לא חוששת מסערה: היועצת החינוכית שדנה בלהט"ב בספר לילדים

משפחה, על פי מילון אבן שושן, היא "בית אב, שם כולל להורים ולבניהם ולנכדיהם וכו' ובהיקף רחב יותר – גם לקרוביהם". המתרחש בשטח מראה שההגדרה הזו רחוקה מהמציאות.

בית אב? אולי בית אם. על פי הערכות של ארגון "משפחה חדשה", יש בישראל כ־18 אלף משקי בית של בני זוג מאותו המין או חד־הוריות. יותר מאלפיים משקי בית שבהם שתי נשים לסביות מגדלות ילדים (25% מקרב הלסביות), וכמה מאות שבהם בני הזוג הם הומואים (7%) שמגדלים ילדים. היתר הם משקי בית של חד־הוריות.

גם מדפי הספרים נפרדים מהממד המונוכרומטי: "האבאים של גל ונועה" מאת שוש פנקס; "כל אחד והמשפחה שלו" מאת יהודה אטלס ויעל משאלי; "להיות אחר זה בסדר" מאת טוד פאר; "סיפורו של משולש ורוד" שכתבה אסתי שקדי ואף הגיע לבמות; “שלושה לטנגו" מאת ג'סטין ריצ'רדסון ופטר פרנל; "שני אבאים" מאת מקדה בן נאה; “ספר המשפחות הגדול" מאת מרי הופמן; ו"זוג יונים בנים" מאת נדב שכטמן. כל אלה ועוד מציגים את השינוי ההולך ומחלחל מהפנים אל החוץ, מהמקרים הפרטיים אל התודעה הרחבה.

זה לא היה פשוט. לפני פחות מעשר שנים סיפר לי שכטמן בגילוי לב בראיון למעריב, עם צאת ספרו: "במקרה שלי, הקושי היה כפול ומכופל. אני בטוח שאותן הוצאות ספרים שדחו אותי בנימוס העריכו שהורים רבים יירתעו מלהכניס הביתה ספר ילדים בנושא הזוגיות החד־מינית, מה שיפגע כמובן במכירות. מצד שני, הייתה הוצאת ספרים אחת שהאמינה בי לאורך כל הדרך, 'צבעונים' בניהולה של ד"ר לאה צבעוני. על כך אני מעריך אותה מאוד".

אל אלה מצטרף כעת ספרה של אורית ברג, "כמה שיותר משפחה", המכוון אל בני 10־13. זו תמצית עלילתו: לדנה, תלמידת כיתה ו' ובת יחידה לאם חד־הורית, יש את "אלבוא" (אלבום + בוא), אלבום תמונות בלי תמונות, שעוזר לה לנסות להגדיר לעצמה את מקומו של אביה, שמעולם לא הכירה ולעולם גם לא תכיר. כשדנה פוגשת את רוני, בתם של זוג אבות, היא מתמלאת קנאה, אבל זו מפנה מהר מאוד את מקומה לטובת סקרנות וחברות אמיצה.

פשוט להקשיב

ספרה של ברג (51), יועצת חינוכית ומדריכה ארצית במשרד החינוך, רואה אור כשברקע מהדהדים עדיין דבריו של שר החינוך הרב רפי פרץ, שאמר כזכור כי טיפולי המרה הם "דבר אפשרי, ואף עשיתי את זה", ולאחר מכן, על רקע הסערה שפרצה בעקבות דבריו, חזר בו.

סקר אקלים של ארגון הנוער הגאה מראה כי תחושת הביטחון של להט"בים נמוכה, וגם תוכנית הלימודים אינה נותנת מענה מספק לנושאים להט"ביים. מצד שני, באתר השירות הפסיכולוגי הייעוצי של משרד החינוך, תחת הכותרת "זהות ונטייה מינית", מוגשים חומרים המתייחסים לזהות מינית להט"בית עם סיפורים אישיים, מאמרים אקדמיים ומידע עדכני באשר למסגרות ושירותים ברחבי הארץ. כמו כן, בין חוזרי המנכ"ל של המשרד ישנם כאלה העוסקים ב"יום נגד הומופוביה" וקריאה למנהלים לפעול בעניין בבתי הספר. בנוסף, איגי – ארגון נוער גאה - הוכר כתנועת נוער, והמשמעות היא שמשרד החינוך מתקצב את פעילות הארגון. במקביל, יש תקציבים ייעודיים לפעילות בנושא בבתי הספר, ובכמה ערים אפשר למצוא טופסי רישום שעליהם מופיע "הורה 1" ו"הורה 2".

