בליל האימים של רצח ראש הממשלה יצחק רבין, ב־4 בנובמבר 95’, היה הסופר חיים באר מבאי פתיחת תערוכה מאיורי חברו דני קרמן ל”ספר הבדיחה והחידוד” של אלתר דרויאנוב, שנערכה בבית ביאליק. “אני הייתי השדכן, האחראי למיקום התערוכה שם”, הוא נזכר. “אין לי כוח לזה”, הגיב באר כשמישהו סיפר על הפגנה שנערכה באותה שעה בכיכר מלכי ישראל.
בדרך לביתם ברמת גן התעכבו באר וזוגתו בתיה בבית חברים. “פתאום התפרץ לחדר בנם והכריז שרבין נפגע, או נרצח, משהו כזה”, הוא מזקק את הרגע שממנו והלאה השתנו חייו לבלי שוב. “זה היה הרגע המכונן השלישי שחוויתי, לאחר מצעד צה”ל הראשון בירושלים, שבו אפשר לי דוד שלי להחזיק בנס החטיבה שבה שירת וגרם לי להרגיש כגיבור ישראל, ולאחר מלחמת יום הכיפורים”.
מה שהיה כרעידת אדמה לאומית הלם גם בבאר, שלדבריו הסתובב באותם ימים עכורי אווירה עם תחושה מאיימת שההסתה הפרועה עלולה להביא אסון. “זה רק עניין של זמן עד שינסו להרוג את רבין”, הוא זוכר את עצמו מתריע בפני מי שהיה מוכן לשמוע אותו.
מעוצמת הזעזוע, באר, שנחשב לסופר היהודי ביותר לאחר ש”י עגנון, הסיר בצעד של מחאה מקודקודו את הכיפה הסרוגה, שהייתה עד אז חלק בלתי נפרד ממנו. “אומנם לא נתתי גט פיטורים לקדוש ברוך הוא ולא נפרדתי מאורח החיים היהודי, אבל אחרי שנודע מיהו הרוצח הנתעב ומניין בא, לא יכולתי יותר להיות מזוהה עם הציונות הדתית שבה צמחתי. הבנתי שאני כבר לא נמצא בבית הנכון”, מספר באר. “כשיצאתי לראשונה החוצה ללא הכיפה, הרגשתי כעירום”.
לא אלמן ישראל
פוליטית הוא מזמן מחוץ לחממה שממנה פרץ לעולם הספרות. באר איננו חושף את הצבעתו בבחירות האחרונות ורק מעיר שהוא נע על ציר המחנה הדמוקרטי, העבודה וכחול לבן. “בימין אני לא, בוודאי לא בימינה”, חשוב לאחד מבניה הבולטים של הציונות הדתית להדגיש. “לא אתן את ידי למי שחותר תחת בית המשפט העליון. עם זאת, רבים מבני השיח שלי יושבים בשטחים וגם כיום אני אוהב ללמוד תורה עם אנשים דתיים. בכך אני איתם כמו דג באותם המים. אני לא נגד הימין, אבל מפריעה לי המשיחיות שמתלווה אליו בימים אלה”.
רק זה מפריע לך?
“לא, גם איך שראש הממשלה לא מקבל את הדין. כדי להגן על עצמו לא יהיה לו אכפת אפילו לשרוף את המועדון, מה שמפיל עליי אימה. מבין תומכיו אין פוצה פה ומצפצף. אם הם איתו, הרי זה מפני שאנשים מתאווים למנהיג חזק, אם לא למלך. לי אין אמון במנהיג הזה. אם אשאֵל אם הגיעה שעתו להתקפל אל בין דפי ההיסטוריה, אשיב שהשאלה נשאלת באיחור רב. כל זה לא חדש. אומות עוברות תקופות של רודנים וטלטלה של מטורפים, המשתלטים עליהן ובל ייאמר, חלילה, שאני מכוון את דבריי אחד לאחד לנתניהו. אני מקווה שאצלנו יחול שינוי באמצעות הקלפי, מה שלא צלח בפעמיים האחרונות. אנחנו תקועים באיזשהו תיקו מתמשך. ולא שאני מתעלם ממעלותיו של נתניהו, אף כי לא עמדתי עליהן מקרוב משום שלא נפגשנו. אני יודע שכל מי שנפגש איתו מוקסם ממנו וסבור שהאיש הוא חד וחכם. מה שנכון, נתניהו לא קורץ מאותם חומרים שמהם קורצו פוליטיקאים אחרים אצלנו. מה לעשות, הוא אמריקאי. ככזה הוא מאמין שהוא הגואל ושוכח שאין אדם שאין לו תחליף. כך היו ג’ונסון אצל האמריקאים לעומת קנדי, ואצלנו אשכול לעומת בן גוריון. כך היה אדנאואר שבתבונה הוציא את גרמניה מהאפר לאחר שרוסקה במלחמת העולם השנייה על ידי מנהיגיה הקודמים. הרי הממזר הזה השכיל להשיג הכרה בינלאומית באמצעות השילומים שנתן לנו. אז לא לדאוג. לא אלמן ישראל. תמיד יימצא מנהיג שמתוך הכאוס, ומתוך השבר, יחלץ את העם”.
