, אבל תוך חצי דקה התברר שזהו המבוא ל"אנ'לא יודע איך לומר לך", שיר הפתיחה של המופע. הרגשתי שהגב שלי חוטף מכת חשמל בלתי ברורה, ורק אחרי שהסתובבתי אחורה בבהלה שחררתי אנחת רווחה רוויית התפעמות: אלה היו התשואות של האלפים שמילאו את השורות מאחורינו, שנשמעו כמו אותה שאגה מפורסמת של האריה בפתיחת הסרטים של MGM. אגלי הזיעה הראשונים של שלום חנוך ושאריות הרוק שלו ניתזו לי על השיער. זה היה ביצוע מושלם לשיר מושלם, שהיה נדמה לי כי נכתב במיוחד עבורי - הרי מי לא מאוהב במלכת הכיתה בגיל 14 ולא יודע איך לומר לה ולא חושב שהנה הוא היחיד בעולם שמאוהב במלכת הכיתה בגיל 14 ולא יודע איך לומר לה כמה שהוא אוהב. לימים הרגשתי שכל השירים של שלום חנוך תיארו אחד לאחד את מסלול חיי, אבל זה כבר סיפור אחר.
 

אריק איינשטיין, עטוף בחולצה ארוכה ומכופתרת, כאילו הוא פקיד שצועד לעוד יום עבודה שגרתי בבנק, עלה מיד אחריו, שר בשיא הנונשלנטיות את "סן פרנסיסקו על המים", ולפתע החל להשתעל אל תוך המיקרופון. למחרת, כשסיפרתי בבית ולחברים שאיינשטיין השתעל ממש מולי באמצע השיר, אף אחד לא האמין לי, אבל האלבום הכפול של ההופעה שהוקלט, כך מתברר, באותו ערב ממש, הוכיח לכולם שלא בילפתי. השתעל גם השתעל. לימים הכרתי את השיעול הזה טוב מאוד על בשרי - כל מעשן כבד יודע במה מדובר.
 

השיר השלישי היה של שלום חנוך. לא הכרתי אותו, מה שגרם לדורון גד לשלוח לעברי תנועת יד מזלזלת, כי "איך זה שאתה לא מכיר את השיר הגדול הזה" - על ההוא ש"לא רוצה להסתבך - רק לרקוד".
 

בזמן שאני נכנס לקצב של השיר, הגיעו שני סדרנים והעיפו אותנו ליציע למעלה. המסע בן שניים וחצי השירים בגן עדן הסתיים, לאורך כל שאר ההופעה אריק ושלום נראו לנו כמו גחליליות קטנות על כביש מרוחק. השתוללנו קצת ב"סוף עונת התפוזים" בסוף וכמובן עם "מאיה" בהדרן וחזרנו כל אחד בנפרד ברגל לביתו - דורון גד לרחוב רמברנדט בצפון תל אביב, דורון כהן לרחוב בלבן בדרום. נדמה שהיכל התרבות עמד בדיוק במרחק שווה לשני הבתים שלנו. על קו המשווה בין החצי הצפוני לחצי הדרומי של עולמנו.

 

מאותו לילה הפכתי למעריץ הנלהב ביותר של שלום חנוך, וזה עלה לי בדמים. כי בשכונת שפירא שבה התגוררתי כולם העריצו את צביקה פיק, בעוד בשורת גדולתו של חנוך הייתה רחוקה מלהגיע, אם בכלל, לאוזניהם של חברי הילדות שלי. ידעתי שכדי לעשות זאת אני צריך לשכנע רק אדם אחד, חברי הטוב רונן, שהיה מנהיג חבורת הרחוב שלנו. ידעתי שאם אני מצליח להפוך אותו למעריץ של שלום - נגמר הוויכוח, כל השכונה תלך אחריו.
 

ב־25 ביולי, יום ההופעה האחרונה בהחלט, בשעות הבוקר המוקדמות, דפקתי על חלון חדרו של רונן, שגר בקומת הקרקע בבניין שבחזיתו הייתה לאביו חנות ירקות. "שמע, אנחנו חייבים ללכת היום להופעה של אריק ושלום", התנשפתי מולו, "לא תהיה עוד אחת". לרונן לקח כמה דקות לזרום. "אתה והפנטזיות שלך, מאיפה נביא כסף", אבל מיד התעשת, "אנחנו צריכים למצוא עבודה ליום אחד, נעבוד עד הערב, נקרע את התחת, אבל מיד כשנסיים נרוץ להיכל התרבות לקנות כרטיס, אין דרך אחרת".
 

עברנו אחד־אחד את כל בתי העסק בשכונה, אך כולם סירבו לספק לנו עבודה. גם כשהרחקנו עד התחנה המרכזית הישנה, בעלי הדוכנים שם השיבו את פנינו ריקם. רגע לפני שהתייאשנו וחזרנו הביתה, אמר לי רונן: "בוא נמשיך ברגל עד היכל התרבות, מה יש לנו להפסיד, נסתובב שם מסביב, אולי נמצא דרך להתפלח". בדרך עברנו ליד סטייקיית "מי ומי" והשקפנו פנימה מבעד לוויטרינה. הייתה להם אז הנוסחה הסודית לחומוס הכי טוב בעולם, ובכל פעם שהיו לנו כמה לירות היינו צועדים לשם ברגל ומחכים בהתרגשות שיא למפגש הקוסמי בין החך שלנו לבין מעדן הגורמה של נעורינו: החומוס של "מי ומי". הפעם לא היה לנו אפילו גרוש אחד בכיס והיינו ממוקדי מטרה, אז המשכנו הלאה בשתיקה.
 