ב"כמה שיותר משפחה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד; עורכת: יונה טפר) המשפחות תופסות מקום מרכזי לא מתוקף השאלה על הלגיטימיות שלהן. להפך. הלגיטימיות של המשפחות הייחודיות מובנת מאליה והן חמות, אוהבות ומטפחות. נושא המשפחה נדון בספר מתוך החיפוש של הילדות אחר נרטיב משל עצמן, בדומה לכל ילד וילדה בפתח גיל ההתבגרות.

"הספר נולד מתוך אימון קצת מפרך אך מתגמל בלא להניח הנחות. לא להניח שמציאות חיים מסוימת קשה לילד ויש להגן עליו מפניה, אלא לבדוק איתו כיצד הוא מתרגם אותה ואיזה מענה או נרטיב הוא רוקם עבור עצמו כחלק מכוחות ההתמודדות שלו", מסבירה ברג. "למשל, הורים שמגלים שבגן של בתם ילמדו עוד תשעה ילדים בעלי אותו שם פרטי וממש מתייסרים בשאלה איך זה ישפיע עליה. מפה לשם, בתום היום הראשון בגן הילדה חוזרת הביתה מאושרת: 'אתם לא מאמינים, יש לי את השם הכי שווה בגן, תראו לכמה ילדים יש אותו'. ברגע שאתה נותן לילד להיות השגריר של חייו, הוא יכול לראות בהם ארץ נהדרת וטובה. המשימה היא לא להגן על ילדים מפני סיפורי חייהם אלא להקשיב להם. להבין איך הם מעניקים משמעות למאפייני המציאות שלהם ואיך הם יודעים לדלות מתוכם טעם ושמחה. לא להניח שלגדול במשפחה של הורים בני אותו מין זה בהכרח אתגר. הספר מציע את האפשרות הזו, דרך עיני הילדים, כמשאב ואפילו כמושא לקנאה".

ישראל מככבת לאחרונה בכל הנוגע לשיח על ההרכב המשפחתי. הכוונה כמובן לשילוט החוצות עם המילים "האומץ להיות נורמלי", ההתבטאויות של אנשי רשימת "נעם" וקריאת התיגר שלהם נגד משפחות קצת אחרות. ובכל זאת, איזו אבולוציה עברה החברה בישראל בכל הנוגע ליחס להרכב המשפחה?

"משפחה גאה היא משפחה ככל המשפחות", משיבה ברג. "הורות גאה היא הורות לכל דבר. אני מקווה שיבוא יום ולא נצטרך לייחד דיבור על הורות גאה כי היא תהיה מובנת מאליה. אולם עד אותו יום, חשוב לייחד את הדיבור עליה, לתת לה מקום ולכתוב עליה סיפורים ושירים, תסריטים והצגות, אשר יאפשרו לנו להרחיב את עולמנו ולפתוח את לבנו. הם יעניקו לנו, ילדים כמבוגרים, פתח להזדהות ולהבנה שמשפחה היא משפחה היא משפחה. דנה ורוני, גיבורות הספר, זוכות לגדול בתוך הורות נוכחת, וזה סוד כוחן. הספר מייצג את החברה הישראלית בת זמננו, אשר בה, בכל הקשור למשפחה, הטוב קובע ולא הרוב. תהיה נוכח בחיי ילדיך ומעורב בהם, תהיה זמין ונגיש, תהיה הורה אוהב ושותף לחיים. הורות חזקה נובעת מעצם קיומו של מבוגר משמעותי ללא קשר להרכב המשפחתי. המשפחה הייחודית היא חלק מהחברה הישראלית. אנשים רבים בונים לעצמם תא משפחתי מגוון וייחודי. לשם כך הם בוחרים פעמים רבות להנמיך ווליום חיצוני ולהגביר את עוצמת הקול הפנימי שלהם, לחיות את חייהם בטוב. אז נכון שעוד ארוכה הדרך ברמת השיח והחוק, אבל המציאות בשטח מעניקה תקווה".