באר סבור כי “מדינת ישראל שרויה במשבר מנהיגות. לא נתפלא אם השורות בהנהגה יתמלאו על ידי אנשים מהצבא כמו יאיר גולן, גדי איזנקוט, בני גנץ וגבי אשכנזי. הם אנשים אמיצים שהוכיחו כי המשך קיומנו בתוך השכונה המטורפת שבתוכה אנחנו מצויים עומד לנגד עיניהם. אולי הם גם אלה שיוכלו לחלץ אותנו מתהליך ההשחתה העובר עלינו עם הפרה אינסופית של החוקים. אדון נתניהו מייצג בעקביות קו של אי שמירת חוק ושל אי קבלת מרות”.
א
נחנו אור לגויים?
“לא”, זועקת בתיה, רעייתו, שאותה הוא מכנה בחיבה “הרבנית” ובמהלך הראיון מחממת את באר בהערות אופוזיציוניות. “האמת היא שבתיה יותר מעורבת ממני וזה אולי ייאמר לגנותי”, מעיד באר על זוגתו, מורת דרך במקצועה. “אני אוטוטו בן 75, גיל ששני הוריי לא הגיעו אליו. כמה עוד אהיה על קליפת האדמה מהצד הזה, אני לא יודע, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להתעצבן בצורה כל כך נרגזת או נרגשת כמו בתיה. לעומתה, אני אדם לא מוסרי. אני לא מוסרי בכך שאני לא מלא להט כמוה. אולי אני נמצא באיזו פאזה רגשית מסוימת של הרמת ידיים. הזעם שלי בא לידי ביטוי בתחושת מיאוס שיש לי כעת לעומת העבר, כאשר שיתפתי פעולה עם שרי תרבות, כולל לימור לבנת, אף על פי שלא הסכמנו על כל דבר”.
מירי רגב?
“פעם פגשתי אותה. ראיתי מה היא עשתה עם חוק הספרים. גרמה למו”לות נזקים בלתי הפיכים מתוך אי הבנה מוחלטת לגבי מה שצריך להיות. זה משהו שמלווה בוולגריות”.
היכן במציאות הזאת אנשי הרוח, בפרט אנשי הספרות, שבעבר היו מגדלור לחברה הישראלית?
“למנהיגים היה בעבר שיג ושיח עם אנשי רוח. היה חשוב לשמוע את דבריהם. לעומתם, זה לא חשוב לבנימין נתניהו, שגם לא חשוב לו לשמוע את הקולגות שלו בפוליטיקה. הוא מעדיף להכתיב להם מה לעשות עם דפי מסרים שהוא מעביר להם”.
יש האומרים כי מוטב שאנשי הספרות יתרכזו בעיסוקם ויניחו את הפוליטיקה למיומנים בכך. לעומתם אחרים מצפים לשמוע את קולם.
“באשר לענייני שטחים, כן להחזיר, לא להחזיר, נער הייתי וגם זקנתי ולא נראה לי שאני יודע לפסוק הלכה בלי לדעת את כל העובדות. לעומת זאת, אני יכול להביע את דעתי בעניינים שנראים לי עקרוניים ברמה המוסרית, דוגמת היחס לערביי ישראל, שלמעשה בונים את הארץ. הבט איך מדברים עליהם בבוז ובלי לבדוק מאשימים אותם בכל דבר. עם זאת, בל נתעלם מכך שיש להם בכנסת כמה בן־גבירים משלהם. במגילת העצמאות הבטחנו להם שוויון זכויות. איפה הוא?”.
