לא הייתי מהילדים שחלמו להיות סופרים. לא כתבתי יומנים אישיים, לא שירים ולא סיפורים. לו נשאלתי בימי ילדותי מהו חלומי, מהן שאיפותיי לכשאתבגר, הייתי משפיל מבט בחוסר ביטחון ולוחש שהכי הייתי רוצה להיות שחקן. ולא שהפגנתי אז יכולות בימתיות, או שהיה לי היכן להפגין אותן. הייתי ילד די ביישן, שלא מרגיש בנוח בחברת אנשים. בין ילדי כיתתי הייתי השמנמן המצחיקן, די מקובל ואהוד, אך מחוץ לכיתה, בחברת ילדים או נערים זרים, הכישרון הבולט שלי היה חרדתיות. שתקן ונחבא אל הכלים. מבוהל ושוקל מילים. מעדיף להסתגר בבית ולקרוא, או פשוט לבהות שעות ארוכות בטלוויזיה.
קינאתי אז בדמויות הילדים והנערים המרצדים על המסך. רציתי להיכנס לעולמו של ג'ודי, אחיה הג'ינג'י של באפי בסדרה האמריקאית "משפחה שכזאת", שני ילדי תפנוקים המתגוררים במגדל דירות מפואר בניו יורק, אי־שם בשנות ה־70. כל כך רחוקים מעולמי, בשכונת התקווה הדלה. או להיות אחד הילדים המשתתפים באופן קבוע בתוכנית הטלוויזיה "ריצ'רץ'". להיכנס לתוך ראש הצמר של הבובה סוסו, מהסדרה "סמי וסוסו". ומעולם הקולנוע חלמתי להיות ג'וליאנו ג'אמה, הקאובוי המלהטט באקדחו במערבוני הספגטי שהוקרנו בקולנוע השכונתי. ויותר ממנו, להיות קלינט איסטווד בסדרת "הארי המזוהם". ומעולם הספרים להיות פטריק קים. להיות ירון זהבי מ"חסמבה". להיות אמיל מ"אמיל והבלשים". להיות מהכל, לחיות במקומות אחרים, לטעום מחוויותיהם של גיבוריי, לצאת להרפתקאותיהם. אך במציאות לעולם תקוע בבית, מול המסך או עם הספרים ועיתוני הילדים, חי את הדמיון ומדמיין שאני חי.
בגיל מאוחר יחסית, 27, לאחר נישואים כושלים ובהיותי אב לילדה בת 3, העזתי לנגוע או לנסות לנגוע בחלום. התקבלתי לסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, שהיה באותם ימים בתחילת דרכו, טרם הפך למכונה לייצור כוכבניות וכוכבנים נוצצים. בתרגילי המשחק הראשונים רעדתי כחולה פרקינסון, פי היה מתייבש, לא הייתי מרוכז, נלחמתי לזכור את השורות שלי. הייתי פח אשפה. למזלי, באימפרוביזציות, הצלחתי לייצר מילים משל עצמי ולבנות סצינות סבירות יחסית.
באחת מהן התבקשנו לעמוד לבד על הבמה ולספר סיפור אישי מרגש. היה לי שבוע לתכנן את הסיפור בראש. בינתיים צפיתי בתלמידים הראשונים שקפצו לבמה וזעזעו בסיפורים קורעי לב על התעללויות מיניות שחוו, על מוות פתאומי של יקירם ועל שאר הסחי שבעולמנו. לא חוויתי את החוויות האלה. איך ארגש את חברי הכיתה ואת המנהל הכל יכול? מה כבר אספר אחרי שאחרים קרעו את נפשם על הבמה?
רקמתי במוחי סיפור בדיוני, שנשען על יסודות אוטוביוגרפיים. ילד משכונת התקווה, אחד מחמישה ילדים המתגוררים באותה סמטה סדוקת קירות שלאורכה פנסי רחוב מנופצים. ילדים טובים יחסית, לא פושטקים, משחקים כדורגל ומשחקי רחוב אחרים, שנקטעים כל אימת שמכונית דוהרת נכנסת לסמטה בצפירות מחרישות אוזניים. לקחתי את חמש הדמויות לקולנוע המקומי, מין סינמה פרדיסו, עם סדרן נוקשה שעורך מרדפים אחר המתפלחים, כשבידו קנה חזרן. כשתופס אותם מפליא בהם את מכותיו (דמותו של הסדרן בהשראת חנאש התימני המנוח, סדרנו המיתולוגי של קולנוע "דרום" בפאתי שוק התקווה).
