מתוך השבר

כשיצא עמנואל אמזלג מן הבניין בגבעתיים בסוף הפגישה החמישית, הוא כבר ידע. בסלון הנזירי ישבו שלושתם, ולכאורה לא נאמר שם דבר על כך שנישואיו הסתיימו. אבל מתחת לאופן המתון־מתון שבו דיברו עם המטפלת הזוגית על חיי הנישואים שלהם, שרר הפעם שקט מסוג שונה. שונה מן השקט שליווה את ארבע הפגישות הראשונות. הוא לא הופרע על ידי תנועת רגל עצבנית של אמזלג או מבט חסר סבלנות של הדס על האגרטל שהכיל שני פרחים אדומים - תדיר על סף נבילה. השקט החדש לא כתב את הפגישה. הוא מחק אותה. הוא הנהיר שאין בה צורך. לא בה ולא באלו שלפניה.

ארבעה ימים לאחר מכן אמרה הדס לבעלה בטלפון: "ביטלתי את השולחן". התוכנית לצאת למסעדה האיטלקית ברחוב בן־יהודה כדי לחגוג את יום הולדתו ה־51 הייתה הזדמנות אחרונה להתרחשות אינטימית בין שניהם. בתחילה לא הגיב ולו כדי להותיר את הודעתה לפרשנויות שונות, אבל כעבור עשרים שניות, מתוך דחף לומר משהו שיאפשר לו לראות ברגע הזה דבר נוסף מלבד תבוסה, הוא אמר בטון שלא הצליח להתחפש לחד: "את יכולה לבטל גם את ההצעה שלי לנסות להמשיך לחיות יחד. אין לנו מה ללכת יותר לטיפול". אמזלג עוד הספיק לשמוע "נכון" שקט והרמטי מן הצד השני, ואז נותקה השיחה.

כחצי דקה לאחר מכן נשען ללא אומר על חלון הפיג'ו 307 הכסופה שלו ששריטות חרתו בבשרה ומכה ישנה צילקה את ירכתיה, ואז צנח לרצפת האספלט והחל למרר בבכי. הוא חשב משום־מה על הקשר עם מנחם ונורית קלזמר, הוריה של רעייתו שכוח החיים שלהם נראה לו מזויף בתחילה, ובחלוף הזמן נטע בו תקווה וביטחון.

קומות הבניין שהקים בעמל רב קרסו זו אחר זו: ההתבגרות לצד אישיותה המסוככת של הדס, יציבות החיים של בתו אנה בת השתיים־עשרה ושל בנו דוד בן התשע, ולבסוף קומת הקרקע המפוארת שעליה נבנה כל הבניין כולו — הטקסים המשפחתיים הקבועים: ארוחות הערב בשבע וחצי, רכיבות האופניים בשבתות הקיציות והטיולים השנתיים באמריקה שאליהם היו יוצאים מביתו של יהונתן, אחיה של הדס, בגְרֵיט נֵק לונג איילנד. הבניין שבנה בעמל היה לאבק שגרגיריו אינם גדולים יותר מגרגירי האספלט שהתלחלחו מדמעותיו.