האומנם אנחנו עם הספר?
“אם נדבר במספרים, נבחין שאנחנו בירידה תלולה במה שנוגע לקריאת ספרים. בעבר הדפיסו 20 אלף עותקים למהדורה של ספר, לא פעם יותר. כיום אם ספר נמכר באלף עותקים זה הרבה. אולי הספר המודפס מגיע לסוף דרכו. מצד שני, הצילום לא דחק הצדה את הציור, כשם שהקולנוע לא דחק הצדה את התיאטרון. אנחנו נמצאים בתקופת מעבר, שבה הספר המודפס אולי צריך לעשות הערכה מחודשת לאן הוא הולך. יש שעברו לספרים במהדורות דיגיטליות. גם ספרים שלי הועברו לדיגיטל. להגיד לך שאני קורא בהם כך? לא. כאדם זקן למה לי ללמוד דברים חדשים?”.
ריבוי סדנאות הכתיבה, שבהן הדרכת לא מעט, הניב את הפירות המקווים?
“לא מעט אנשים מגיעים לסדנאות כאלה מתוך רצון להיות עמוס עוז, או א.ב. יהושע, גם מתוך תשוקה לספר את הסיפור שלהם, עם החד־פעמיות שבחייהם. הסדנאות מעמידות להם כלים לכתיבה וגם מדרבנות אותם להיות קוראים יותר טובים”.
לא בדיוק שמענו על סופרים נחשבים שפרצו מסדנאות כאלה.
“היום אף אחד כבר לא פורץ. כולם נביאים. כולם כותבים נחמד. לא פשוט לצפות שיפרוץ מביניהם יהושע קנז כזה. נראה שהאחרונים שפרצו ממש היו דויד גרוסמן ומאיר שלו. כבר אין כתבי עת כמו ‘קשת’ ו’מולד’ שהצמיחו בעבר סופרים. כיום מצפים שמישהו יכתוב ישר רומן של 300 עמודים ומיד ייהפך לדבר הבא, כשם שממהרים לשכוח את מי שמגיע לסוף דרכו”.
זה מטריד אותך?
“לא. כל מה שאני רוצה זה לחיות בכבוד. לא כפי שאני רואה אנשים שלעת זקנה מתבזים והופכים להיות נטל על משפחתם ועל החברה. באשר למעמדי, אינני מודאג”.
פרס ספיר מעודד אתכם, הסופרים, לכתוב?
“לדעתי זה הפרס הכי מושחת במדינה. יש בלבי לא מעט עליו. יש משהו בעייתי כשוועדת פרס מצומצמת בוחרת את המועמדים עם כל האינטרסנטיות שהם מביאים לשם. ברור שאם הם מקבלים שכר מאיזושהי הוצאת ספרים, הם לא יפעלו נגדה בוועדה. די לי שהייתי מועמד בשנה הראשונה ומאז אין לי ציפיות מהפרס הזה, מה גם שאני מתברך בפרסים נושאי שמותיהם של ביאליק, ברנר וש”י עגנון. אז לא רק שאינני ניגש לפרס ספיר, אני גם לא מרשה להגיש אותי”.
שנים אחרי מועמדותו, נשמע באר כעוס כשהוא עובר באחת לשנת 2000, שבה החל הפרס במרוצו. “לא רק שאני מתעב את מפעל הפיס שלמעשה מטפח את עניין ההימורים, עצם המעמד שם היה מבזה, מה גם שפרסים כאלה נתעבים בעיניי”, רוטן מחבר הרומן המוחמא “חבלים”. “ישבנו שם, המועמדים, בהם אהרן אפלפלד עליו השלום, וכמו באוסקר של הקולנוע המתנו להכרזה על הזוכה מבינינו. הכריז הכרוז ‘והזוכה הוא חיים’ ולאחר שניות כמו נצח השלים בשמו של סבתו. חיים סבתו הוא איש נחמד ותופעה מעניינת של רב שהוא גם סופר. רק לא הבנתי מדוע היה עליי להיות שם מדרסת לזכייתו”.
