לא מכבר אמרה לי מישהי שסיפורים שאדם מספר על חייו משעממים אותה. השיחה לא התפתחה מעבר להצהרה זאת, כי בינתיים הוגשה המנה העיקרית בסעודת החג, אבל אני המשכתי לתהות ביני לבין מזלגי, כיוון שסיפורים שסופרים כותבים על חייהם מעניינים אותי במיוחד. “אני יוצא למסע לאחור", כותב אנדרס נאוּמן בפתח ספרו. “הזיכרון הוא שלי, אף שהוא לא שייך רק לי. טבוע בו הפחד הקבוע: להיעלם לפני שמספיקים לדבר". וזהו עיקר המשתמע מן היצירה של נאומן, הכבוד ליחידים שהיוו את שושלת משפחתו, והחשש שלא יספיק להנציח אותם, ולמעשה, גם את עצמו, כלומר, את מה שיש לו לומר. החרדה מן ההיעלמות ללא זכר, ללא קול, היא כוח מניע חזק מאוד לאמן. ומה יש לו לסופר מלבד המאגר האישי של החומרים שהועברו אליו מן הדורות שקדמו לו? מה יש לו מלבד שלד העובדות והבדיות, המעשיות, ויתרת העודפים המיתולוגיים שנצברו במהלך השנים? תולדות בני המשפחה לדורותיהם הן יסודותיו של הסופר. כשהוא נותן שם ותיאור ומעשים לדוד־רבא, הוא מחזק ומשמר ומאציל עתיד לרוחו היצירתית. היצירה שלו חייבת להתחיל מכאן, מהסיפור המשפחתי, ובמקרה הזה, ממכתב שהשאירה אחריה סבתו בלנקה.
אנדרס נאומן (יליד 1977, בואנוס איירס) מרתק בסיפור האוטוביוגרפי שלו. מדובר באוטוביוגרפיה רחבת היקף, המתבוננת באבות אבותיו מבעד לעיני הילד שהיה בתקופה שבה מדובר. הראייה שלו מצומצמת ותמימה, אך מכוסה בדוק אירוני מעודן במקומות הנחוצים לעמדת הכותב הבוגר. נוצרת שמיכת טלאים ססגונית, שופעת חוטי אנקדוטות פרטיות המקרינות על סביבן ויוצרות הוויה שלמה. הרקע ההומניסטי, התרבותי והאמנותי שממנו צמח נאומן הוליד כותב בוטח, שיודע את חשיבותו של הפרט הקטן. הפערים העובדתיים של מה שהתחולל מחוץ לבתי המשפחה בארגנטינה (פרון בא והלך, פרון חזר עם אוויטה שלו וגרם לקרב יריות מבהיל סמוך לשדה התעופה) מתמלאים במבוא ובהערות של המתרגמת.
נאומן לא הסתפק בתולדות כלליות, באידיאות, ברפרוף על פני עלוות העץ המשפחתי. הוא עסק בחפירה ארכיאולוגית־אנתרופולוגית, כדי לצייר דיוקנאות ספציפיים של שלושת הדורות שקדמו לו, כולל דודי-רבא. מעשה התשבץ המשפחתי הזה מעניק נצח לאנשים המסוימים שהוא נוקב בשמותיהם, אך הוא גם מתעד תקופות בחיי אזרחי ארגנטינה שהייתה ארץ הגירה, ובמיוחד בחיים של אנשי בואנוס איירס, בירת ההפיכות התכופות.
נאומן מתבונן בטיפוסים השונים שהרכיבו את משפחות סבי־סביו במבט אובייקטיבי, משועשע וחם. הוא לא עושה הנחות למי שהיה הולל והזניח את משפחתו עד שנטש אותה לחלוטין, והוא מצרף לפסיפס שהרכיב גם את מי שחבר למשפחה כידיד או כמורה. כל פרק אוטונומי קצר מיוחד לאירוע או לדמות מתולדות המשפחה, שרבו בה הטיפוסים הססגוניים, האינדיבידואליסטים, הקומוניסטים, האמנים, המוזיקאים. בין הפיכה להפיכה טולטלו קצותיה של המשפחה בחרדות, ויש שנמלטו הרחק. אחדים הרחיקו עד ספרד. נאומן מגולל את הסיפור שלו עד אמצע נעוריו, עד הרגע שבו משפחתו שלו, אב ואם מוזיקאים ושני בנים, העתיקו את מגוריהם לגרנדה, אנדלוסיה. הוא עצמו יישאר איש גרנדה עד היום, והעניין שלו בשפה הספרדית ובספרות הלטינית בכלל יביא אותו אל תוך המעגל המכובד של הסופרים הצעירים הבולטים בדורו. החום האנושי והאומץ היצירתי מעניקים כוח לספר הזה, כמו ליצירות אחרות של נאומן (ראו בעמוד זה). מספרו עולה ההשקפה שהמגוון האנושי עצום ומעניין. לכל איש ואישה יש מקום מיוחד בהרפתקת החיים, ויש לקבע אותו למען ההווה ולמען עתידו של הפרט ושל החברה.
