יש להניח שדייוויד מאמט, מחזאי, פובליציסט ותסריטאי ותיק משיקגו (יליד 1947) לא בחר באקראי לספר על עירו כפי שהייתה בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. מאמט הוא בעל אמירה רצינית, והסיפור שרקם מתמקד בארגוני הפשע השולטים בעיר, בממשל הרפה או משתף הפעולה, ובתפקודה של העיתונות המתייחסת לאלה. שנות ה־20 האמריקאיות נדמות רחוקות עתה, ודאי מישראל של סוף הקיץ המיוגע מפוליטיקת הבולימיה, אבל מאמט מדבר בעצם על ההווה באמריקה ומנקודת ראותנו - על ההווה בישראל. כדי שלחוק לא תהיה אחיזה במציאות, זו אינה חייבת להתארגן בין המאפיה האירית למאפיה האיטלקית, כפי שמאמט הציב אותה כאן. המצב הכאוטי, שבו איש כחפצו יעשה, תואם את העידן הרע שבתוכו לכודה החברה היותר מערבית. מאמט משחק באקדחים שונים ברומן שלו, וכך גם אזרחים באמריקה ובישראל. כל אחד יכול לשלוף מדי רגע ולקטול נערה צחורה שעדיין לא למדה על הרוע.
כותרת המשנה "רומן מתקופת היובש" מגחכת בעצם גם את התקופה המדוברת וגם את המקבילה האקטואלית. כי "תקופת היובש" באמריקה שפעה נוזלים בדרגות אלכוהול כאלה ואחרות, והסיפור ונמשלו רחוקים מלהיות צחיחים. שנות ה־20 של המאה ה־20, לפי מאמט, מעלות הרהורים נוגים בנוגע לשנות ה־20 של המאה ה–21. בכל האמור לקשרי הון, שלטון ותקשורת, כפי שהם מתבטאים בארצות הברית של טראמפ ובישראל של ביבי, מה שהיה הוא שיהיה. פארלו, עיתונאי משופשף עד מרה, אומר: "ומהו הממשל אם לא שֵם בדוי לבריונים וזונות; שֵם לבצע כסף, שאילו נקטו בו מי שאינם נושאי משרה, היו קורעים את איבריהם מעליהם". הסופר אומר כאן באופן חד–משמעי: דבר לא השתנה. ארגוני הפשע משגשגים, המשטרה משתפת פעולה מתוך שחיתות או חולשה, השלטון יוצא נשכר מהעלמת עין, התקשורת מנסה לפענח אירועים אפלים, לעתים מצליחה, לעתים מפרסמת, לרוב שותקת או מושתקת.
הרומן של מאמט אינו קולח. הוא עשוי קרעים בלתי לינאריים של בדלי התרחשות ודיאלוגים, והטכניקה שלו דוגלת בזריית פירורים על דרך התפתחות העלילה (שגיאות ההגהה המציקות, במיוחד בכל הנוגע לזכר–נקבה, יחיד–רבים, זורעות מוקשים נוספים). מן האופן הזה של הצגת הגיבורים ומעשיהם צומחת אווירה משכנעת. אפשר לנשום את הדחיסות בחלל משרדי מערכת ה"שיקגו טריביון", את המתח ועשן הסיגריות והמקטרת, ואת הבל האלכוהול הנושב מפיות הדוברים. אפשר לראות את גוום של העיתונאים הנשמט לאחור בכיסאותיהם המרופטים, רגליהם על השולחן, והם יורים זה בזה הקנטות ציניות. יכולתו של מאמט לייצר סצינה קולנועית ניכרת כאן היטב. החדר הגדול, שבו מתפקד דסק החדשות העירוני, קם לתחייה, ובמיוחד הפינה שבה יושבים ושותים צמד החברים פארלו ומייק הודג'. מייק הוא הגיבור הטהור, הבתול רגשית, למרות כל מה שראה כטייס מפציץ במלחמה בשמי צרפת. מייק הפרוטסטנטי מתאהב בנערה ממוצא אירי. ההתאהבות תשבש את שיקול דעתו ותגרום לו להסתכן בשדה האש שבין המאפיות.
מאמט יודע משהו על מחיצות מבדילות בין בני דתות שונות. הוא יהודי, בן להורים ממוצא רוסי. כיוון שגדל בשיקגו, הוא למד על מה שמפריד בין קתולים לפרוטסטנטים, בין איטלקים לאירים, בין שחורי עור ללבנים, ובין יהודים לכל אלה. למחיצות יש תפקיד מכריע בחיי חברה שאינה שואפת אל הנאורות דווקא. שיקגו של שנות ה־20 לא האמינה בחוק אלא בהפרתו. זכויות אדם וחירות, חופש התעסוקה ובריאות הציבור, כל אלה היו מילים מחוקות. האיסט סייד לחם בווסט סייד על השליטה בהפצת משקאות אסורים, בהפעלת בתי זונות ובהברחת מכוניות ונשק. האירים הבריחו כלי נשק אמריקאיים גנובים למחתרת האירית שמעבר לאוקיינוס. שיקגו שעל האגם הייתה מפעל לא נדלה לרווחים קלים ולמקרי רצח שאיש לא טרח לפענח.
והעיתונות? מסתבר שתמיד היו בה אוכלי נבלות, שהתאהבו בפורנוגרפיה של מוות או מין. הצרה האקטואלית היא שהם התרבו כארבֶּה. מייק, העיתונאי המצפוני, זן נכחד שכמותו, סונט בכתב ניו יורקי שחצן: "אז מכרתם כמה עיתונים עם הצילום הזה מההוצאה להורג (...) של בחורה גוססת (...) ומה שהחֶברה חשבה שהיא חייבת, היא שילמה כשקיבלה את גזר הדין וגם מתה. אבל גזר הדין לא כלל צילום שלה על כיסא חשמלי".
פארלו, עמיתו וידידו של מייק, הוא הטיפוס השרוף. אין עוד אכזבה שיכולה להפתיע אותו, והוא שמציל את מייק מעצמו, מלבו התם שנשבר. הצימוד הספרותי הזה הכרחי ומלא חיים כמו צמדים ספרותיים נודעים. הדיאלוגים ביניהם ממחישים חברות חמה וסימפטית, שופעת הומור עצמי, והם גם הבמה של מאמט להרצות את הגיגיו הביקורתיים. "כל אחד והשיטות שלו", הוא המוטו המבדח של עורך העיתון הרציני, שבו עובדים השניים. "כל אחד והשיטות שלו", כשמישהו נרצח בעיר, "כל אחד והשיטות שלו", אומר מייק לפארלו המעיר לו על הלכלוך באקדח השלל הגרמני שלו. גם למאמט השיטה שלו להקפיץ את הסיפור אל הדפים, כאילו ירה לכל עבר ואחר כך סידר את התרמילים בזירה לפי רצף הגיוני וטראגי.
"שיקגו", דייוויד מאמט, מאנגלית: יואב כ"ץ , סימנים וידיעות ספרים, ספרי חמד, 358 עמ'
***
חשבתי על רצח רבין. בינתיים אוסטר מרתק בדרך שבה הוא בונה גרסות ביוגרפיה כרעפים החופפים זה לזה ונאבקים זה בזה. כל האופציות פתוחות או סגורות. הקריאה מעניקה תחושה חריפה של תלות במספר. זה מעניין (מאנגלית: יואב כ"ץ ואפרת נוה, עם עובד ספרייה לעם, 887 עמ').
