דרך הלבנים הצהובות

דפנה ישנה בתחתונים בלבד. בדירת שלושת החדרים ששכרה יחד עם אנה היה מזגן ישן רק בסלון, וגם הוא שבק חיים לפני כמה ימים. כשהתקשרה לבעלי הדירה, התברר לה שהם בטיול גמלאים מאורגן בסין. "נטפל בזה מיד כשנחזור בעוד חמישה שבועות", הם עדכנו לפני שניתקו את השיחה. המאוורר שקנתה דאג לפזר את הלחות בצורה שווה בחדר וצינן קצת את הגב שלה, כשעזר לזיעה להתאדות בקצב מהיר יותר. קצב התאדות נוזל תלוי בסוג שלו, בטמפרטורה, בשטח הפנים ובזרימת האוויר מעליו. בתנאים זהים, אצטון יתאדה מהר יותר מבנזין, שיתאדה מהר יותר מכלורופורם. 
היא זכרה בעל פה את טבלת מקדמי הקצב של התאדות נוזלים. היא חלמה את אותו הסיוט, שהופיע שוב ושוב מאז שהיא זוכרת את עצמה. העיניים שלה זזו מתחת לעפעפיים הסגורים והזיעה שעל הגב שלה, המורכבת ממים בתוספת נתרן, מגנזיום, אשלגן וסידן, התנדפה לחלל החדר, התערבבה בלחות הכללית של הדירה ודרך החלונות הפתוחים גם עם העיר תל אביב כולה. נמאס. 
כשלמדה ביולוגיה מולקולרית, היא היתה ממציאה לעצמה ראשי תיבות כדי לזכור את אוסף הכימיקלים המתרוצצים בגוף האנושי. זיעה זה בעיקר נמא"ס: נתרן. מגנזיום. אשלגן. סידן. היא הסתובבה שמאלה וישנה על הצד בתנוחה עוברית, חושפת כתם זיעה על הסדין. לפעמים ניתן להשתמש בזיעה לזיהוי פלילי. זיעה יכולה להכיל גם כמויות זעירות של אבץ, נחושת, ברזל, כרום, ניקל ועופרת, ואצל כל אחד המינון שונה. נוזלי הגוף, תאי העור, טביעות האצבע, שערות. מהרגע שאנחנו נולדים מהגוף שהנביט אותנו תשעה חודשים ועד לרגע שבו אנו נרקבים והופכים להרכבים כימיים אחרים, לאחר שני מיליארד וחצי פעימות לב, אנחנו מפזרים בלי הפסקה שאריות של עצמנו בכל מקום שבו אנו עוברים. 
"דרך הלבנים הצהובות" היא קראה לזה, למרות שהיא לא מרגישה כמו דורותי אלא קרובה יותר לאלפבה, המכשפה הרעה. היא לא כיוונה השכמה להיום בבוקר. אתמול יצאה מהמעבדה רק באחת־עשרה בלילה, ואחרי שעה וחצי של נסיעה מהמטה הארצי בירושלים עד הדירה המתפוררת ברחוב הנביאים היא צנחה ישר למיטה. הטלפון הנייד שלה צלצל. עדיין חצי ישנה, בטוחה שזו ההשכמה שכיוונה לעצמה, היא שלחה יד והשתיקה אותו. אבל אחרי כמה שניות הוא צלצל שוב. היא הביטה במסך. שמו של ראש הצוות שלה התנוסס ליד השעה חמש וחצי. "נתן?", "דפי, אל תגיעי היום למטה הארצי". "אתה מלאך. אני חוזרת לישון". "אני מתכוון שאת צריכה לקום עכשיו ולהגיע לקריית אונו". "חמש וחצי בבוקר". "פגע וברח, בחורה צעירה הרוגה". "שיט". היא שפשפה את עיניה. "יש לך את הערכה באוטו?" "כן. איפה זה?". "קריית אונו טרומפלדור 25". "אני מקווה שאני אגיע לשם לפני שהם יזהמו את כל הזירה. אתה בדרך?" "כן, מתלבש ויוצא מירושלים עוד כמה דקות. שעה ומשהו אני אגיע, תלוי בפקקים".