סיגריות שנשלפות בטרם תחילת הסרט ובמהלכו. חלקן, של הבוגרים יותר, ממולאות בחשיש ריחני. סיפרתי על קריאות הבוז והעגבניות ושאר פירות וירקות המושלכים אל המסך כשהסליל קופץ או כשאין סנכרון בין התמונה לסאונד. ומנגד על ההתלהבות הספונטנית כשיש מרדף או דהירת סוסים, ועל שאגות השמחה כשהטוב מנצח את הרע. או אז כולם עומדים על רגליהם או מטפסים על כיסאות העץ, קופצים ומעודדים בקריאות קצובות את קבוצת הכדורגל של בני יהודה ואת האליל דאז, אהוד בן טובים.
באחד הימים, המשכתי לספר ולהמחיז, נכנסו לסמטה שני פועלים שקבעו במדרכה עמוד ברזל. שלט התנוסס בראשו. כשהסתלקו מיהרנו אני והחבר'ה להטביע את חותם כף ידנו על המלט הטרי ולחרוץ בו את שמותינו. עם הימים החלו החברים להיעלם, עברו עם משפחותיהם לשכונות סמוכות שנבנו אז (נווה ברבור ושכונת כפיר). את הריהוט והמיטלטלים העמיסו על סוס ועגלה. בתיהם נהרסו. כשהחבר האחרון בחבורה עזב את השכונה, ליוויתי בעצב את יציאתו ויציאת משפחתו מהסמטה, נופפתי אליו בידי והשפלתי מבט אל חתימת ידינו על המלט שבבסיס השלט שהציבו אותם פועלים. הרמתי את עיניי אל השלט המבשר על פרויקט "פינוי ובינוי השכונות", פרויקט שחרץ את גורלו של גיבור הסיפור לחיי בדידות, ללא חברים.
בתום הסיפור זכיתי לתשואות רמות ולשריקות עידוד (אקט די שגרתי בין תלמידי משחק המפרגנים יתר על המידה לחברי כיתתם). אחרי שלל הפידבקים המחמיאים הגיע זמנו של לוינשטיין לשאת את דברי המשוב שלו.
"תקשיב, בוסי", אמר בקולו החנוק. "אני חושב שיש לך כישרון של סופר, וכדאי שתתחיל לכתוב". המשוב הזה פגע בי עד עמקי נשמתי. מה סופר? איזה סופר? תגיד שיש לי כישרון משחק, חשבתי בלבי ובלעתי גוש של מרירות.
עד לסוף אותה שנה לא יכולתי להביט ליורם בעיניים. הכעס מדבריו היה חזק ממני. בתום תקופת הלימודים ניסיתי להשתלב בתחום. היתה לי סוכנת שחקנים, פרי כפרי ז"ל. אבל זה לא עבד. ברוב האודישנים שנשלחתי אליהם התבקשתי לגלם דמות של ערס, שבמקרה הטוב נכנס לפריים, מקבל או נותן סטירה ויוצא מהפריים, ובמקרה הפחות טוב (בדיעבד, היותר טוב) נחתך בעריכה.
אני כבר בן 30 וטרם הגשמתי את חלומי. הסתגרתי בביתי. מתוך המשבר הגדול, הן מהתנפצות החלום והן משינוי הקידומת בגיל, נזכרתי בסיפור שסיפרתי בכיתת המשחק.
כאמור, עד אז לא כתבתי ולא חשבתי על כתיבה. עכשיו נגעתי בזה לראשונה. קניתי מחברת וניסיתי לעבד את הסיפור לתסריט לסרט באורך מלא. לא היו לי כלים, לא למדתי תסריטאות, ולא היו בי כוחות להתחיל ללמוד. עבדתי באופן אינטואיטיבי. נסמך על אלפי הסרטים והסדרות שראיתי בימי חיי.
