הוא גדל במקומות ששמותיהם מעלים מן המאגר הקולקטיבי את ניחוח שדות העמק בשמש אחר צהריים, ממטרות תוססות על הדשא בין בתי קיבוץ, הליכה יחפה. משמר העמק, הזורע. בין שני הקיבוצים האלה נארגו חייו. במרכז האריג המהודק השתבצו בסיסי חיל האוויר, במיוחד רמת דוד, גם הוא בעמק. רמי הרפז היה במראהו ובאישיותו כל מה שרצינו לראות בגבר ישראלי. טייס, מפקד, מנהיג מלידה, מוצק, יפה תואר, מוסרי, איש ערכי שהיה נכון לעשות למען המדינה והקיבוץ כל שנדרש מגבר ישראלי שנולד ב–1939 בהרצליה, וגדל ובגר בחברה הקיבוצית.
בקריאת הספר יוצא הדופן יש ללחוץ על רגיסטר נשכח בישראליות. הלך רוח עז, משוכנע עד עמקי הנפש, שרר כאן אז בין העמק לים. "ידוע לכל כי לקבוצה יש כוח גדול יותר מאשר ליחיד", כותב כאן הרפז באחד הפרקים, ובפרק אחר הוא מייסר את עצמו על שהשתמש יתר על המידה במילה "אני". מן הספר הזה עולים נעורי המדינה, שאיכותם הניכרת הסתירה בחובה את זרעי הרע. מן הבחינה הזאת לבדה, הספר של הרפז ואשתו נורית הוא מסמך אנתרופולוגי חברתי מעניין, המתאר הוויה שכיליונה החל כשהרפז חזר מן השבי. זהו פרדוקס ישראלי אופייני. אחרי שלוש וחצי שנות שבי הותר לטייס לשוב אל משפחתו רק במחיר מלחמת יום הכיפורים הנוראה. אותה מלחמה שבה איבד שני גיסים ובן–דוד. רבים מחבריו הטייסים נפלו גם הם במלחמה ההיא, שחתמה את עידן התום והזחיחות כאחת.
הרפז נאלץ לנטוש את הפאנטום מעל למצרים ביוני 1970, בעיצומה של מלחמת ההתשה. הוא נשבה בידי המצרים, ואחרי חודשי בידוד שכלל חקירות ועינויים, העביר את רוב הזמן בחברת תשעה שבויים ישראלים נוספים בחדר גדול אחד. הספר בנוי מפרקים קצרים המתארים את ימי השבי, ממכתבים שהרפז שלח למשפחתו וממכתבים וקטעי יומן אישי של נורית, האישה שנשארה לטפל לבדה במשפחה שגדלה בבת אחת. זמן קצר לאחר שרמי נשבה ילדה נורית תאומות, שהצטרפו לשני הילדים שכבר היו לזוג.
הספר מרתק לא רק בשל ניחוח התקופה ההיא בחיי ישראל, אלא בעיקר בזכות הבדלי האישיות בין רמי לנורית, ובין החוויה שלתוכה נקלע הוא, לחוויה שנכפתה עליה. ההבדלים נובעים לא רק מן הפער שבין גבר לאישה, אלא גם מן הנסיבות השונות שסבבו אותם. הוא מפגין מקסימום שליטה עצמית. הוא מדווח על השליטה העצמית, הוא בודק את ממדיה ומחירה. היא מספרת על ההכרח לתפקד בנסיבות קשות, על רגעי השבירה, על בדידות וחוסר אונים. האם זה מפני שנמצאה במרחב תמרון של אדם חופשי, לעומת תנאי השבי שלו, שהכתיבו טווח התנהגות צר יותר? ואולי זה מפני שהוא היה גבר וטייס והיא הייתה אישה ואֵם?