ממפעל הפיס נמסר בתגובה: “צר לנו שמר באר סוחב כעס בלתי מובן וחסר כל בסיס הגיוני כנגד הפרס החשוב בישראל בתחום הספרות, שמנוהל ביושרה ובמקצועיות. ברצוננו לציין כי תרומתו וחשיבותו של פרס ספיר לספרות הן עבור עולם הספרות בישראל ועבור הסופרים הישראלים מדברות בעד עצמן. ב־20 שנות קיומו מטפח הפרס ספרות ביכורים, מסייע לחשיפה ולהנגשה של תרבות הקריאה בישראל ומטפח מצוינות בתחום.
“פרס ספיר לספרות מבוסס במתכונתו על פרס ה'בוקר' הבריטי היוקרתי והוא נוסד על ידי מפעל הפיס מתוך כוונה לקדם את הספרות ואת הסופרים בישראל. מטרה זו הושגה במהלך 20 שנות קיומו ויעידו על מעמדו כל הסופרים והמו”לים הלוקחים בו חלק. אנחנו מאחלים לחיים באר המשך כתיבה פורייה וברוח ימים אלה - גם שנת יצירה מוצלחת”.
לפרס ישראל, לעומת זאת, הוא לא יתנגד. “פרס ישראל הוא פרס מכובד", הוא אומר. "אני יכול להמציא לך רשימה של סופרים ממדרגה ראשונה שלא קיבלו את הפרס הזה, ויש סופרים שאתה תוהה מה פתאום נתנו להם. הבעיה שם היא שאם אתה מגיע לפרס הזה, עליך להישיר מבט בעת הענקתו גם אל אנשים שאתה לא מכבד אותם ושולל מכל וכל את השקפת עולמם. למרות זאת, בוודאי שהייתי רוצה לקבל את הפרס, ולכבודו, כאדם מנומס ותרבותי הייתי לוחץ יד למי שצריך וגם מחייך. עם זאת, באופן אישי לא אגיש את המועמדות שלי”.
בעבר פרסמת רומן בקצב של אחד לעשור. בתריסר השנים האחרונות פינקת את קוראיך בלא פחות מארבעה רומנים.
“ההסבר פרוזאי. לא היה לי אבא עשיר. אני כולה בא מבית של מכולתניק בירושלים, גאה בהוריי ומאוד מאושר עם רעייתי הצדקת, שאף היא לא באה מבית עשיר. יצא שתמיד היה עליי לפרנס את עצמי בכל מיני עבודות וככזה רוב חיי הייתי שכיר יום. שיקעתי את חלבי ואת דמי בספריהם של אחרים שערכתי. כשעבדתי בעיתון, מחשבותיי היו נתונות לחומר שהיה עליי להעביר למערכת. כשזה לא הספיק, עשיתי חלטורות, כמו כתיבת נאומים לכל מיני טיפוסים שלא שילמו כפי שצריך, אם בכלל. עכשיו מובן לך מדוע לא הרביתי לכתוב רומנים בעבר? משנות האלפיים נעשה לי קל יותר, כשהוזמנתי להיות מרצה באוניברסיטה. לאחר מכן זה נעשה עוד יותר קל כשיצאתי לגמלאות. כסופר, כאן קמתי לתחייה - וההספק בהתאם”.
פרופ’ באר היה קודם דוקטור?
“איזה דוקטור. לא למדתי אפילו יום אחד באוניברסיטה. כשגמרתי את הצבא נרשמתי לאוניברסיטה העברית. ראו שם את הבגרות שלי ואמרו שאי אפשר לקבל אותי, כי הציונים שלי לא הספיקו ללימודי תלמוד והיסטוריה שבהם התעניינתי. כל כך נעלבתי, שאמרתי שבפעם הבאה שאבוא לאוניברסיטה תהיה כדי לתת בה הרצאה. יום אחד תפס אותי פרופ’ אבישי ברוורמן ואמר שברצונו שאבוא להרצות אצלו באוניברסיטת בן גוריון. כשניסיתי להתחמק, הציע לי פרופסורה ולכך לא יכולתי לסרב. עם זאת, מעולם לא נפנפתי בתואר מחוץ לקמפוס”.
באר הוא שנים רבות שכני שמעבר לכביש ברמת גן וחברי לנסיעה באוטובוסים מאז ימי “דבר” שלנו, מנוחתו עדן. משבר הכיפה לא הרחיקו משכונתו הדתית, שבה הפך עם בתיה דירת שיכון פשוטה לשכיית חמדה נעימה, עטורה בספרים, שהם אפילו לא פסיק פסיקו מהספרייה האדירה שלו, הגודשת דירה אחרת בקרבת מקום.
