nכל הספרים שמניתי בשבוע הספר לפני שקראתי אותם, רק "על הרודנות" גילה קוצר רוח והוסיף להבהב מולי כמגדלור עקשני. קראתי אותו בשבוע הבחירות והתחושה החריפה, שכף מאזניים היסטורית חייבת לנטות, גברה עם הקריאה. טימותי סניידר, היסטוריון אמריקאי דעתני (יליד 1969, אוהיו), מכוון את ספרו התמציתי לאזרחי אמריקה של עידן טראמפ. הוא קורא להם להתעורר ולהבין את שעתם הקריטית על סרגל ההיסטוריה. היוזמה של העורך והמתרגם אברם קנטור, להוציא את הספר לאור בעברית, בישראל האקטואלית, אינה בבחינת תנועה בחלל ריק. האמריקניזם שולט מכבר ברוח הישראלית. תופעות פוליטיות וחברתיות שהתגלמו, בסופו של דבר, בעלייתו של טראמפ לשלטון, ניכרות גם בישראל. אם אמריקה של טראמפ היא המקרה ההיסטורי שאפשר ללמוד אותו בעודו הווה, כדאי לאזרחי ישראל ללמוד אותו מהר. ברקע פורש סניידר את סיכומי השיעור שהיטלר העניק לעולם. עשרים המסקנות שמגיש המורה סניידר בונות את השיעור הראשון והיחיד שיש ללמוד עתה. כדאי לכל אזרח בעולם, ובמיוחד בישראל של דמדומי נתניהו, לשנן את החומר הזה, סגולה לנפש חופשייה בארצה.
זהו טקסט קל להבנה, חד, קריא. סניידר הוא מדריך נגיש, בגובה העיניים. הוא לא מציע מהפכה, לא קורא לקחת קלשונים ולדהור אל הרחובות כדי לערוף ראשי מלכים. הוא אומר: אזרחים יקרים, קחו אחריות. ובמילים שלו: "אנחנו חייבים להתבונן ולהקשיב". עלינו, האזרחים, מוטלת החובה לשמור על ערנות. לא להתמסטל מול מסכי טלוויזיה שמוכרים שקרים בתחפושת עובדות. יש לחיות את החיים האמיתיים, בחוץ, לא אלה שבמציאות המדומה על המסך.
אל תצייתו בעיוורון, מפציר סניידר בקול צלול ומפוכח. אל תיכנעו לססמאות לאומניות ונאומי הפחדה שכוללים את המילים "טרור" "קיצוניות", "שעת חירום", אל תחששו מהתבלטות מתוך מה שחנה ארנדט כינתה "אספסוף". בסופו של דבר אתם, אנשי המחאה הנוקבים את העתיד במבטיכם, אתם הפטריוטים האמיתיים. הביקורתיות שלכם היא שתמנע את עלייתו של הרודן הבא. "רודנים זקוקים לעובדי מדינה צייתנים, ומנהלי מחנות ריכוז מחפשים אנשי עסקים שמעוניינים בעבודה זולה", כותב סניידר. מי שהחלו לשאת בגאווה את סמל צלב הקרס על בגדיהם בתחילת ימי היטלר, הם שאפשרו בהמשך את הטלאי הצהוב על בגדי היהודים. "אל תסבו מבט ואל תתרגלו לסמלי השנאה". לתהליך ההרסני שפוגע בחברה האזרחית שותפים כל האזרחים שהפנו את המבט כשהשכנים היהודים הוצעדו אל תחנות הרכבת.
סניידר נוקט בדוגמאות היסטוריות מן המאה העשרים כדי להמחיש את הסכנות האורבות לפתחה של חברה המאפשרת לאדם כמו טראמפ להגיע לבית הלבן. "ומה היה קורה, שאל האוול (וואצלב), אם אף אחד לא היה מצטרף למשחק?". מה היה קורה אילו עורכי הדין, אנשי הפקידות הגבוהה והנמוכה, לא היו מצייתים ומשתפים פעולה עם הנאצים, או עם השלטונות הסובייטיים הדכאניים? אני חושבת להבדיל כמובן על "מחאת היחידים" אצלנו. אנשים שעמדו לבדם בצמתים ובכיכרות במשך שנתיים, בשרב ובגשם. סניידר היה מצדיע לישראלים האלה.
