באחת הרשימות על הכתיבה עצמה, בעיקר על המצוקות שהיא גוזרת על הכותב, הוא תוהה על עצם ההתעקשות הזאת. הוא לא מגדיר עצמו “סופר", אלא “כותב", אבל החיבוטים שהוא מתענה בהם מקרבים אותו אל סופרים גדולים. באותה רשימה הוא מזכיר את ג'יימס ג'ויס וגרסיה מרקס וגם את המשורר הצנוע, הישראלי, החד־פעמי, אברהם בן־יצחק. “מה אנחנו מבקשים, ואולי נכון יותר לומר, מה אני מבקש בשבתי אל שולחן הכתיבה, מה אני מבקש להשיג בתמורה לכל המאמץ הזה - הנראה לעתים כה חסר תוחלת ותועלת - לכל אותה הסתגרות בבדידות קשובה זו?". בדידות קשובה, צירוף המגיע לדיוק מהותו של מצב מנטלי ורגשי מלהיב ומייסר. רק הנסגרים נוכח המקלדת, להפיק ממנה יש מאין, יודעים את המצב הזה.
דומה שבכתיבת רשימות מעין אלה המכונסות כאן מוצא חיים באר יותר הנאה מן הסבל השמור לכתיבת רומנים. מכל הספרים שהגיעו עד לשולחני בערב השנה החדשה, הספר הזה תפור למידותיו של אזרח מקומי מפני שרוחו טובה, והוא יהודי, גדוש כרימון בהקשרים של מסורת ויהדות, והוא גם ישראלי, כיוון שמעמוד לעמוד נדמה כי כולם מכירים את כולם. זהו ספר נגיש, הפונה אל הקורא כאילו נתקל בו ברחוב וקשר עמו שיחה בלתי אמצעית, נוטפת הומור וחום אנושי.
לאורך הספר, אסופה של רשימות שהתפרסמו בעבר בבמות שונות, בעיקר ב"דבר" עליו השלום, שב באר וחוזר לדון במלאכת הכתיבה. בחרושת המכונסת של אדם עם עצמו בבואו לחבר מילים. מן הספר עולה כי הדממה המקיפה את הכותב מלאה בקולות של סופרים גדולים, ורבנים ופרשנים של תורה, וקולות מן הרחוב ומן העולם הגדול שבו ביקר לעתים, נגיד בלונדון או במוסקבה. זאת דממה סואנת, מעורבבת בתנועת החיים, תרתי משמע, חיי חיים וחיים של אחרים שנגע בהם במפגשיו המרובים, ולתוכה נארגים כל הספרים שקרא, חול וקודש.
הספר נוסע בין זמנים ומקומות, ולכן דימה אותו באר למסע דילוגים, אבל האמת היא שהוא עשוי מקשה אחת מבית יצירתו של כותב אחד, שרב לו העניין בעולם הסובב, בפרטי פרטיו המדברים והכתובים, הנגלים והסמויים. וכך הוא ממשיך וכותב באותה רשימה הקרויה “כאשר שוקעים דברי המורה אל הדומייה": “אבל תמיד־תמיד נותרת בסופו של דבר האכזבה, שהנה ביקשת להניח ידך על משהו מופלא ממך, והנה הוא נשמט ממך, ביקשת לתפור מלים לרוח, והדבר לא עלה בידך".
הספר נחלק לחדרים שקירותיהם עשויים מכותרות נושאיות, אך האיש חיים והכותב באר גרים וממלאים את הבית ואין להפריד ביניהם. באר, כפי שהוא נגלה מן הכתיבה הווינייטית כאן (ובשתי אסופות קודמות שיצאו לאור בשנתיים שחלפו), מתבונן בעצמו בשעשוע קטן, מעין ההומור היהודי העולץ־מר, שעלה לארץ הקודש והתערבב בהומור הישראלי הישיר. אני נטפלת אל השחוק הבארי, כי הוא נשזר גם ברשימות היותר רציניות כאן, אולי מפני שהוא אבן מסד באישיותו של הכותב, באופן התבוננותו בסובב ובעצמו, בדרך התייחסותו לרע וגם לטוב, לטיפש ולחכם.
פה ושם הוא נוקם נקמה קטנה ברשע־טיפש, מפני שלא אבד ממנו הילד הרואה־כל ומכריז על עירום המלכים. אך לרוב הוא אינו חדל לבקש ברשימותיו את המגע הישיר עם החיים, עם הסיפורים הנוצרים מצירופי מקרים, וסקרנותו הרעננה תמיד מוליכה אותו, ואת הקורא, למפגשים מפתיעים. הוא מצוי תדיר בתוך שיחה עם אדם אקראי באוטובוס, או בעלים של חנות ספרים. בלונדון או בירושלים, או בבני ברק.
אפשר לקרוא את הספר לפי כותרתו, “מסע דילוגים", אך אני הלכתי בו לפי הסדר שקבע לו באר, ומצאתי בו היגיון מן הסוג העורך את תאי הזיכרון האסוציאטיבי. כמובן, התאווה לספרים ולקריאה ולאיסוף הספרים, סוג של ביבליומאניה, שבה ומציפה את הדפים. וכך גם ההרהורים על הכתיבה הספרותית. וגם השיבה התדירה אל מחוזות הילדות בירושלים החרדית, המותירה על הדפים סימנים של יידיש וארמית. הקשרים של באר ממחוזות ילדותו אינם ניתקים, ועדיין חשוב לו לשייך כל אברך הנקרה על דרכו למשפחת האם שלו לדורי דורותיה. כל החוטים, מן הישיבה ומהרבנות הצבאית ומתמונות אנגליות של אחו אנגלי, כולם מובילים בסוף השורה אל האיש באר, שקודש וחול מתערבבים ברשמיו.
ברשימה אחת הוא מספר על הזמנתו המרגשת לטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן, וברשימה אחרת הוא מתוודה על מבוכתו בעניין התחת הגדול שלו. ברשימה מרתקת אחת הוא חוקר יצירה של אל גרקו (“שלושה מבטים על טולדו"), וברשימה אחרת הוא מספר איך תפס את יוסל בירשטיין מספר סיפור שלו, כאילו לבירשטיין עצמו אירע הדבר. וזה הסיפור: באר נשלח לדבר לפני חיילים עייפים באחת ממלחמות לבנון. אף כי הפקודה אמרה להרצות על החגים הקרבים, באר הציע שיבחרו הם את הנושא. החיילים לא רצו לדבר או לשמוע. הם רצו לישון בלי חשש מעונשו של המפקד. בקשתם הייתה אחת: אתה תדבר, אבל בשקט. באר נענה להם.
כדאי לקרוא מה השיב יוסל לחיים, כשהאחרון בא ושאל: הכיצד? הרי אצל באר סיום אנקדוטה תמיד מוליך לתחילתה של אנקדוטה נוספת. ובאשר לרומן? אל תשאלו אותו, כי הרומנים מלאכה קשה הם. כפי שכתוב בעמוד 260: “'מה עם הספר הבא?' שואלים אותו קוראיו ושאלתם כמחט בבשר החי".