אני בא אליו לרגל “מסע דילוגים”, מקבץ מקסים מרשימותיו בעבר ובהווה שהופיע בימים אלה בעריכת חוקר הספרות ד”ר גדעון טיקוצקי בהוצאת “עם עובד”, שבה עבד זמן רב כעורך בכיר. באר מפליא להעביר בהן רגעים מהחיים שאין די בהם כדי ליצור סיפור, כמו אותו רגע שבו שמע בלונדון, שעוד נחזור אליה, יהודי מתאמן בתקיעת שופר. “ברמת גן או בבני ברק אולי לא הייתי שם לב לכך, אבל שם זה טלטל אותי”, הוא מעיר.
באר של הרומנים רחבי היריעה גילה ברשימות חינניות אלו את סוד התמצות ובכך הוא מזכיר לי את רב־אמן הסיפור הקצר גרשום שופמן. “את שופמן מאוד אהבתי”, באר מעיד על עצמו. “אהבה זו הביאה אותי למסע ארוך באוסטריה בעקבותיו, שרשמיו נכללים באחד הספרים הקודמים שלי. כמו כן ערכתי ב’עם עובד’ את ‘שלכת’, ספר סיפורים קצרים שלו. וכך, במודע או שלא במודע, אולי יש איזשהו קשר בין הכתיבה שלי לשלו”.
מתי אתה כותב?
“לחיים יש הדרישות שלהם. איך אמר אבות ישורון? ‘אני רוב הזמן בן אדם וקצת סופר או משורר’. בעבר חסכתי לא פעם כדי לנסוע לחוץ לארץ ואגב כך הייתי מתנתק כדי לכתוב. כיום, כשילדיי כבר לא בבית, אני מוצא את חוץ לארץ גם בשקט שבו, וכותב משעות אחרי הצהריים עד מאוחר בלילה”.
ואגב כך, מן הסתם בוודאי כבר אינך כותב בעט הנובע “מונטבלאן 149”, שלו אתה מקדיש אחת מהרשימות שלך.
“אני יכול לכתוב עם כל דבר, אפילו עם בדל עיפרון, אבל כיום יש לנו, הסופרים, חיים יותר קלים הודות למחשב, עם הקלות הבלתי נסבלת שהוא מקנה לכותב. קל לקרוא דרכו מה שכותבים, אבל אין הייחוד שהיה בכתיבה ביד. מעבודתי ב’עם עובד’ אני יודע לזהות כתבי יד של סופרים כמו אהרן מגד, חנוך ברטוב, משה שמיר ואפילו אורי צבי גרינברג. ומה רוצה לומר? בדרך כלל יש הבדל בין כתב יד לקראת העברתו לדפוס, שהסופר מודע לכך שיקראו אותו, לבין כתב היד של טיוטה שלו, שממנו עולה סערת הנפש או ההיסוס שלו. לעומת אחרים, כתב היד של פנחס שדה תמיד מסודר ויפה וגם מסגיר את הנועזות ואת הפראות שלו. לא כן ס. יזהר, שתמיד כתב במכונת כתיבה. היכרות אחרת עם כתבי יד של משוררים יש לי מעבודתי כמגיה ב’דבר’ בשנות ה־60. מביניהם אני זוכר במיוחד את אלתרמן מגיע אלינו אחרי הצהריים ומוסר את הטור, או המאמר שלו, לסידור. אחרי ההגהה שלנו, המגיהים, הוא היה מכניס עשרות תיקונים וזה היה תהליך שיכול היה להימשך אפילו עד חצות. לעומת הפוזות והשטיקים של כותבים אחרים, אלתרמן היה חף מכך ומרוכז כל כולו בכתיבה שלו. כשלא היה בטוח במשהו, היה פונה למילון. והכל בלי שמץ של התנשאות, כשאי אפשר היה לדעת עליו שהוא אחד מגדולי המשוררים העבריים בכל הדורות.
