"כמה זמן נותר לי?", גילון פרץ בסערה לתוך חדר המזכירות הגדול שהוביל אל לשכתו.
מלכה, מנהלת הלשכה, קפצה בבהלה ממקומה לפני שולחן המהגוני הגדול שמול הכניסה והביטה בשעון שעל ידה. השעון שרותי והוא קנו לה לפני יותר מחמש־עשרה שנים.
"כמה זמן, מלכה?", האיץ בה בקול נוזף. אין לו זמן. שתי מזכירותיו האחרות שישבו בשולחנות בעברו השני של החדר מיהרו להחביא את ראשיהן מאחורי מסכי המחשב. "נו," הוסיף, נשימתו קצרה.
הוא כל כך קיווה שיתעורר הבוקר רענן, אך לא. כאבי הסינוס האיומים הכו בו בחוזקה מרגע שפקח את עיניו. הכול בגלל אותה הליכה מקוללת שאליה יצא לפני כמה ימים. היא שגרמה לו לצינון הנורא. רותי כבר איננה איתו, אבל גם משם היא ממשיכה לתת לו הוראות: "תאכל ירקות כל בוקר, מושי, ובשום פנים לא את האוכל השמן הזה מהמזנון בבית המשפט", "בוא נצא לצעידה קלה באוויר של ירושלים, כדי שלאחר הפרישה שלך, כשנטפס על המאצ'ו פיצ'ו לא תיתקע לי בדרך". היו לרותי תוכניות גדולות לפנסיה שלו: לראות את העולם, להשלים את כל מה שלא הספיקו בגלל העבודה שלו, לדחוס לתוכה חיים שלמים של טיולים ומסעות. ולמרות שכבר לפני כמה חודשים נפטרה, הוא מנסה למלא אחר ההוראות שלה, כאילו באמת המאצ'ו פיצ'ו מחכה לרגליים שלו.
"אין זמן, הנשיא. אתה חייב לרדת למטה", אמרה לו מלכה בטון פסקני שהכעיס אותו.
"תמיד יש זמן, מלכה, תמיד!" הוא התעלם ממנה ופתח את דלת העץ הכבדה שהובילה ללשכתו, "אני רק אחליף כמה מילים עם השופט לוין".
הצינון והגודש באף מנעו ממנו להירדם אתמול בלילה, ולכן לקח את כדור הסינופד שרופאו סיפק לו. הוא היה חייב להקל על עצמו. הוא זכר, כמובן, שהכדורים האלה ממריצים, אבל היה כל כך עייף שלא חשש לקחת כדור אחד לפני השינה. הוא היה משוכנע שמיד יירדם. אלא שלהפתעתו השינה איחרה לבוא. מה שעומד להתרחש בעוד זמן קצר בבית המשפט העליון, בית המשפט שלו, הדיר שינה מעיניו. הוא הפך שוב ושוב בדברים, מנסה למצוא פתרון, אך ללא הועיל. רק לפנות בוקר, כשחשב שדעתו עומדת להיטרף עליו, צץ במוחו רעיון יצירתי. אילו רותי שלו היתה בחיים, היא היתה מציעה לו כבר מזמן לנקוט את הדרך הזאת וכל עסק הביש הזה היה נחסך, אבל מוטב מאוחר מלעולם לא. הוא היה כל כך מרוצה מהרעיון שהעלה, שמיד לאחר מכן נרדם.
הבעיה היתה שישן יותר מדי. כשהתעורר נחרד לגלות מה השעה. "הנחנו שלכבוד הנשיא ישנן הסיבות שלו להתעכב", הצטדק שאול, הנהג הוותיק שלו, כשגילון גער בו על שלא העיר אותו. לשני המאבטחים שליוו אותו תמיד מרגע שיצא מביתו לא היה טעם להעיר. זה לא תפקידם.
"שמע, צביקה", הוא פסע לתוך לשכתו רחבת הידיים, "אני חשבתי אתמול בלילה, יש לי בקשה אליך..."
הלשכה היתה ריקה.
"איפה...?" הוא פנה לאחור וכמעט התנגש במלכה, שמיהרה אחריו.
"ניסיתי לעכב את המשנה לנשיא כמה שאפשר, אדוני, אבל בחמישה לעשר הוא אמר שאין טעם לחכות עוד... כל השופטים ממתינים לנשיא למטה, הטקס עומד להתחיל בעוד פחות מ..."
גילון הפנה אליה את גבו ונכנס ללשכתו. עשרים ושש שנים הוא מכהן כשופט בית המשפט העליון, מתוכן עשר שנים כנשיא, ומעולם לא הגיע לבית הזה לאחר שש בבוקר. מעולם. והנה, דווקא בבוקר החשוב והגורלי הזה, הוא איחר.
"תקראי לשופט לוין שיעלה אלי", סירב להתייאש. הוא חייב לדבר עם צביקה, לגרום לו לחזור בו מכוונתו לפרוש. הוא חייב.