כמובן שבתהליך הכתיבה השתנה והתפתח הסיפור שסיפרתי בעל פה בסטודיו. נוספו דמויות ועלילות משנה. הילדות צפה כל העת אל מול עיניי. לא היו בי געגועים לשכונה שהייתה. לא כתבתי מתוך הישענות נוסטלגית מתקתקה על ימים יפים שחלפו. להפך. הקצנתי את כל הרע שהיה במקום שבו נולדתי וגדלתי. את הדברים הטובים, שהיו גם היו, הפכתי לרגעים קטנטנים של חסד ותו לא.
זה לא יהיה סרט פולקלוריסטי, חייב להיות בו בשר ושיניים חדות של חיה טורפת ומסוכנת. חיים בשכונה קטנה, ענייה, אלימה, מוזנחת וצפופה, שבשיאה התגוררו בה 25 אלף תושבים! (דומני כי היום יישוב המאוכלס בכמות כזו של תושבים מקבל מעמד של עיר).
חייתי אז במרכז תל אביב, ובמהלך הכתיבה חשתי צורך לחזור אל "זירת הפשע". לכתוב מהמקום שבו מתרחשת העלילה. לספוג שוב את הצבעים והריחות, להאזין לקולות, לבדוק מה השתנה מאז עזבתי אותה בהיותי בן 13. אומנם לא עזבתי לגמרי. אחרי הצבא עבדתי פעמיים בשבוע במסעדה המשפחתית שפועלת בה. אבל זה לא אותו דבר. חזרתי לחיות בבית שבו גדלתי, שהיה מושכר כל העת. המעבר טלטל אותי. משך אותי פנימה, זו היתה צלילה עמוקה אל תוך הילד שהייתי.
לגיבור הסיפור קראתי מוסא, ילד יפה וחטוב בעל ביטחון עצמי רב משלי, מעין אלטר אגו לילד השמנמן והמבוהל שהייתי. הכתיבה נמשכה שלושה חודשים. אבל לא עשיתי עם התסריט שום דבר. לא מצאתי כוחות נפש לצאת מהקונכייה ולהתחיל להתדפק על דלתות של מפיקים או קרנות למימון סרטי קולנוע. עשיתי ניסיון נוסף. קניתי מחברות חדשות ועיבדתי את התסריט לרומן. המחברות נערמו על שולחני. יום־יום ישבתי על הטקסט בין שמונה לעשר שעות. כך במשך שנה וחצי. לא ידעתי מתי לשים לזה סוף. עם הזמן רכשתי מחשב, שכתבתי את הספר שוב ושוב עד שאמרתי די. שלחתי לכמה הוצאות לאור והמתנתי לתשובות.
כל מי שכתב ספר ראשון יכול להבין את החרדה הבלתי נתפסת מתשובה שלילית. יכול להבין את תחושת הציפייה להריח סוף־סוף את דפי עמלו. היום הסיכויים להוציא ספר ביכורים בהוצאה גדולה ומכובדת נמוכים יותר מאשר בתקופה שבה שלחתי את כתב היד. רבים, ולא מעט טובים, נענים בשלילה מסיבות כלכליות. יש בשוק הוצאות שגובות מהסופר את כל העלויות הכרוכות בהפקת הספר. סכומים שנעים בסביבות 30 אלף שקלים.
שבועיים לאחר ששלחתי את כתב היד קיבלתי תשובה חיובית מהוצאה קטנה, גוונים, שנסגרה בינתיים. אבן נגולה מעל לבי. העבודה לא הייתה לחינם. הטקסט יהיה כרוך. סיפרתי למו"ל של גוונים ששלחתי את כתב היד לעוד הוצאות ספרים, גדולות וותיקות יותר וכי אני ממתין מהן לתשובות. חלפו עוד שבועיים־שלושה, ובינתיים כתב היד חזר אליי משתי הוצאות גדולות שלא הביעו בו עניין. כבר שקלתי לחזור למו"ל של גוונים, כשלפתע קיבלתי שיחת טלפון. קול נשי צרוד נשמע מעבר לקו.
"שלום, אני מדברת עם דודו בוסי?
"אכן, עם מי יש לי העונג?"
"שלום לך, מדברת נילי מירסקי, אני עורכת בהוצאת עם עובד".
המשך בשבוע הבא