"אוקיי". "דפנה". "מה?" "תסתכלי עם עיניים של ילד. מה שונה? מה קורה מסביב ברחוב? מה נמצא שם שנראה כאילו..." "הוא לא שייך, מה לא מתאים. אני כבר זזה". היא התיישבה במיטה והתמתחה תוך כדי פיהוק, ומיד אחר כך כבר עמדה באמבטיה מתחת לזרם של מים קרים. היא חייבת להתעורר. היא צריכה להיות חדה. אסור לפספס שום פרט. דרך הלבנים הצהובות עוברת הפעם בטרומפלדור 25 בקריית אונו בשעת בוקר מוקדמת, והיא תתחיל ללכת בה עוד מעט. 
היא יצאה מהמקלחת, עטפה את עצמה במגבת אחת ובשנייה ניגבה את הראש, רעמת שיער חום וארוך שנטה לצאת משליטה. מהמראה הביטו בה שתי עיניים ירוקות. גבות כהות. גם הצלקות שם מולה כשהן לא מכוסות בחולצה. כמו תמיד. היא העבירה עליהן את קצות אצבעותיה לפני שהתלבשה. ללא הפקקים האינסופיים של תל אביב, ששמורים לשעות מאוחרות יותר, תוך רבע שעה היא הגיעה לסוף הירידה, לפני שטרומפלדור מתעקל ימינה. היא חנתה אחרי ניידת מהבהבת, שחסמה את הכביש ואת חבורת הסקרנים שיצאו עם כוסות קפה מהווילות משני צדדיו. 
בהמשך הרחוב, רכב משטרה נוסף חסם את הזירה מהצד השני ומנע מאזרחים להיכנס גם משם. בין שתי החסימות עמד אמבולנס של מד"א, ושני פרמדיקים בחולצות לבנות עם פס אדום בקצה השרוול עמלו על קיפול ציוד ההחייאה. היא עזבה את הרכב שלה, השאירה את הדלת פתוחה, וצעדה לעבר המחסום. "מה קורה?" שוטר סיור עייף קידם את פניה בעיניים אדומות, "למי את שייכת?" היא שלפה מהארנק את תעודת השוטרת שלה. "מז"פ. מי היה פה בזירה חוץ מכם? רק מי שאני רואה כאן, או שהיו פה עוד שוטרים שנסעו כבר? אמבולנס אחר שהיה פה ונסע?" הוא לקח את התעודה, הסתכל בתמונה והעלה את מבטו לעברה. "לא. רק אנחנו", הוא החזיר לה את התעודה, "הגענו לפני חצי שעה יחד עם האמבולנס. כשהם ראו שאין מה לעשות סגרנו את הרחוב". "אני אביא את הציוד מהאוטו". היא הסתובבה בלי להמתין לתשובתו והוציאה מתא המטען של הרכב מזוודת מתכת גדולה, עם מדבקה של "FORENSICS", באותיות אדומות על רקע לבן, שקיבלה פעם בקורס חוקרי זירה. 
היא פתחה אותה והוציאה מצלמת רפלקס דיגיטלית שאליה מחובר פלאש גדול, וניגשה חזרה אל השוטר. "תרים אחורה את הרגל". השוטר הצעיר הופתע. "את לא הולכת לגופה?" "היא לא תברח. אתם, לעומת זאת, מסתובבים מסביבה ומשאירים טביעות נעליים". הוא נעתר, והיא צילמה את סוליות הנעליים שלו, ואחר כך גם את אלה של כל שאר האנשים שהסתובבו בשטח. 
הפלאש הבזיק אור לבן חזק אל מול הזריחה הרכה, הכתומה־ורודה, משמיע צפצוף דק כשהוא נטען מחדש בין צילום לצילום. היא צילמה את הצמיגים של שתי ניידות המשטרה ושל האמבולנס, גם את החריצים וגם את צד הצמיג שעליו רשומים פרטי היצרן והמודל. כשמתרחשת בלימת פתע, קל לאסוף ראיות מהכביש. הצמיגים מתחממים בזמן הבלימה ומותירים טביעת צמיג שחורה שרופה, שאין בעיה לצלם. אבל לא היתה כאן אחת כזו. היא התבוננה היטב מסביב. אין סימני עצירת חירום. אין הסטת הגה מהירה הצידה, אין סימני פגיעה או צבע זר שהועבר למכוניות החונות בשני צדי הכביש. נהג הרכב שהרג את הבחורה לא ראה אותה בכלל. אולי שיכור או תחת השפעת סמים. אין גם רסיסי זכוכית, רק גוף שבור שוכב על הכביש. 