"אדוני... הטקס מתחיל בעוד פחות משבע דקות. האולם כבר מלא מפה לפה. שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה וראשת לשכת עורכי הדין — כולם כבר מחכים לך שם", מלכה הושיטה לו את הגלימה השחורה שהכינה מבעוד מועד.
הוא לא ענה כשלקח ממנה את הגלימה. האם החמיץ את ההזדמנות האחרונה? אסור לו לתת לצבי לפרוש. הוא חייב למנוע את האסון הזה. אסון לעליון ואסון אישי עבורו. חייב.
"הנשיא? אתה בסדר?" שאלה מלכה, מפרה את השתיקה.
הוא הביט בשעון. לכל הרוחות. הקימה המאוחרת, ואז הפקק הארור בגלל עבודות הרכבת הקלה. דווקא היום. דווקא היום מכל הימים.
"סינוסים ארורים", נופף בידו בביטול.
הוא שוב הביט בשעון. מלכה צודקת. אין לו זמן. הוא חייב לרדת. כל העולם מחכה לו למטה. בית המשפט חייב להתנהל בדייקנות.
"להביא לך כדור?"
הוא הניד בראשו לשלילה. אין לו בררה. בלאו הכי לא היה לתוכנית שלו הרבה סיכוי. הוא הרי דיבר עם צביקה עשרות פעמים על הנושא וניסה להניא אותו מכוונותיו.
"יש לי במגירה משהו, אני אביא לך", אמרה כשלא ענה.
"יש לי פה. תודה, מלכה", שלף מהכיס הפנימי של הז'קט שלו את חפיסת הסינופד וגילה להפתעתו שחמישה כדורים חסרים. איך זה יכול להיות? אמש לקח אחד, ובבוקר, כשהתעורר, לקח עוד אחד. לא יותר. לאן נעלמו עוד שלושה? מוזר. הוא בדק בתוך החפיסה שמא נפלו לשם, אבל היא היתה ריקה. הוא התלבט לרגע אך הכאב הכריע אותו. הוא שלף עוד כדור, בלע אותו בלי מים, כפי שהתרגל לעשות בשנות השיפוט הארוכות שלו, ועיווה את פניו.
"הנשיא? אתה בסדר?" שאלה מלכה. מאז מותה של רותי היא לא חדלה לשאול אותו אם הוא בסדר. כמו לקחה על עצמה את תפקיד המטפלת, זה שהיה של רותי'לה שלו.
"בסדר גמור", ענה והחל לצעוד בחזרה לעבר חדר המזכירות.
"ירדנו, הנשיא?" שאל המאבטח שניצב לצד דלת הזכוכית הגדולה בפתח הלשכה.
גילון הינהן. כן, הוא מוכן.
"הינשוף בדרך", לחש המאבטח לתוך הפומית.
הוא צעד לאורך המסדרון הארוך של קומת השופטים, פטישי הכאב ממשיכים להלום ברקותיו והגודש באף מקשה עליו לנשום. היה אסור לו לקחת את הכדור ללא נוזלים. המסדרון, שהיה סואן ביום־יום מהרעש שהקימו עשרות מתמחים, עוזרים משפטיים, מנהלות לשכה וצבא הפקידים שיצאו ובאו בין החדרים השונים, היה כעת שקט לחלוטין. כמו שמלכה אמרה, כולם כבר היו כנראה למטה, ממתינים לתחילת הטקס. רק השמש שחדרה מבעד לחלונות המוארכים יצרה פסים צרים של אור וצל על הרצפה. במבואת הכניסה לאגף השופטים המתין להם מאבטח נוסף, שחייך אליו במבוכה לפני שהצטרף אליהם. גילון לא זכר את שמו אבל ידע שהוא סטודנט למשפטים.
לפני כמה חודשים, כשיצא מהלשכה בשעת לילה מאוחרת ונכנס לספריית בית המשפט העליון לחפש ספר, נתקל בו יושב וקורא פסקי דין. כשראה אותו מיהר המאבטח לעמוד, נרגש כולו. גילון נופף לו בידו לחזור לשבת והתעניין במעשיו שם בשעה זו. כך גילה שהצעיר לומד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומפרנס את עצמו כמאבטח במשמר בתי המשפט. הבחור הצנום והחיוור הסמיק כשגילון שאל אותו: "נו, ומה אתה לומד הערב?" והצביע בלי קול על פסק דין שגילון נתן לפני עשרים שנה ונתפס בשעתו כמהפכני, "זה כבר ישן כל כך. משעמם, לא?" ציחקק גילון, והמאבטח הצעיר לא הצליח כנראה למצוא מילים מרוב התרגשות ורק הניד בראשו לשלילה.
עכשיו המאבטח החיוור הזה צועד לפניו והמאבטח הנוסף מאחוריו. הראשון מיהר לפתוח את אחת הדלתות, שממנה הוביל גרם מדרגות צר אל המסדרון שמאחורי האולם הראשי של בית המשפט — אולם גימ"ל. אם תהיה התקפה על בית המשפט העליון, זה המסלול שממנו אמורים למלט אותו למקלט שנבנה מתחת לבית המשפט. כמה סמלי, חשב גילון במרירות, ההתקפה הרי בעיצומה ובעוד כמה רגעים עומדת להתגעש עלינו תבוסה נוראה באחד הקרבות החשובים ביותר שהיו לנו. כשהדלת נסגרה מאחוריהם, החל לשמוע את רחש חבריו השופטים שהמתינו בקצה המדרגות, מחכים להיכנס לאולם.