“כמובן, לא כולם היו כמו אלתרמן. היפוכו היה אבות ישורון, שפעם כמעט הפך את בית ‘דבר’ בגלל ששינו לו פתח לקמץ. ‘מי שינה את הניקוד בשיר שלי?’, הוא שאל כולו נסער. ‘אני!’ התייצב מולו המגיה בן־עטר, שהראה לו שעל פי התנ”ך התיקון שלו מוצדק. ‘מה חשוב מה שבתנ”ך’, זעם המשורר. ‘שיניתי לפתח מפני שרציתי שזה יהיה פתוח ואתה שינית לקמץ וזה נהיה מקומץ ומכווץ’”.
ספרים הם כל עולמו של באר. חלק ניכר מספרו החדש מוקדש לשיטוטיו בחנויות ספרים, מירושלים עד לונדון, ולשיחותיו הסקרניות עם בעליהן. כאן צץ גילוי מפתיע: “בבית שלנו בירושלים בכלל לא היו ספרים. אמא שלי, בת היישוב הישן, התגרשה מבעלה הראשון ובאה כמעט עם כלום לנישואיה בשנית, עם אבא שלי. הוא היה מהגר שעלה בשנות ה־30 מפולין והגיע הנה כמעט בלי כל. הדלות ניכרה גם בהיעדר ספרים אצלנו. תאר לעצמך שאפילו לא היה לנו תנ”ך בבית. אבא שלי לקח בהשאלה מבית הכנסת כדי שהילד יוכל לעקוב אחרי פרקי היום בתנ”ך שקרא ברדיו שלמה ברטונוב. כשהוקל לנו כלכלית, אחד הדברים הראשונים שעשה אבא שלי היה לקחת אותי לחנות ספרים גדולה. הספרים שקנה לי אז היוו את היסוד לספרייה שלי, ואמא מיהרה לארגן חותמת שעליה היה כתוב ‘מספרי חיים רכלבסקי’. מאז מלווה אותי תשוקה גדולה לספרים, שכיום אני כבר מנסה להירגע ממנה”.
לונדון מחכה לו
באר הוא אב לשלושה. הבכורה, ד”ר רוני באר מרקס, היא היסטוריונית; אברהם, ילד הסנדוויץ’, הוא פרופ’ לפיזיקה; וצביקה, הבן הצעיר, בעל תואר שני במינהל ציבורי. לבאר ולבתיה שמונה נכדים. “זאת ההנאה הכי גדולה שיש”, הוא מתמוגג. “אני סבא שממציא סיפורים לנכדיו ומספר אותם בהמשכים. לכולנו זה הכיף הכי נפלא”.
אין חולק שבאר הוא מהסופרים המצליחים והאהובים בארץ, אבל להצלחה שלו יש מגבלות. אם זכו אי אלה מחבריו הסופרים שיצירותיהם הועברו אל הבמה ואל המסך, רק הרומן השני שלו, “נוצות”, הפך למחזה, בתיווכו של שמואל הספרי. “מאז לא דחפתי יצירות שלי וגם לא חיזרו אחריי”, הוא מציג את העובדות כפי שהן. “לא רק זאת. בניגוד לרוב חבריי הסופרים, שזוכים להצלחה גם בחוץ לארץ עם ספריהם המתורגמים, רק מעטים מספריי הגיעו לכך”.
כלומר?
“תפארתי היא בעיקר כאן, בארץ. לא כל ספרינו בני תרגום. אם מכירים בעולם את עגנון, בלי ספק גדול הסופרים העבריים, הרי זה בעקבות זכייתו בנובל. אני איכשהו תקוע בסביבה הישראלית שלי. אולי ויתרתי. אבל על טיולים בעולם אף פעם לא אוותר. הם היו ונשארו אהבה גדולה שלי”.
מה יש לך עם לונדון שהפכה למעין ביתך השני?
“תמיד הייתה בי תשוקה למסעות, אולי לצאת מעצמי. להיות מישהו אחר. לונדון הייתה לי חוץ לארץ הראשון שנסעתי אליו, ב־71’, לפסטיבל של משוררים עם יהודה עמיחי ועם ט. כרמי. כבעל תעודת לידה מנדטורית, יכולתי להרגיש שם בבית. אני שייך לאנגלים, אבל אינני אנגלי. לונדון תמיד עשתה לי משהו, קרוב לוודאי הודות לדני קרמן, חברי הקרוב, שהוא לונדוניסט ידוע. הרי אי אפשר להיות חבר של דני בלי תשוקה ללונדון, שתמיד מחכה לנו”.