הוא לא התקשה כמוה עם הקיבוצאיות שחדרה לתקשורת ביניהם. החברה הקיבוצית, המשפחה המורחבת, משפחת חיל האוויר, כל דורשי הטובה הקרובים והרחוקים, הכבידו עליה. כולם קראו את מכתביו, ולכן תוכני מכתביה הוגבלו. אך כשתקופת השבי התארכה ואי–הוודאות והייאוש תפסו נפח בתחושותיה, היא לא היססה לכתוב על כך, אם כי רק ליומן המחברת שלה. הוא נענה לה, כמו ניחש את רגשותיה בקצות המכתבים, בפניות חיבה שלא נקט בהן קודם לכן. נורית: "גם הפרהסיה כשלעצמה מכבידה, התחושה כי חיינו פרוצים מקשה עלי מאוד (...). טוב, עכשיו אחרי ההשתפכות שספגה המחברת, אני יכולה להתפנות ולכתוב לך מכתב".
שניהם היו מודעים לדרך שיצטרכו לעשות אל הזוגיות והמשפחתיות, אחרי שישוב. הוא קרא בשביו ספרי פסיכולוגיה, בין שאר עיסוקיו המרובים בכלא עבאסיה. היא ידעה באינטואיציה מה יידרש להם. הוא למד ולימד בכלא, סרג, פיסל, בנה סרגל חישוב, תכנן מכונת דפוס למפעל הפלסטיק של הקיבוץ, תרגם את ה"הוביט" עם שני עמיתים לשבי. היא שבה ללימודיה בהיעדרו ומדדה כפיות אנטיביוטיקה לילדים שחלו. הוא מנה את הישגיו בכלא, תיאר את מנהיגותו בקרב תשעת השבויים הנוספים. ישנה גאווה בדיווחים שלו, הכרת ערך עצמי. בעדכונים שלה זרוע כאב הבדידות וההכרח לתפקד, הכולל הימנעות מהכבדה עליו. מן הספר מצטיירות שתי דרכים של התפתחות אישית בתנאים קשים, עד לחבירה המחודשת לדרך המשותפת. זה ספר מאלף מהרבה היבטים לא רגשניים דווקא. הנימה הכללית שלו מאופקת ועניינית, שופעת מידע על החיים עצמם. על מסיבות פורים, על שטיפת כלים בתא הכלא, על עוגת דבש שעשתה את הדרך מן הקיבוץ לתוככי הכלא בקהיר.
רמי הרפז נפטר בינואר השנה, לפני צאת הספר לאור. הוא הספיק לכתוב סוף דבר לספר, שבו סיפר על ארז, "ילד התקווה" שנולד לו ולנורית לאחר השיבה מהשבי. ארז נפטר לפתע ממום בלבו, כשהיה בן 25. זה קרה במלון בבוליביה. "היה ילד ואיננו עוד", כתב הרפז. "אספנו את תרמילו מהמסוע שבנמל התעופה, ואין עוד מה להוסיף ולומר".
"ירח מעל סואץ"
זהו שמו של רומן שכתב יוסי עוזרד על התקופה הארורה ההיא, שסיפורי הגבורה נקשרו לה רק כשהסתיימה בטרגדיה, כשהמצרים כבשו את מעוזי התעלה במלחמת יום כיפור. בלשון תיאורית פשוטה, נטולת יומרות ספרותיות, מגיש הכותב את סוף שנות השישים–תחילת שנות השבעים, אי–שם, אחרי המדבר הגדול, בתוך הבונקרים המחניקים, כשיפה ירקוני הובאה בזחל"ם להעיר את הנרדמים האדישים במיטותיהם. חיי הרומן מתנהלים בין הפגזה מצרית להפגזה נוספת, כשמהדורות החדשות מבשרות על קציר הדמים היומי. אמנון קרני, צלם של דובר צה"ל, מגיע למוצב טמפו. טראומת המלחמה נעדרת התהילה תלווה אותו כל חייו. לצורך כתיבת הרומן ראיין עוזרד רבים וטובים ששירתו באותה עת בתעלה, בתוכם, יאיר דורי, שנפצע ונשבה וישב בכלא עם רמי הרפז. (כנרת זמורה, 253 עמ')