כשפנינו שמאלה לרחוב קרליבך, אורו עיניו של רונן. "בוא'נה", דפק לי על הכתף, "הנה, בשוק הסיטונאי בטוח נמצא עבודה ליום אחד". רונן לא טעה, מיד כשנכנסנו פנימה, קפץ עלינו איזה סוחר ירקות ואמר שנבוא איתו מהר לסביבות הרמפה של בית "מעריב", שיש לו פרויקט דחוף בשבילנו. "ילדים, אתם רואים את המשאית הזאת?", אמר לנו, "יש פה 600 ארגזי אבטיחים, אתם חייבים להעביר את כולם למשאית שצמודה לה, על כל ארגז תקבלו 20 אגורות. אני מיד חייכתי, בחישוב מהיר שעשיתי זה היה צריך להספיק לכרטיס להופעה של אריק ושלום, אבל רונן היה יותר פרקטי וצלול ממני. "תביא 30 גרוש לארגז, בחייאת, זה מעט מדי", אמר לו ואז לחש לי: "לא יישאר לנו אפילו כסף לסודה, אתה נורמלי? צריך כמה לירות ספייר". הסוחר סירב בתוקף, ואני אמרתי לרונן "עזוב אותך, הוא נראה מניאק, לא יוותר, הכי הרבה נשתה מים בשירותים של היכל התרבות, העיקר ההופעה".
 

כבר כשעלינו למשאית, הבנתי שאני בצרות. 600 ארגזים, גם אם נתעלם לרגע ממשקלם הכבד, משמעותם 300 ירידות מהמשאית האחת ו־300 עליות למשאית הסמוכה לכל אחד מאיתנו. אחרי 50 הירידות והעליות הראשונות רונן אפילו לא התנשף, אבל אני חשתי כאילו שתיתי עשרה בקבוקי קוניאק. "תתעורר", שאג עלי רונן, "מה קורה איתך, אתה מסטול, אתה מתנדנד עם הארגז, עוד רגע אתה נופל ומתעלף".
 

בנוסף לכל הצרות, בכל דקה או שתיים התגנבו לרווח שבין שתי המשאיות כמה עובדים עזתים מהשוק והתחילו לסנן לנו: "פסססס, פסססס, ילד, זרוק בטיח, נו, זרוק לנו בטיח אחד". בהתחלה התעלמנו, אבל הם לא הרפו, התחנונים הפכו לאחר זמן מה לקללות. "זה בטיח של אבא שלך, יא זבל? זרוק בטיח, בל'בית שלך לא פה, לא רואה".
 

בכוחותי האחרונים לחשתי לרונן שלא ייתן להם כלום, ההוא יספור לנו את האבטיחים בסוף, יראה שחסרים ולא ירצה לשלם הכל, אנחנו גם ככה על הקשקש.
 

לקראת השקיעה השקפנו על המשאיות וראינו שהמלאכה הושלמה. 600 הארגזים הועברו במלואם למשאית השנייה. הסוחר פתח את ארנקו וספר את השטרות לכל אחד מאיתנו. "יאללה", אמרתי לרונן, "שיחקנו אותה, בוא נרוץ להיכל התרבות ונקנה כרטיס".
 

רונן עמד מול השמש השוקעת וניגב בחולצה את הזיעה שעל גופו. "תקשיב", הסתובב, "תקפצו לי כולכם - אתה, שלום ותגיד גם לאריק. 600 ארגזים, ראבק, מתוכם אתה בקושי העברת 200, 400 פעם עליתי וירדתי מהמשאיות האלה, אפילו כוס מים לא שתיתי. מותק, אתה יכול לקחת את החלק שלך וללכת להיכל התרבות, חופשי, אני מפה הולך ישר ל'מי ומי' וחוגג עד הגרוש האחרון. סטייק, בוואריה, קינלי, הפעם לא רק חומוס בפיתה".
 

כעבור פחות משתי שניות נדהמתי לשמוע את קולי נכנע לרונן ללא קרב. טוב, נו, באריק ושלום כבר הייתי פעמיים, אני באמת ממוטט פה מרעב ומצמא ולשבת ולאכול כמו בנאדם ב"מי ומי" - זה עוד לא יצא לי. יאללה, ל"מי ומי". רונן התפוצץ מצחוק: "וואלאק, לא האמנתי שככה, כל כך בקלות, תמכור את כל העקרונות שלך, תמורת סטייק וקרם בוואריה ב'מי ומי'...".
 

יואב צור עדיין ישב לידי על הספסל ברמפה והמשיך לספר לי מה הבטיח בהיעדרי לכותבים הקבועים של העיתון - ארי שמאי, נתן זהבי, מנחם שיזף ואראל סג"ל - בעוד מחשבותי המשיכו לנדוד בין בריחה הביתה לבין צלילה עמוקה במנהרת הזמן. חשבתי איך שני חברי הכי טובים מאז נעלמו לחלוטין מחיי, לא הותירו עקבות והשאירו אותי כאן לבד: שניהם נזרקו מהגימנסיה כעבור שנה - דורון מהצפון עזב מיד לארצות הברית, רונן מהדרום חזר בתשובה.
 

אחרי כמה דקות של שתיקה ניערתי את עצמי והתעשתי. "בסדר, יואב, בסדר", אמרתי לו, "מה שתגיד, אני אתחיל לעבוד מיד. רק בוא נלך קודם לאכול סטייק ובוואריה ב'מי ומי'".