עַרְסְפּוֹאֵטִיקָה הִיא כְּמוֹ תַּהֲלִיךְ גִּיּוּר. תְּנוּ לִי לִהְיוֹת מִי שֶׁאֲנִי/ אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר שִׁנִּיתֶם.
אֵיךְ הָיִיתִי רוֹצָה שֶׁבֵּית הַדִּין שֶׁלִּי יֵרָאֶה בְּדִיעֲבַד/ הָיִיתִי יוֹרֶקֶת לָהֶם עַל הַכִּפָּה/ מְבַצַּעַת מִשְׁגָּל הֲמוֹנִי עַל הַצִּיצִיּוֹת שֶׁלָּהֶם.
לְבַסּוֹף/ הָיִיתִי רוֹצָה לִשְׁמֹעַ אָמֵן. כֵּן יִרְבּוּ מִמֵּךְ/ וְשֶׁיַּמְשִׁיךְ הוּא לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנוֹ.
אֲבָל לַמְרוֹת שֶׁהִתְעַקְּשׁוּ שֶׁלֹּא אַאֲמִין/ וְלַמְרוֹת שֶׁנִּכְשַׁלְתִּי/ אֲנִי עֲדַיִן מַאֲמִינָה/ שֶׁהוּא עֲשָנִי כְּפִי שֶׁאֲנִי. (יעל פולודנב/כֶּתֶם לֵדָה, מתוך "דיבור").
"דיבור", אנתולוגיה של בוגרי מנשר, רואה אור זה תשע שנים. כלומר, פרק זמן שאפשר להביט בו מרחוק ולזהות תהליכים. "אני יכולה להבחין בתהליך משמעותי של כתיבה יותר ויותר בגוף ראשון; רוב הטקסטים באסופה נכתבו מתוך חוויה אישית, בניסיון לחשוף צופן פרטי בפואטיקה של כתיבתם; שאלות על האני מול האני הכותב; והאפשרות לביטוי מורכב והגדרה עצמית בעידן הסלפי: עידן של תמונות מרצדות וקולאז'ים מרובדי משמעויות", אומרת רונית ידעיה, ראשת המחלקה לכתיבה במנשר.
זהו כינוס של יצירותיהם, אחרי שלמדו במהלך השנים עם ענת לוין, ערן צלגוב, עינת יקיר, אוריאל קון, סמי ברדוגו, רפי וייכרט, עלמה כהן ורדי ועוד. מנחת סמינר הכתיבה, מעין בן הגיא, עבדה עם הסטודנטים על הטקסטים שמופיעים באנתולוגיה.
השירים ב"דיבור" הם כמו אגרוף ללב של המציאות כאן. חיים שלא מאפשרים נשימה עמוקה, או נשימה בכלל, כפי שכותב מאיר הוברמן ב"איפה טעינו": "בֹּקֶרַע/ מְעַשֵּן אֶת עַצְמִי לָדַעַת/ אֵיזֶה רֵאוֹת בַּרְזֶל צָרִיךְ/ לִשְׁאֹף אֶת הַמּוֹלֶדֶת הַזֹּאת/ גַּם בְּמָנוֹת קְטַנּוֹת/ אֵיךְ הַקִּיּוּם יוֹצֵא מֵהַנְחִירַיִם/ מְרַקֵּד לוֹ בָּאֲוִיר הַמַּתַּכְתִּי וְרוֹעֵד בָּרוּחַ/ קוֹל קוֹרֵא לִי לָלֶכֶת/ קוֹל קוֹרֵא לִי לְהִשָּׁאֵר/ לִהְיוֹת/ לַחֲדֹל/ מַמְשִׁיךְ לְעַשֵּׁן וּלְחַיֵּךְ/ בְּכָל זֹאת/ גַּם טוֹב".
שירה מצד אחד. מצד שני - הפרוזה. בקרוב יראה אור ספרה השביעי של ידעיה, "מינימי" (הוצאת אפיק), שבו היא פותחת צוהר לעולם סגור, גברי, עם שפה ייחודית, כללים והיררכיות משלו, בדמות מועדון האצולה של חברי בורסת היהלומים. ספר שמתמקד בחיי המסחר, החמדנות ויחסי הניצול בין כרישי הבורסה למתווכות ופקידות. הדמות הראשית בנובלה היא לוסיאנה, שנעה בין תחכום לנאיביות, מנסה להשתלב בעולם העסקים ולמצוא חיים חדשים במחוזות האמנות, שנראים לה חומלים יותר, מוארים, כשהכול מסתחרר ונבלע בנקודת האיון, עם הפיכתה של זירת המסחר השוקקת בעבר – אולם הבורסה – לזירת פשע/אמנות.
בחזרה לאנתולוגיה. מה מקום השירה ב"דיבור"? מה המשגה הכי חריף של כותבים צעירים, בכל הנוגע לשירה?
"תמיד הקדשנו מקום לשירה. היו שנים שהכותבים בחרו לפרסם יותר שירים, והיו שנים שפחות. אבל תמיד איכות הכתיבה היא שעמדה מול עיניי, ועיניהם. יש כמובן כותבים צעירים, שחושבים שהם צריכים לכתוב פזמונים, או חייבים לכתוב בחרוזים. מאחר ולומדים שירה ארבע שנים, עם טובי המורים, הם מבינים שיש עוד אפשרויות, וניתן לבחור ביניהן, או להתנסות, כמובן, בכולן, ללא אינדוקטרינציה, כשהמדד האמיתי הוא מדד האיכות, המקוריות ולקיחת הסיכון".
כדי לחזק את דבריה, ידעיה מצטטת את דברי תלמידתה, יעל פולודנב: "תעריכו. תעריכו את האפשרות שאתם יכולים להשמיע קול ראשוני והססני, במקום שלא יהיה בו שיפוט, אלא הקשבה מלאה. זה בטח מפחיד יותר לצאת ישר לעולם, ולדעת שלא בטוח יקשיבו לכם. האמת שגם לא בטוח שאחרי שתסיימו ללמוד, יקשיבו לכם. אבל אתם לא תוותרו, כי למדתם במנשר וזאת חתיכת טירונות. אל תוותרו לעולם, תלמדו אותם להעריך אתכם".
איפה, במפגש עם הכותבים, מסתמנים החרכים מהם מבצבצות נקודות האור שלהם?
"כתיבה נועזת, קשה לעיכול, וכזו שלוקחת סיכונים, נמצאת כאן תמיד. הספרות והשירה של כלל הבוגרים, היא של אי־נחת עצמית, חברתית ופוליטית. וטוב שכך. אגרוף ללב של המציאות הוא בדיוק מה שהתכווננו אליו, עודד ואני, כשייסדנו את מנשר ואת מחלקת הכתיבה. אחרת מה הטעם בלדשדש בתיאורים יפים ומחמיאים ככל שיהיו, בלי לנסות ולהאיר פינות קשות ואלימות בחיינו כאן. לא מנסה למצוא את נקודות האור שלהם. מנסה יותר למצוא את הייחוד והאנושיות שבהם. אם זה כולל גם את נקודות האור, או החושך, מה טוב".