מפאת קוצר הזמן הם כבר הסתדרו בעצמם לפי סדר הישיבה: הוותיקים ביותר באמצע והצעירים ביותר בצדדים. מטבע הדברים, המקום האמצעי נותר פנוי בשבילו כמי שיֵשב במרכז השולחן כשלצידו השופט צבי לוין, חתן הטקס, ומצדו השני השופט מנחם דקל, מי שיושבע היום אחר הצהריים כמספר שתיים בבית המשפט העליון — ואחד האנשים המתועבים ביותר שהכיר.
"בוקר טוב, רבותי, אני מתנצל על העיכוב", פתח ותפס את מקומו במרכז.
לעומת האחרים שרק הינהנו, הוא לא היה יכול שלא להבחין במנחם שהציץ במופגן בשעונו, כמו מסמן לו ולשאר השופטים שהנשיא איחר יתר על המידה. גילון לא יתפלא אם האיחור ידווח לאמצעי התקשורת כדי לחזק את הנרטיב שמנחם ושר המשפטים מנסים לפתח: גילון מרגיש מורם לא רק מעם, אלא גם מחבריו השופטים, ובעוד כל הרכב בית המשפט העליון התייצב בזמן, לקח המלך גילון את עתותיו בידו ונתן לכולם להמתין להוד רוממותו.
טוב, זה מה שהוא ייאלץ להתמודד איתו מעכשיו. מנחם דקל כמשנה שלו. אלוהים אדירים, לאן הגענו?
הוא הניח את ידו על כתפו של צבי לוין. "אתה בסדר?" שאל.
צבי — צביקה עבורו — נכנס לעליון שנתיים אחריו ולאחרונה שימש כמשנה שלו. חשוב יותר, צביקה היה החבר הקרוב ביותר שלו בבית המשפט. זה שניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות.
"מתרגש", חייך אליו צביקה.
"הנשיא?" הביט בו אחד המאבטחים, "אפשר להיכנס?"
גילון הינהן.
בראש הטור היה יכול לראות את דוד ינאי, אשר כצעיר השופטים היה אמור להיכנס ראשון לאולם. נישא בשל גובהו מעל ראשי כולם. לעומת שאר השופטים, שפניהם כבר היו מופנות לעבר הכניסה, דוד הפנה את ראשו והביט לעברו. הוא לא אמר דבר, אבל גילון ראה את כיווץ הגבות ונזכר שאותו מבט היה על פניו של דוד בעת שצעד איתו בדרך חזרה למכונית לאחר שהטמינו את רותי באדמה. דוד דאג לו.
המאבטח מיהר להיכנס מבעד לדלת האחורית, שהובילה היישר לבימת השופטים.
"בית המשפט!" רעם קולו של המזכיר הראשי מתוך האולם, וגילון היה יכול לשמוע את ההמולה המהוסה שעלתה מהאולם בשעה שמאות האנשים שגדשו אותו קמו ממקומותיהם לכבוד ארבעה־עשר שופטי בית המשפט העליון של מדינת ישראל, שבעוד רגע ייכנסו ויתיישבו בכיסאותיהם זה לצד זה.
"ממש חוזרים לאחור במנהרת הזמן", שמע את מנחם מאחוריו.
הוא לא הפנה אליו את מבטו. הוא לא הבין על מה הוא מדבר וגם לא היה אכפת לו.
הוא יתמודד איתו. הוא תמיד מתמודד. יהיה לו קשה. אז מה? החיים שלו היו רצופים מאבקים. הוא ניצח בכולם. הוא ינצח גם בזה.
"כמו בשנים ההן בצבא. אתה המפקד ואני הסגן שלך", המשיך מנחם בשביעות רצון גלויה.
הפטישים שילשו את קצב הלמותם בראשו. לא, הוא לא יכול לעשות את זה.
אסור לו לתת לזה לקרות.
אסור.
"דוד, חכה", צעק גילון לינאי, שכבר היה פסיעה מדלת הכניסה לאולם.
דוד קפא במקומו, וכמו שאר השופטים, הביט בגילון, המום לחלוטין. איש לא אמר מילה. מזווית עינו השגיח במנחם מעקם את שפתיו כמי שאינו מבין מה קורה ומבקש שכולם יבחינו בכך.
אמת, זה חסר תקדים, אבל אין לו בררה.
זו הדרך היחידה להציל את העליון.
זו הדרך היחידה להציל את עצמו. את מפעלו ואת חייו עצמם.
"תמתין רגע. אני חייב לדבר עם השופט לוין לפני שניכנס", אמר.
"הערעור האחרון" ראה אור בהוצאות ידיעות ספרים וכנרת