דרוש אומץ כדי להילחם על החירות, אומר המחבר. כל משטר טוטליטרי חושש יותר מכל מעיתונות חוקרת, מחופש הבעה, מזכות המחאה. שתי מערכות הבחירות האחרונות בישראל העלו אל פני השטח יוזמות מסוכנות ביותר לדמוקרטיה. אין ספק שמישהו הינו תלמיד מבריק בכיתה של טראמפ. וכשהוא נכנס למבחן אצל פוטין, הוא מוכיח שלמד היטב גם את החומר שלו. שקרים, סילופי עובדות, הלהטת יצרים, שימוש בסלוגנים לאומניים קליטים, הכל הולך. סניידר: "מנהיג נאצי מערים על יריביו בכך שהוא משכנע את הציבור בכללותו שרגע ההווה הוא חריג, ואחר כך הופך את המצב החריג הזה למצב חירום קבוע. בעקבות זאת מוותרים האזרחים על חירות אמיתית לטובת ביטחון מדומה".
ההיסטוריון אומר: לִמדו מההיסטוריה. היא ברורה, היא לא רחוקה בזמן. נִטשו את המסכים, הוא מציע, פנו אל הספרים. צאו למקומות שונים. לאמריקאים רבים אין דרכון, הם לא יוצאים מדל"ת אמותיהם ואינם נחשפים למגוון, למורכבות. אפשר להאכיל אותם בכל גבבה טלוויזיונית, כי הם אינם מפתחים חסמים אינטלקטואליים והשקפות עצמאיות. ומה בדבר מצביעי הימין בישראל?
סניידר פונה לאזרחי ארצות הברית, אבל המסרים שלו אוניברסליים כמו רשימת הקריאה שהוא מציע: "כל רומן טוב מפיח חיים ביכולת שלנו לחשוב על מצבים עמומים ולעמוד על כוונותיו של הזולת". להלן: "האחים קרמזוב" (דוסטויבסקי), "הקלות הבלתי–נסבלת של הקיום" (קונדרה), "כאן זה לא יכול לקרות" (סינקלר לואיס), "הקנוניה נגד אמריקה" (פיליפ רות), ו...לא תאמינו - "הארי פוטר ואוצרות המוות" (ג'. ק. רולינג). הבה נקרא גם ספרות חיצונית ביום כיפור, יום שנועד למחשבה נוספת בנוגע לעבר, ביחס לעתיד.
טימותי סניידר, "על הרודנות, עשרים לקחים מהמאה העשרים", מאנגלית: אברם קנטור, הקיבוץ המאוחד, 105 עמ'
***
נגד הזרם
לאותו עניין, חירות המחשבה, מתייחס פול אוסטר, גם הוא אמריקאי המתנסה בעידן טראמפ. הגיבור שלו ברומן "4321" מתחיל ללמוד באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק. הזובּור המסורתי כופה על תלמידי השנה הראשונה לחבוש כובעי גרב. ארצ'י מעז לסרב: "פרגוסון וחבריו הבינו שהם חיים בעולם לא רציונלי, בארץ שרצחה את נשיאיה וחוקקה חוקים נגד אזרחיה ושלחה את בחוריה למות במלחמות חסרות טעם, כלומר שהם היו קשובים יותר למציאות ההווה מהבוגרים מהם (...) פרגוסון סירב באינסטינקטיביות לחבוש את (הכובע) שלו (...) אבל כך עשו רבים אחרים, ומתוך מחזור של שש מאות תשעים ושלושה סטודנטים, יותר משליש התעמתו בגלוי עם צוות המדריכים, שחקני הפוטבול (...) דבר לא היה מאורגן, כל נער שהוא אנטי–כובע–גרב פעל לבדו (...) ומגפת ההתנגדות פשטה עד שנהייתה תנועה מסיבית דה פקטו, חרם כללי, מאבק בין מסורת לשכל הישר. והתוצאה? ההנהלה הודיעה שמעתה ניתן לוותר על כובעי הגרב לכל תלמידי השנה הראשונה". מדובר בסוף שנות ה־60 בארצות הברית, כשרוח ילדי הפרחים חתרה לסיום מלחמת וייטנאם ונשיא מושחת עתיד היה להסתלק בכוחה של עיתונות חוקרת. ההיסטוריה מעידה שלא רק הרע עלול לחזור, גם הטוב עשוי לשוב (עמ' 533 ברומן "4321", עם עובד).