בּלַּיְלָה נִשְׁמַעַת יְלָלָה/ בְּלִבָּהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם/ ומִי שֶׁאֵינוֹ נִרְדָּם יוֹצֵא לְחַפֵּשׂ/ בִּרְחוֹבוֹת רֵיקִים מֵאָדָם/ תַּן סוֹרֵר מְהַלֵּךְ בֵּינֵינוּ/ וְיֵשׁ שֶׁנִּמְצָא בְּחֻרְשַׁת הַיָּרֵחַ/ אָדָם יוֹשֵׁב תַּחַת הָאֹרֶן הָרָם/ וּסְנֶה בּוֹעֵר לְרַגְלָיו אֻכָּל/ וְיָדָיו פֶּחָם וְקוֹלוֹ קוֹל הַתַּן. ("חורשת ירח" מתוך "בלי מה", עמיחי חסון, הוצאת מוסד ביאליק).
חסון נמצא בכל מקום בו יש מילים. הוא משורר שספרו האחרון, "בלי מה", ראה אור לאחרונה בסדרת "כבר" לשירה בעריכתה של ליאת קפלן הנפלאה; הוא עורך "אדם מהלך בעולם – שיחות עם אברהם יהושע השל" (הוצאת ידיעות ספרים); תסריטאי ("המנצח" ב־yes); במאי ("ישורון: 6 פרקי אבות", סרט תיעודי על אודות המשורר אבות ישורון במסגרת מיזם "העברים"); איש רדיו ("התבודדות" בכאן תרבות מדי שישי); ואוצר, חוקר והמנהל האמנותי של פסטיבל "עונת הספרות" בבית אבי חי (5־2 בדצמבר).
כמה מהאירועים הבולטים בפסטיבל הרב-תחומי יוקדשו כמובן לשירה: "נהר הפה" – ערב מחווה למכלול יצירתו של הסופר, המשורר והעורך בנימין (בני) שבילי, לרגל הוצאת ספר שיריו החדש, בהשתתפות אגי משעול, תמיר גרינברג, גלעד מאירי ודב אלבוים. על המוזיקה: הדרה לוין ארדי; "400 עוף", שיוקדש לספר שיריו השני של המשורר טינו מושקוביץ, בהשתתפות עודד כרמלי, נועה שקרג'י, גלעד מאירי וזלי גורביץ'; "ציפור כלואה", שיתרכז ביצירתו של יאיר הורביץ; ו"נועדנו לגדולות אחרות", שיוקדש לספר הביכורים של המשורר עדן אביטבול, שיצא בהוצאת טנג'יר.
"הפעם, מחצית מהסופרים והמשוררים המשתתפים בפסטיבל, ירושלמים. ומעבר לשאלת הארנונה, העיר משמשת כמרחב התרחשות והתייחסות בחלק מהספרים", אומר חסון. "באופן עקרוני, בית אבי חי משתדל להיות בית לקהילת הכותבים והקוראים הירושלמית, ויש בעיניי משמעות ללהיות 'נביא בעירו', או לפחות סופר או משורר בעירו, ולמפגש שלו עם הקהל הביתי. אבל צריך להדגיש שהירושלמיות כשלעצמה היא לא קריטריון שמוביל את הפסטיבל, אלא נקודות זכות אחרי שאלת האיכות והחשיבות".
מהי הירושלמיות לתפיסתו של חסון? "לילד הרמת גני שהייתי, ירושלים נדמתה כמוזיאון אבן אפוף קדושה ומוסדות שלטון. לא העליתי על דעתי שמתמקמים בה חיים רגילים, פשוטים. שאנשים אשכרה גרים בה. היום, אחרי עשור בירושלים, אני עדיין לא יודע להגדיר מהי בדיוק הירושלמיות. אולי הסיפור הקטן שקרה לי היום, יכול להיות התחלה: הבן שלנו בכיתה א' – דור שביעי בעיר מצד אמו - שואל אותי אם אפשר ללכת לשחק מחבואים ב'בבית המצורעים' (בית הנסן), וזה נראה לו טבעי לגמרי".
על פי דוח הספרייה הלאומית, רואים אור בישראל כ־850 ספרי פרוזה וכ־350 ספרי שירה בשנה. איך בוחרים מבין העושר? איך לא נופלים למלכודת המיחזור של המשתתפים?
"אני חושש שהעושר הזה מטעה. אנחנו נמצאים בתקופה שבה אין שומרי סף בעולם הספרות. לטוב ולרע. קריסת החסמים הישנים, הפלטפורמות החדשות, עלויות ההדפסה הנמוכות ומצבן הכלכלי הרעוע של הוצאות הספרים, מאפשרים לכמעט כל הקולות לראות אור. יש שפע גדול במצב הזה, ולכאורה הוא גם מבורך. אלא שבדומה ל'שאלת הגשמים' בתפילה, שבה מבקשים מהשמיים 'טל ומטר לברכה', אנחנו זקוקים לגשמי ברכה ולא להצפה שעלולה להרוס את הגידולים בשדה.
"צריך להגיד ביושר: אין מספיק קוראים ל־850 ספרי פרוזה וכ־350 ספרי שירה בשנה בשפה העברית, וממילא אין מספיק מוספי ספרות שיכולים לבקר כמות כזאת, פסטיבלים שיכולים לתת במה, וחנויות שיכולות לתת מקום. הכלים לא יכולים להכיל את השפע. אבל חשוב לי להדגיש שלמרות זאת, אנחנו בתקופה נהדרת לכתוב בה שירה למשל, שזוכה, מסיבות רבות - חלקן קשורות לרשתות החברתיות – לפריחה ופריצה לקהלים חדשים".
מה קרה מאז צאתו של "בלי מה"? איפה חבְרה המציאות לשירה?
"לשמחתי הספר ממשיך לנוע בעולם בכוחות עצמו, למסור דרישות שלום מפתיעות מקוראים ואפילו לזכות בפרסים – פרס נחמה ריבלין לשירה עברית בשנה שעברה, וציון לשבח בפרס ברנר לשירה השנה. זה עדיין פלא בעיניי, כשהמציאות נפגשת עם מרחב הכתיבה האינטימי של השירה, ואני לא בטוח שהפנמתי לגמרי את העובדה שהשירים עומדים בעצמם, משוחררים ממני, חשופים, זזים, מתגלגלים. אני בתקופה של כתיבת שירה חדשה, קצת אחרת מהשירה בספרים הקודמים, וסקרן לדעת לאן המילים לוקחות אותי".