דפנה עצמה עיניים, שאפה עמוקות, שחררה את האוויר באיטיות ורק אז ניגשה לגופה. בחורה צעירה בחולצת טריקו ומכנסי טרנינג בצבע תכלת, עם פסים שחורים בצדדים. הגוף שרוע על הכביש, רק הראש על המדרכה. כנראה הנפילה הסתיימה בפגיעה של בסיס הגולגולת בקצה אבן השפה. חוסר מזל — פלאש — הרגליים מסובבות במנח לא טבעי, הבטן חשופה עם שריטות ושפשופים, מנוקדים בטיפות דם קטנות — פלאש — הראש מוטה אחורה ושלולית קטנה של דם לידו, צמודה לאבן השפה — פלאש — יותר טוב ככה. הבזק של כאב ומוות מהיר זו שלולית דם קטנה. הלב מפסיק לפעום ולא מזרים דם החוצה מהגוף דרך וריד או עורק קרועים. כאב ארוך ולב פועם זו שלולית גדולה. 
היא נראית בת עשרים בערך. אפילו פחות. קו דק של דם כהה משורטט מהאוזן שלה, עד השיער שחלקו ספוג בדם, עוד קו דק של דם מזווית הפה יורד לאורך הלחי — פלאש — הפנים מופנות לעבר השמים, תלתלים שחורים, עיניים חומות פקוחות, פה פתוח במקצת, ובשלולית הדם שלצדו חצי טביעת נעל. של מי? הסוליות של השוטרים והפרמדיקים שהיא צילמה היו נקיות מדם — פלאש־פלאש־פלאש. היא הוציאה מהמזוודה שלה בקבוק לומינול וריססה על הכביש ועל המדרכה בסמוך לגופה, ואז הביטה דרך פילטר UV בסדרה קצרה של טביעות נעל זוהרות בתכלת, מהגופה לעבר הכביש. 
ארבעה צעדים, זה הכול, שנגמרו במקום שבו עמד רכב. הוא פגע בה, החרא, נסע רברס, עצר, ניגש אליה לראות את מידת הנזק, הלך ארבעה צעדים בחזרה לרכב שלו ונסע משם. טביעות קצה הנעל בדם על הכביש לא מרוחות, הוא לא רץ כמו מישהו שנכנס לפאניקה ונמלט. הוא עמד מעל הגופה, בחן אותה והסתלק. בקור רוח. היא ריססה עוד, אבל לא מצאה סימני דם נוספים בסביבה. "חרא". "מה אמרת?"
"חתיכת חרא מזדיין. הוא עמד מעליה, ראה אותה מתה לו מול העיניים, הלך בסבבה לרכב שלו ונסע. אפילו לא מיהר". "אולי היא?" "מה?" "יכול להיות שזו נהגת". "לא לפי הגודל של טביעת הנעל".
היא הניחה את המצלמה על מכסה המנוע של מכונית חונה והציתה סיגריה, ואז קלטה את מבטו של השוטר שעמד לידה. "רוצה?" "כן, תודה". היא הושיטה לו את הקופסה והוא שלף לעצמו סיגריה. הם נשענו על המכונית החונה, זה לצד זה, ועישנו בדממה. הכתום־ורוד של הזריחה התחלף בשמים כחולים בוהקים, וכמות הסקרנים מסביב עלתה בהדרגה. 
"מתי תפנו את זה?" אחד השכנים עמד בפתח הבית מולם והביט ברחוב החסום, "אני צריך להגיע לעבודה". "את זה?" דפנה הזדקפה והתקרבה לעברו, "מה זה 'זה'? אתה מתכוון לילדה המתה פה? אתה קורא לה 'זה'? מה דעתך שמישהו יגיד 'תאספו את זה מהרצפה' אחרי שמכונית תשטח אותך לפיתה ברחוב? מה ל..." "עזבי, חבל על האנרגיות שלך", השוטר שעישן לצדה הניח יד על כתפה. היא הסתובבה, אספה את המצלמה שלה וניגשה שוב למרכז הכביש כשנשמעה יבבת סירנה. 
ניידת נוספת הגיעה לזירה, גבר צעיר ומזוקן עם שיער שחור קצוץ יצא ממנה. הוא הראה תעודה לשוטרים, גחן מתחת לסרט הסימון המשטרתי ומיהר אליה: "מה את יכולה לספר לי?" "תאונת פגע וברח. הקורבן היא נערה, קצת פחות מעשרים, נראה לי. אין עליה תעודות והנייד שלה עדיין עובד אבל נעול עם סיסמה". הספר "תא לחץ" ראה אור בהוצאת תכלת.