האתגר בכתיבה על משפחות ייחודיות, על פי ברג, הוא "לזכור לכבד כל קהילה - להט"בית, דתית, שמרנית, כללית. לא לתאר שום קהילה באור שיפוטי, לא להיגרר לשיח של רע מול טוב, להתייחס בסובלנות".

האם סיפורן של דנה ורוני מבוסס על מפגשים שלך עם תלמידים?
"הסיפור הוא של כל מי שאי פעם פגשתי. מתוך ההתמודדות עם חוסר או עם קושי, עולה בתוכנו פעמים רבות המשאלה למצוא להם ייצוג, להנכיח את מה שאיננו, את מה שחסר. לפני שנים רבות ליוויתי ילדה שאביה עבד במדינה אחרת. היא נהגה מדי חודש לשלוח לו בדואר את דף התכנון החודשי של כיתתה, עם הערות בכתב ידה, כתב בלתי קריא שאף פעם לא נעצר בשל חוסר מקום. מילים שמפוזרות לכל עבר בדף. היא ואני נהגנו להיפגש אחת לחודש, עברנו בקפידה על פרטי התכנון החודשי. היא הייתה כותבת ומשרטטת, מסבירה ומתלהבת, מוסיפה ומתארת. האב, שהיה בקשר טלפוני רציף עם ילדתו ואשר השתדל לקיים הסדרי ראייה למרות המרחק, מעולם לא ענה בכתב, אך נדמה היה כאילו את בתו זה לא הטריד. מבחינתה, עצם השיתוף עזר לה להנכיח את אביה ביומיום שלה ומתוך כך לעבד את ההיעדרות שלו. 'אלבוא', מבחינתי, הוא חבר ותיק שהולך איתי בדרך באינספור ייצוגים ופנים בחיי האישיים והמקצועיים".

אהבה גדולה

"ילדים צריכים מבוגרים נוכחים וקשובים", אומרת ברג. "זכור לי סיפור שסיפרה לי אם שאימצה ילד אומנה. בלילה הראשון, סיפרה, כשטרם נרדם, היא שאלה אותו אם הוא צריך עוד משהו. הילד שאל מה זאת אומרת. היא הסבירה: התכוונתי לשאול אם אתה צריך ממני משהו נוסף עכשיו. אז הוא ענה: אה, לא, תודה. היא אמרה לו לילה טוב ויצאה מחדרו. אחרי כשתי דקות היא שמעה אותו קורא בשמה וניגשה לחדרו. כן חמוד, מה רצית? היא שאלה. את זוכרת ששאלת אותי קודם על זה שאולי אני צריך עוד משהו? בטח. את יכולה לשאול אותי שוב? בשמחה, האם אתה צריך עוד משהו ממני? לא, ענה הילד, אבל את חושבת שתוכלי לשאול אותי את השאלה הזאת גם מחר? הורה קשוב, נוכח, שמתעניין בצרכים של הילד, מאפשר לו לבטא את צרכיו. הסיפור שלי רצה לספר על הורים שכאלה, מיוחדים במינם, נוכחים וקשובים, ועל ילדות רגישות ומודעות. ילדות שיודעות שיש מי שישאל אותן גם מחר מה הן צריכות".

אילו לבטים ליוו אותך בכתיבת הספר?
"כסופרת מתחילה החשש העיקרי נבע מהשאלה איך אדע שאני מיטיבה עם קוראיי. איך אהיה בטוחה שהמפגש עם הספר יעניק להם חוויה מנחמת ומוגנת. הספק הציק עד שנזכרתי בדברי חברתי, בין הקוראות הראשונות של הספר. היא אמרה לי שניכר שאני אוהבת אהבה גדולה את גיבורי ספרי. אם אהבתי גלויה וחשופה לעיני קוראיי, יש סיכוי גבוה שיקרה פה משהו טוב".