אביו של נאומן, יהודי ממוצא גרמני, הקנה לבנו רקע מוזיקלי, יותר מאשר יהדות. ההקשרים היהודיים חמקו לתודעת הילד באמצעות הסבא־רבא שלו, חונאס. מה הוא היה חושב, תוהה המספר הבוגר, “על המבצעים הצבאיים של המדינה שכה הרבה לחלום על בניינה? מה היה חש כלפי הפוליטיקה של ‘הליכוד'? האם הייתה נראית לו כבגידה באידיאלים שלו, ואולי היה מצדיק אותה בנימוקים של ביטחון לאומי? ומה היה חושב על כל זה בורוכוב הנערץ שלו, אבי הסוציאליזם הציוני, שהאמין באינטרסים המשותפים של מעמד הפועלים הערבי והיהודי?".
נאומן מתאר לתיאבון את תחילת ימי הקריאה שלו, את הסופרים שגילה אצל חברו המכונה “העורב", את הבולמוס הראשוני הנפלא: “הסתבר שז'ול ורן כתב המון ספרים חוץ מ'מסביב לעולם בשמונים יום'; שקפקא רצה לשרוף את ספריו; שריי ברדבורי חיבר את אותן רשימות מפורסמות מהמאדים; שאוליביריו חירונדו כתב שירים עם מילים שאינן קיימות; שאת טום סוייר המציא מארק טוויין; שבורחס לא נולד עיוור". על סבו חסינטו מספר נאומן, ש"פרט לביוגרפיות של מלחינים קרא אז רק את בורחס ואת בלזק". בערוב ימיו “חסינטו עדיין ניגן (בכינור) כל בוקר, הקפיד על טיולי הצהריים שלו וחזר וקרא בספריו אחר הצהריים. כשהחליט שהבין את בורחס, שרף את כל ספריו". כך עשה עם כל ספרי ביתו, “כאילו אחרי שהגיע למסקנה ביחס אליהם, העדיף לשמור על זכות המילה האחרונה".
שריפת הספרים הזאת היא ניגוד מוחלט לשריפות ספרים עוינות בהיסטוריה. כאן ניצב איש שקרא הכל והספרים נמצאים בתוכו, משל הפנים אותם עד שהיו לרוח אחת עמו. הימצאותם הממשית מחוצה לו מיותרת. זאת היא תמונה יפה להוריש לנכד, לימים שיהיה לסופר.
אנדרס נאומן, "היו זמנים בארגנטינה", מספרדית (כולל מבוא והערות): מיכל שליו, תשע נשמות, 311 עמ'
גרנטה ספרדית
הגיליון התשיעי של המהדורה העברית של "גרנטה" יוחד ל"כתיבה ספרדית חדשה". החוברת מציעה קריאה עשירה בסיפורים קצרים של 16 כותבים צעירים, שנבחרו בידי ההוצאה היוקרתית. הרושם הנוצר מן הקריאה המצטברת מעיד על נועזות וכנות בסגנון ובתכנים. מן הסיפורים שקראתי אפשר להסיק כי גדולה ועיקשת היא הקִרבה אל ה"אני" האינדיבידואלי החווה ברגישות עזה. שני סיפורים קצרים של אנדרס נאומן מפגינים את יכולתו הפואטית להזרים חום אנושי ישיר מן הטקסט. נאומן שומר על מגע ישיר עם החוויה. במפגשו האחרון עם אמו החולה הוא מסבן אותה בספוג שהוא מעביר על גבה.
“ולפני שסיימתי כתבתי על עורה הלח את המשפט שלא ידעתי לומר לה קודם, כשחצינו יחד את הגבול" (“היֹֹה הייתה אמא"). “הגיהינום של האחות חואנה" הוא סיפור בוטה על אישה שבצאתה מן המנזר היא מוסיפה להאמין בשכר ועונש אלוהיים. במקום לחוות אהבה נורמלית היא צוברת חטאים כדי לרשת גיהינום. אין אלוהים שיכול להעניש אותה יותר משהיא מענישה את עצמה (גרנטה, הוצאת רוני קרמר, סיפור פשוט, עורכת: מירה רשתי, עורכת אורחת: ולרי מיילס, גרנטה ספרד).
